ארכיון

צבעיו הקודרים של הדיכאון

נכתב ע"י פרופ' לוין

צבעיו הקודרים של הדיכאון, או:
פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס ומרכוס יעקובלביץ רותקוביץ (מרק רותקו)
מבטאים במכחולם את תחושות היגון העמוק שלהם

מאת יוסף לוין

רובנו אם לא כולנו  חווינו מידי פעם תחושות של עצבות ודכדוך אך דכאון מג'ורי משמעותי הינו  בעל עוצמה רבה יותר באופן ניכר וממלא את רוב שעות היממה לימים רבים. דכאון מג'ורי שכזה מתאפיין במצב רוח מדוכא במשך מרבית שעות היום, המלווה בתחושת עצבות, ייאוש וחוסר תקווה ובירידה בולטת  בהנאה ובעניין בפעילויות במשך רוב שעות היום. המצב מלווה בתיאבון ירוד ובירידה בדרך כלל במשקל אך יתכן גם תיאבון מוגבר ועליה במשקל, בקשיי שינה [או להפך בשינה מוגברת], בהאטה בתנועתיות, בפעולה ואף בחשיבה, בקשיי ריכוז, בעייפות וחוסר אנרגיה. כל אלו קיימים לצד ערך עצמי ירוד, תחושות אשמה ניכרות  ולעיתים  מחשבות על מוות ונטיות אבדניות. הדבר מביא למצוקה משמעותית ולקושי רב בתפקוד וביחסים בינאישיים.

לא  מעט משוררים ואנשי ספר תיארו את הדיכאון המג'ורי (בעברית: דיכאון רבא). כך  כותבת קיי רדפילד ג'מיסון בספרה  "הלילה ממהר לרדת". "…בצורתו החמורה הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים חיוניים וערניים ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא……זהו מצב עקר ומתיש.., נעדר תקווה או תוחלת וכפי שניסח זאת א אלוורז הדיכאון הינו "חסר אויר ללא מוצא"… כאילו אין בחיי האדם הדיכאוני האלו דם או דופק.. אך עדיין בידי חיים אלו לחולל כאב ואימה חונקת. ..כל הכיוונים אבודים… כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות (לבד מתחושת דכאון משתק)…הגלישה אל חוסר התוחלת הופכת מוחלטת. ..על המחשבות משתלטת קדרות בלבול וקהות חושים" . סילביה פלאט סופרת ומשוררת אמריקאית כתבה: " כעת אני שקועה בייאוש, כמעט בהיסטריה, …נחנקת כאילו ינשוף גדול ושרירי יושב לי על החזה, טפריו נאחזים ומכווצים את ליבי"

קרא עוד »

מסה ספקולטיבית: "האומנם הקוביזם משקף אופן אפשרי של אגירת או הצפנת הזיכרון הוויזואלי במוח ?"

נכתב ע"י פרופ' לוין

יגאל ורדי בספרו רב העניין "ויוה פיקסו: פרשנות אסטטית ליצירתו " בהוצאת ידיעות אחרונות משנת 2007 מצטט את פיקסו (1881-1973) מאבות הקוביזם שהתבטא כי " הציור אינו מפעל אסתטי, אלא צורה של כישוף, שתכליתה לתווך בין העולם המשונה והעוין הזה לביננו" דבר הנראה כמשקף תפיסה מגית של הציור ויתכן אף של תהליך יצירתו. האמנם כך, האם הציור משקף תפיסה מגית "מכושפת" של המציאות? ציוריו של שאגאל למשל יכולים אולי לתמוך בכך שפאן כזה יכול להיות קיים בציור אך לא בכך נעסוק בקטע שלפנינו.

בקטע שלפנינו נעסוק בפאן אחר אפשרי של הציור והקוביזם בפרט , פאן בו אסכולות מסוימות של הציור (בעיקר הקוביזם) תתפסנה או תומשגנה כמייצגות אופני אגירת או הצפנת זיכרונות ויזואליים.

נזכיר תחילה את הסופר והצייר יגאל ורדי. מחבר זה בהתייחסו לתקופה הקוביסטית מעלה את הטענה כי "הקוביזם האנליטי פורע את הצורה מכיוון שהוא שובר אותה להקצעים ומייצג את המציאות בפרספקטיבה היטלית, כלומר, לא כפי שאנו רואים אותה במציאות אלא כפי שאנו זוכרים אותה מלפנים, מן הצד מאחור ולעיתים גם מבפנים". ורדי מוסיף כי: "הקוביזם האנליטי עובר פריעה רב שלבית מקוביזם פיסולי ועד לשבירה מסיבית של האובייקט….הנטמע בתוך הרקע וכמעט מאבד את זהותו….מגיע אל גבול ההפשטה של איבוד האובייקט….". נראה מכך כי עבור ורדי אנו חווים או זוכרים לחוד את היטל האובייקט מלפנים או את היטל האובייקט מאחור או מהצד וכו ואילו הצייר הקוביסטי מאחד אותם במכחולו תוך הפשטתם במידה משתנה לאובייקט מורכב המאוחד לא פעם עם הרקע במידה משתנה.

אני רוצה להעלות כאן טענה אחרת והיא האם יתכן כי הקוביזם מייצג את אחת האפשריות לאגירת או הצפנת זכרונות ויזואליים המתרחשים במוח האנושי. כך בהקשר זה של הקוביזם עולה השאלה האם לכל אחד מאתנו אופן אגירה או הצפנה של זיכרונות ויזואליים בו מספר היטלים או היבטים של אובייקט נתון או שורת אובייקטים או חלקיהם מכונסים או דחוסים זה על זה או זה בזה.

דיוקן וולרד (1910) של פבלו פיקסו

קרא עוד »

Thought Blocking

נכתב ע"י פרופ' לוין

קיימת תופעה הנקראת THOUGHT  BLOCKING או בתרגום חופשי לעברית ,"בלוקינג של חשיבה" או "עצירת חשיבה". מעט יחסית ידוע עליה בחוגים הפסיכיאטרים הרגילים לבד מהגדרתה, כמה ממאפייניה והעובדה שמופיעה במצבים פסיכיאטרים מסוימים כולל במחלת הסכיזופרניה. דווקא בשל כך מצאתי לנכון להרחיב ולכתוב עליה מספר מילים.

לשם תיאור התופעה, תאר לך הקורא מצב שאישון (איש קטן)  קטן במוחך (מין הומונקלוס) באחת ומבלי כל אזהרה, לפתע  ובפתאומיות נוטל את מחשבותיך, הרגשותיך ופנימיותך לזמן קצר ומשאיר אותך בפרק זמן זה כמין גולם ריק …. חסר כל מחשבה והרגשה… אתה חש שאינך שולט על נפשך… שאתה מרוקן…. אין לך הסבר….

משהו דומה, ללא כל אישון או מפעיל נסתר, קורה לעיתים בנפשם של חלק מן החולים בסכיזופרניה בשלב הפעיל של מחלתם ומכונה THOUGHT BLOCKING. במצב זה נחסמת או נעצרת בדרך כלל החשיבה אך תתכן גם חסימה או עצירה של תפקודים נפשיים נוספים כפי שנראה בהמשך.

ככלל, המושג "בלוקינג" שאפשר אולי לתרגמו בעברית למילים "חסימה" או "עצירה" אינו מיוחד לתחומי הפסיכיאטריה ומצוי בשימוש במגוון רחב של תחומים. כך בתחום המחשוב הכוונה לעצירת מטלה עד להתרחשותו של אירוע מסוים, ואילו בתחום אחר לחלוטין, תחום אומנויות הלחימה הכוונה לטכניקת הגנה חסימתית בתגובה לפעולת היריב.

בתחום הפסיכולוגיה נחקר הנושא של "בלוקינג" בהקשרים מספר. באחד ההקשרים המושג התייחס להפסקות או חסימות קצרות בעת ביצוע מטלות שונות (למשל: ציון שמות צבע או צורה, ציון שמות הפכים וכדומה) המופיעות במהלך ביצוע מטלות אלו בנבדקים נורמלייםץ הנושא נחקר על ידי ארתור בילס ואחרים  בשנות ה30 של המאה העשרים.

(Arthur G. Bills. A New Principle of Mental Fatigue, The American Journal of Psychology: Vol. 43, No. 2 (Apr., 1931), pp. 230-245)

קרא עוד »

הלוצינציות (הזיות)

נכתב ע"י פרופ' לוין

מקור המושג

המושג הלוצינציות הופיע כבר ב-40-120 לפני הספירה עת ה-ASCLEPIADES הרומי הבחין בין מה שאנו מכנים היום הלוצינציות ודלוזיות.

Asclepiades 171 – 110 BC

המילה הלוצינציה עצמה מוצאה במילה לטינית שמשמעותה לשוטט ברחבי הנפש", באנגלית היא נמצאת בשימוש משנת 1572, ולפסיכיאטריה הוכנסה בשנת 1837 ע"י ESQUIROL, שתיאורו אותה משמש בסיס להגדרתה עד היום דהיינו כתפיסה חושית המתרחשת ללא גירוי חיצוני מקביל.

Jean-Étienne Dominique Esquirol 1772 – 1840

הלוצינציה בד"כ נחשבת לתסמין פסיכיאטרי המופיע במצבים פסיכוטיים פונקציונלים: כגון סכיזופרניה, פסיכוזות פונקציונליות קצרות, דיכאון פסיכוטי ועוד, במצבים פסיכוטיים על רקע אורגני כמו: מצבי הרעלה תרופתית, נטילת סמים שונים כמו L.S.D. (כאן מעניין לקרוא את תאוריו המרתקים של  HOFFMAN, ממציא ה-L.S.D. אודות חוויותיו המרתקות תחת השפעת חומר זה), גידולים מוחיים שונים, אלכהוליזם, לופוס אריטמטוזיס, הפרעות אנדוקריניות שונות, שינויים אלקטרוליטריים, עגבת ועוד.

Albert Hofmann 1906 –2008

עם זאת יש לזכור שההלוצינציה מתרחשת גם במצבים נורמאליים כבחלום, בטקסים דתיים (שם יתכן אולי להבינה כמצב דיסוציאטיבי), במצבי אבל, בידוד, חוסר שינה, בפזה לקראת שינה והתעוררות (הלוצינציות היפנוגוגיות והיפנופומיות) , בתופעה של "כמעט מוות"  (תופעה מרתקת זו, נחקקה ע"י SREVENSON שבדק 78 איש נורמאליים שעברו חוויה של "כמעט מוות" בעיקר נפגעי תאונות שעברו החייאה, אלו תארו חוויות אוטוסקופיות בד"כ נעימות בהם הם רואים את גופם מנקודה אחרת במרחב, סצנות רבות בחייהם שחלפו לנגד עיניהם במהירות, תופעות של זיכרון פאנורמי, תופעות שכללו תחושות של איחוד עם הטבע, הופעת אאורות או "הילות", תחושת מעבר דרך מנהרה ועוד), ובמצבים שונים בילדים. נראה שהיקף התופעה ההלוצינטורית במצבים נורמאליים הינו רחב יחסית.

הדמיה של תופעת ה"כמעט מוות"

STEVENSON   סקר מחקרים בהם דווח כי 14% מ-17.000 נבדקים נורמאלים דיווחו אודות חוויות הלוצינטוריות, ברובן המכריע הלוצינציות ראייה. ראה  Am.J. Psychiat. 1983

נציין שממצא זה נוגד דעה הרווחת אצל אנשי בריאות הנפש הרואה בקיום הלוצינציות תסמין "כבד".

קרא עוד »

מה דעתך אודות גישה נשכחת זו שהגה הפסיכיאטר האמריקאי סילבנו ארייטי לטיפול בהזיות ?

נכתב ע"י פרופ' לוין

הזיות מוגדרות כתפיסה חושית שאין לה עיגון במציאות, ניתן לדבר על הזיות שמיעתיות, ראייתיות, כאלו של ריח ועוד. יש להדגיש כי הטיפול התרופתי בימינו יעיל לטיפול בהזיות אך יתכן ויש מקום למחקר יעילותה של גישת טיפול  פסיכותרפאוטית נשכחת  זו לצד הטיפול התרופתי.

Silvano Arieti (נולד ב פיזה, איטליה ב  1914 ונפטר בניו יורק, ארה"ב  ב – 1981) פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של ניו יורק, פסיכואנליסט  ועורך ששת הכרכים של  ה-  American handbook of Psychiatry ספר שריכז את הידע בפסיכיאטריה בתקופתו.

ארייטי נחשב בזמנו לדמות מובילה בחקר ההבנה והטיפול בסכיזופרניה. הקטע להלן (עמודים 563-5 בספר)  מובא בתרגום חפשי מתוך ספרו INTERPRETATION OF SCHIZOPHRENIA[פרשנות לסכיזופרניה].   דעותיו בספר ייצגו לדעת אחדים משקל נגד למודל הרפואי להפרעות נפשיות של הזרם המרכזי בתקופתו.

וכך כותב ארייטי בספרו אודות שיטה זו [בתרגום חפשי]:

"……….בנקודה זו עשויה לעלות במוחו של הקורא שאלה חשובה. באם אכן הסימפטום (למשל הזיות השווא)  הינו תחליף …..להיבטים שונים של חי המטופל, האם אין זה נכון כי המטופל זקוק לתחליף זה (של ההזיות) ? שכן הוא צריך להשיל מעליו כאב נפשי רב והסימפטום (של ההזיות)  עוזר לו בכך, והאם אין המטפל, לכאורה בדרך אכזרית ובלתי טיפולית, רוצה ליטול ממנו את אמצעי ההגנה רב הערך הזה?….

…הנקודה היא (גורס ארייטי), שאם אכן מתפתחת אווירה של אמון בסיסי ,.. אוירה שבה המטופל חש ומרגיש שהוא מקבל מן המטפל התייחסות אנושית משמעותית…, המטופל מוכן לוותר על התסמינים (למשל ההזיות)  שלו  ולהתנסות בדרכים חדשות שיאפשרו להמירם אותם לתסמינים פחות פסיכוטיים או נ יותר נאורוטיים. הסימפטומים החדשים (שיכולים להיות למשל  דאגה למרכיבי האישיות במקום לאלו של הגוף) עלולים מחד להיות קשים לשאתם אך מאידך ניתן לשתף בהם את המטפל בקלות רבה יותר. במילים אחרות, המטפל יוכל לעזור למטופל לשאת את "הצלב שלו", אם צלב זה יהיה פחות … פסיכוטי…

…אנשים אחדים עשויים לשאול, מדוע לא להסיר את הסימפטומים עם שיטות מורכבותפחות כמו מתן תרופות למשל?תשובתי היא כי  יש להסיר את הסימפטומים עם טיפול תרופתי באם טיפול פסיכותרפוטי נכשל (זו אגב דעתו של ארייטי, אך כיום הדעה הרווחת היא שניתן לשלב טיפול תרופתי וגישות אחרות), שכן באם החולה מסוגל לכבוש את הסימפטומים שלו באמצעים פסיכולוגיים הרי הוא שב ורוכש עמדה פעילה בחיי.. הוא לא מרגיש יותר קורבן של הרודפים או של תופעות שאינו מבין, הוא הופך מודע יותר לתפקיד שהוא "משחק" במחלתו והוא יכול בעצם  לבחור באם לשהות תחום הפסיכוזה או בממלכת המציאות….

….אף בתהליכים הנדמים למטופל כבלתי ניתנים לשינוי ואשר המטופל חווה כמציאות  אשר אנו מכנים "מציאות דלוזיונלית" (של מחשבות שווא)  או הזייתית, יכול המטופל לזהות כי ביכולתו להתנגד לפיתוי של המנגנוניים האבנורמליים הפסיכוטיים…..[ ולקבל את החרדה המוגברת והסבל שנובעים מן המנגנונים החדשים שיאמץ (הלא פסיכוטיים), חרדה וסבל הנובעים בין השאר מידיעת המשמעות שהתהליכים הלא פסיכוטיים נושאים בחובם] באם הוא ירגיש כי המטפל נמצא שם בעבורו לחלוק עימו את תחושותיו הקשות ….

….במילים אחרות, בעוד שה"מתנה" הבלתי מוחשית של ההתייחסות הבין אישית (בלעז relatedness) החיובית מוצעת  על ידי המטפל למטופל ללא תמורה ובהתחלה מתקבלת על ידי המטופל באופן פסיבי, הרי כי הפירושים הפרמליים הניתנים למטופל על ידי המטפל הופכים אט  אט לכלים בהם ישתמש המטופל באופן פעיל בכדי להילחם במחלתו…. עד מהרה יזהה המטופל מה הוא עצמו עושה לעולם המציאות בכדי להפכו לעולם הפסיכוזה. בחינה של שינוי זה על ידי המטפל והמטופל הינו חקר משותף, שבו החולה והמטפל נושאים תפקידים שונים באופן פעיל והדדי….

……עד לאחרונה שררה הדעה כי חוסר היכולת להפרכה של תופעת ההזיה או חוסר היכולת לתפיסה כי ההזיה אינה מציאותית, הינם מאפיינים בסיסיים של תופעת ההזיה. מדעה זו משתמע כי עד שהסימפטום (ההזיה)  נעלם לחלוטין,אם  באמצעות טיפול ואם באופן ספונטאני,הרי זה  בלתי אפשרי כי  המטופל הסכיזופרני יהיה מודע לחוסר הממשות של התופעה ההזייתית, דבר ההכרחי לתיקונה. מצאתי (טוען ארייטי)……..כי אין זה בהכרח כך…..

…..בדיון להלן יילקחו בחשבון הזיות שמיעה בלבד, אבל אותו תהליך יכול להיות מיושם גם לגבי סוגים אחרים של הזיות, לאחר שיעשו השינויים וההתאמות המתבקשים…..

…..חולים מאושפזים נשאלים לא אחת על ידי מטפליהם בתחילת הטיפול שאלות שגרתיות כגון: "האם את/ה שומע קולות? מי מדבר איתך?"  שאלות אלו אינן  מקדמות את הטיפול, שכן המטופלים אינם מסוגלים לוותר על ההזיות שלהם כל עוד קיימת אווירה של חוסר קירבה והבנה הדדית שמתבטאת בשאלות כגון אלו  וזה לא נבון לתקוף את הבעיה באופן ישיר.  אין זה גם חכם לתת למטופל את הרושם כי המטפל שומע את קולות ההזיה שלו וחולק את החוויות הפרטיות החריגות שלו. לאחר שהמטפל הבין כי המטופל סובל מהזיות המטפל צריך פשוט להגיד למטופל כי אינו שומע את קולות ההזיה שלו ואינו חווה את חוויותין החריגות ולקיים יחס עימו קשר חיובי ולבבי…..

……למעט חולים במצב מאוד מתקדם של המחלה או עם מי לא שניתן להגיע עימו ליחסים בין אישיים חיוביים , אפשר להכיר בכך כי הקולות (הזיות הקול) נוטות להתרחש במצבים מסוימים ולא באחרים, כלומר, כאשר המטופל מצפה לשמוע אותם.

לדוגמה, חולה ההולך הביתה אחרי יום של עבודה ומצפה כי השכנים ידברו אודותיו…. ברגע שהוא מצפה לשמוע אותם, הוא אכן שומע אותם. במילים אחרות, הוא מעמיד את עצמו במה שאני מכנה "גישת ההקשבה" [ listening attitude]….

…..אם הצלחנו ליצור קשר  ויחסי גומלין חיוביים עם החולה [relatedness], הוא יהיה מסוגל להבחין בהכוונתנו בשני שלבים: זה של "גישת ההקשבה"  (שלב של ציפיה להופעת קולות ההזיה) וזה של החוויה ההזייתית. בהתחלה הוא עלול למחות נמרצות ולהכחיש את קיומם של שני השלבים, אבל לאחר מכן יעשה לא פעם ויתור קטן ויאמר "אני חשבתי שהם דיברו עלי, והוכחתי שאני צודק… הם באמת דיברו."…..

…..כמה פגישות לאחר מכן, יעשה המטופל לעיתים צעד נוסף קדימה בו יזהה ויודה כי היה מרווח קצר בין הציפייה להופעת הקולות וההופעה הממשית של הקולות. הוא עדיין יתעקש לא פעם כי רצף זה הינו מקרי לחלוטין, אבל בסופו של דבר הוא יראה את הקשר בין הצבת עצמו ב"גישת ההקשבה" לעצם שמיעת הקולות. בהמשך יוכל לזהות כי הוא בעצם מעמיד את עצמו ביחס הקשבתי כזה כאשר הוא נמצא במצב מסוים או בהלך רוח מסוים. למשל, בהלך רוח שבו הוא חש עוינות באוויר.הלך רוח בו יש לו את התחושה כי לכל אחד מהסובבים יש יחס מזלזל כלפיו. במצב כזההוא יבחין כי לפתע מופיע אישור לגישה זו שהוא מייחס לאחרים; הוא שומע אותם מעירים לו הערות לא נעימות ופוגעות.(באמצעות הזיות קול)

לעיתים המטופל חש לא מתאים וחסר ערך, אך הוא אינו משמר הרגשה זו ליותר משבריר השנייה. שכן הגינוי העצמי האוטומטי הזה גורם לו כמעט מיידית להכניס את עצמו לתוך "גישת ההקשבה"", ולאחר מכן הוא שומע את קולותיהם של האנשים המגנים אותו (באמצעות הזיות הקול).

כאשר החולה יכול לזהות את הקשר בין מצב רוחו והעובדה כי הוא מביא את עצמו ל"גישת ההקשבה", הרי שהושג צעד גדול קדימה. המטופל שוב לא רואה את עצמו כסוכן פסיבי אלא כמישהו שעדיין יש לו הרבה מה לעשות עם מה שהוא חווה. יותר מכך, אם הוא תופס את עצמו ב"התייחסות של ההקשבה", [ והוא עדיין לא פיתח את החוויה האבנורמלית (הלא נורמלית) ההזייתית או  דרכי חשיבה פליאולוגיות (paleologic) שמהן יהיה לו קשה להימלט] , הוא עדיין עשוי לעמוד בפני הפיתוי של נפילה למלכודת המפתה של העולם  הפסיכוטי….

… את הידיעה כי אינו רק סוכן פסיבי, עשוי החולה לגלות באמצעות הליך הפוך בו החולה אשר נוטה להזות מתבקש ללכת לחדר אחר לבדו ולצפות להזיות. בקרוב הוא יבין כי הקולות מגיעים אליו, רק בשל העובדה כי הוא מצפה להם….

….מצאתי כי באם אווירה של קירבה חיובית [relatedness] והבנה בין המטופל למטפל אכן קיימות, הרי שהמטופלים נוטים  בלא קושי רב לתפוס את עצמם [מספר פעמים במהלך היום]בעיצומה של פאזת " ההקשבה" אם כתוצאה מהפרעות שונות  בסביבה  ואם מסיבות אחרות . לפעמים, למרות שהם מכירים בתופעה, הם עדיין מרגישים שהדברים פועליםבכמין מנגנון אוטומטי, אשר הם לא יכולים למנוע  אותו. עם זאת ,בסופו של דבר,הם יוכלו לשלוט במנגנון זה יותר ויותר. גם אז, הם עלולים במצבים של מתח לחזור ל "גישת ההקשבה"  ובעיקבותיה לחוויות ההזייתיות. המטפל לא צריך להתעייף מלהסביר את  המנגנון הזה העומד מאחורי הופעת ההזיות שוב ושוב לחולה, גם כאשר ההסבר נראה לו מיותר  וחוזר על עצמו…..

….רק לעתים רחוקות הסבר כזה הינו  מיותר, למשל, במצבים בהם לחולה משיכה לסימפטומים (להזיות) שלא ניתן לעמוד בפניה ….

…..אבל כעת משללנו מן המטופל את הזיותיו, הרי שאתה הקורא יכול שוב לשאול,  איך יוכל החולה  להתמודד עם החרדה שלו ללא ההגנה שסיפקו לו הסימפטומים הפסיכוטיים? ואיך נוכל [כמטפלים]לעזור לו לשאת את הנטל הזה, את הצלב הכבד הזה, גם אם הוא פחות מציאותי? הדוגמא להלן אולי תבהיר את הנושא הזה…..".

….אישה שמעה קול הזייתי שקרא לה: "זונה !!!". עכשיו, עם השיטה שתיארתי, אם ניקח ממנה הזיה זו, עדיין תחווה תחושה כמעט מופשטת (אבסטרקטית)  בה הסביבה החיצונית, מפלה אותה לרעה ומתייחסת אליה כנחותה, תחושה של הביטו "הינה אישה רעה", וכן הלאה. היא כמעט תרצה לגבש ולהפוך תחושות אלו שוב להזיות…. ואכן אם נעזוב אותה לבדה, היא כפי הנראה תחזור להזות שוב… מאידך אם נגיד לה שהיא משליכה את רגשותיה לסביבה, היא תרתח מזעם. היא תאמר, "הקולות שהייתי שומעת אמרו לי שאני אישה רעה, זונה, אבל מעולם לא היה לי הרגשה כזאת אודות עצמי…. אני אישה טובה." החולה כמובן צודקת, כי כאשר היא שומעת קול מזלזל, או כאשר היא חווה את ההרגשה של היותה מושפלת, היא כבר אינה חווה זלזול או השפלה כלפי עצמה. מנגנון ההגנה ההשלכתי חוסך ממנה את הזלזול או ההשפלה העצמיים……

…..אנחנו חייבים במקום זאת לאמור לחולה ש"הייתה כפי הנראה פעם בעבר בה הייתה לה דעה רעה אודות עצמה… גם אז היא לא חשבה שהיא הייתה זונה, אבל הייתה לה באותה פעם הערכה עצמית נמוכה, כמו שהיא בטח חושבת שזונה חשה כלפי עצמה….

…במילים אחרות, אנחנו חייבים לנסות ולהרחיב את מרחב השדה הנפשי של המטופל…. כל עוד הוא המטופל מייחס הכול להווה,… הוא לא יכול לברוח מן הסימפטומים הפסיכוטיים…. בעוד שלעולם של הפסיכוזה יש רק מימד אחד: "ההווה",  הרי שלעולם המציאות יש שלושה מימדים: "העבר, ההווה והעתיד"….. אמנם בשלב זה של המחלה החולה כבר נוטה לחיות רק ב"הווה", אך הוא שומר על תפיסה של העבר, ואת התפיסה זו אנו חייבים לנצל כמטפלים. אנו מכוונים את המטופל להתמודד עם התחושה העמוקה והמתמשכת של אי הכשירות שלו הגזורה מן העבר …. במקביל המטפל הנוקט הגישה חיובית   המשדרת יציבות, מתן ביטחון, חיזוק ועניין כנה יכול לאפשר למטופל לחלוק את הנטל הרגשי הכבד שלו עימו…..".

וינסנט ואן גוך וחולי נפשי

נכתב ע"י פרופ' לוין

וינסנט ואן גוך [1853-1890]

ב-1992 יצא לאור תרגום עברי מאנגלית בידי עודד פלד בהוצאת שוקן של חלק ממכתביו של ואן גוך לאחיו תיאו. אחד מן המכתבים שאינו מופיע בספר מאפשר דיון במספר נושאים הקשורים במחלות הנפשיות המג'וריות. וינסנט ואן גוך כתב את המכתב הבא בהיותו בן 35 שנים. המכתב נכתב ב-28 לינואר 1889 לאחיו תיאו, בעת שואן גוך שהה בארל בצרפת ולאחר שמחלתו הנפשית כבר פרצה. התרגום הינו חופשי מאנגלית. התרגום משפת המקור לאנגלית נעשה על ידי גיסתו  'Johanna van Gogh-Bonger, בעריכת רוברט הריסון והוא מופיע במלואו בכתובת: http://webexhibits.org/vangogh/letter/19/574.htm

ג'ואנה ואן גוך-בונגר, רעייתו של תיאו וגיסתו של ואן גוך

מדובר במכתב שנכתב בשנתיים האחרונות בחיי ואן גוך.

בשנה הקודמת שהה ואן גוך עם גוגן ועל רקע היחסים המתוחים ביניהם ולאור מחלתו חתך ואן גוך בסערת נפשו חלק מאוזנו וביקש להגישה ליצאנית בבית בושת בארל. הוא אושפז בעקבות כך וטופל.

להלן חלקו הראשון של המכתב עם מספר הערות מודגשות בסוגריים.

תיאו ואן גוך  [1857-1891]

28 בינואר   1889
תיאו יקירי,
ברצוני לומר לך בכמה מילים כי הבריאות שלי והעבודה שלי מתקדמים "לא כל כך רע".

אני נדהם זה מכבר כשאני משווה את מצבי היום לזה שלפני חודש. לפני כן ידעתי טוב למדי, כי אפשר לשבור הן את הרגליים והן את הזרועות ולהחלים לאחר מכן, אבל לא ידעתי כי אתה יכול לשבור את "המוח שלך" ולהחלים מכך גם כן.
[האם ואן גוך מדווח כאן על רמיסיה? לא ברור. יתכן שחלה הטבה במצבו, אך כזו שאינה עונה עדיין לקריטריונים של רמיסיה מלאה. רמיסיה בהגדרה הינו מצב בו הסימנים הקליניים של המחלה נמוגו ברובם והחולה שב לתפקודו. רמיסיה קיימת במחלות הנפשיות המג'וריות כמו סכיזופרניה,  דיכאון מג'ורי והמחלה המאנית דפרסיבית (הביפולרית) שייתכן שואן גוך סבל מממנה (אם כי יש השערות רבות נוספות לגבי טיב המחלה ממנה סבל). בנוסף ואן גוך מפריך כאן בהשתאותו סטיגמה, הקיימת לא פעם בקרב מי שאינם בקיאים בטיבן של המחלות הנפשיות המגוריות, הגורסת כי "במחלות הנפשיות הרציניות (המג'וריות) אין בעצם שיפור". ]

עדיין יש בי סוג של הרגשה של "מה טוב בכך שהמצב משתפר?" הרגשה הרוחשת אפילו לאור התדהמה המתעוררת בי לאור החלמתי, דבר שאליו אף לא העזתי לקוות.

[ואן גוך מגלה כאן גישה ניהיליסטית כזו של "מה הטעם בדברים", "מה הטעם  בעשיה" ועוד. גישה ניהילסטית מופיעה תדירות במצבי דיכאון והיא אולי מעידה כי למרות השיפור יתכן שמאפייני חשיבה זו עדיין לא נעלמו כליל.]
במהלך ביקורך, אני חושב שהבחנת בווודאי  בשני בדים של ציורי חמניות בגודל של 30 בחדרו של גוגן [Gauguin]. זה עתה סיימתי את נגיעות המכחול הסופיות  להעתקים זהים לחלוטין לציורים אלו. אני חושב שכבר אמרתי לך בעבר, כי מלבד אלה יש לי בד של "La Berceuse" [שיר הערש] אותו בד עליו עבדתי כאשר המחלה הפריעה את עבודתי. עכשיו יש לי גם שתי גרסאות של ציור זה.

"La Berceuse (Augustine Roulin)," Vincent van Gogh

[ואן גוך מעלה כאן את הנקודה כי קיימים מצבים בהם קיום המחלה פוגע בכוח היצירה. הדבר נכון במיוחד לשלב הידכאוני של המחלה הביפולרית ממנה כפי הנראה סבל, כמו גם למחלות נפשיות המג'וריות  אחרות. אחד היוצאים מן הכלל הוא קיומו של מצב היפומני מצב של פעילות יתר, עליצות יתר, חשיבה ודיבור מהירים עם נטיה לתפיסה כל יכולה של המציאות אשר אינה מגיעה לעוצמתו של המצב המאני. במצב כזה מתגבר לעיתים כוח היצירה (ראה למטה).]

זה כרגע שחתי לגוגן אודות תמונה זו –אשר שימשה נושא לשיחה ביני ובינו, שיחה אשר נסבה על דייגי איסלנד, ועל חווית הבדידות שלהם השזורה בתחושות אבל, כאשר הם חשופים לכל הסכנות האורבות להם מסביב, לבדם אל מול  הים העצוב – כי בעקבות שיחות אינטימיות אלו בינינו  עלה בי הרעיון לצייר את התמונה באופן כזה שמלחים, שהם בעת ובאותה עת הן ילדים והן מרטירים [קדושים מעונים], בראותם תמונה זו בתא ההגאים של ספינת הדיג האיסלנדית שלהם, יחושו [לאור תנודות הספינה אל מול גלי הים] תחושות של טלטול או נדנוד (כמו אלו שחשו בילדותם) ויזכרו בשירי הערש מתקופת ילדותם.

[הרעיון המובא כאן כי חשיפה לציור בעת טלטולה של ספינה יכול להעלות זיכרונות הינו בעל עניין למטפלים ומטופליהם המעוניינים לחזור לחוויות עבר מילדותם והוא מצביע על כך שניתן אולי להשתמש במיצגי ויצירות אומנות בכדי להעלות זיכרונות כאלו או במילים אחרות לשלבם במסגרת טיפולים המעודדים רגרסיה בגיל.]

עכשיו, ניתן לומר כי ציור [שיר הערש] זה הינו  כמו chromolithograph מחנות זולה. אישה בירוק עם שיער כתום אל מול  רקע ירוק עם פרחים ורודים כאשר צורות לא תואמות או צורמות אלו של ורוד גס, כתום גס וירוק גס מרוככות על ידי משטחים של ירוק ואדום.  אני מדמיין לעצמי את בדים אלו [גירסאות של ציור שיר הערש] בין אלה של בדי החמניות, אשר להן מראה של אבוקות או מנורות קנים, כל הבדים באותו גודל, וכך כל המכלול יהיה מורכב משבעה או תשעה בדים. (אני רוצה לעשות עוד העתק [של ציור שיר הערש] עבור הולנד, אם אוכל להשיג את המודל שוב.)

"Still Life: Vase with Fourteen Sunflowers," Vincent van Gogh

מאחר שעדיין חורף… תראה… תן לי ללכת בשקט לעבודתי, אם כי  זו של מטורף …טוב…. כל כך הרבה יותר גרוע עוד יכול לקרות. אני לא יכול לשנות זאת.

[האם ואן גוך בקראו לעצמו "מטורף" מגלה כאן תובנה למצבו? קשה לדעת, נראה שמדובר בתובנה פורמלית בלבד ולאו דווקא בתובנה מעמיקה למצבו.]

עם זאת, ההזיות הבלתי נסבלות פסקו, והם מקבלות ביטוי  מופחת כסיוטי לילה פשוטים, זאת אני חושב עקב כך שאני לוקח ברומיד האשלגן.

[ואן גוך מדווח כאן על הזיות הנסוגות לדמיון ולחלומות. הדבר מעניין ביותר, שכן הוא מצביע על גרעין פעיל של תכנים הנסוג לדרגת חלומות או במקרה אחר לדרגת פנטזיות. זכור לי חולה שטיפלתי בו במשך עשרות שנים שההזיות הקוליות ומחשבות השווא שלו נסוגו אל עולם הפנטזיה בכל פעם שמצבו השתפר, כאשר פנטזיות אלו היוו גרעין שיצק תכנים אל סיר  הפסיכוזה הרותח בכל פעם שמצבו החמיר.

כלל, מחשבת שווא או הזיית שווא הינן אמונה או מצגת חושית מוטעית בהתאמה, אודות המציאות החיצונית, שהחולה מחזיק בה למרות הוכחות נוגדות ואשר לא ניתן לשכנעו בכך שאינה ריאליות.

מחשבות והזיות שווא רבות (אם כי לא כולן) יכולות להיות מובנות או מפורשות כפנטזיות שעטו עליהן כסות של חוויות מציאותיות הממלאות את מאוויי החולה וחסריו. לואיס סאס בספרו "הפרדוקסים של מחשבות השווא" מצטט את בלוילר, הפסיכיאטר השוויצרי הנודע,  שבכתבו על החשיבה האוטיסטית, השווה את מחשבת השווא לחלומו של ילד צעיר המשחק את תפקיד הגנרל על סוס משחק או לפנטזיות המלוות את המשורר המאוהב. הן מחשבות השווא והן הפנטזיות כתב בלוילר, הינן נקודות לאורך אותה סקאלה.]

אויגן  בלוילר [1857 –1939]

[ברומיד האשלגן ניתן כטיפול מרגיע או כנוגד כפיון (אפילפסיה) במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, בתקופה שלפני גילוי התרופות האנטיפסיכוטיות (שנות ה-50  של המאה העשרים). התרופה הוצאה משימוש על רקע הרעילות שלה היכולה להופיע לעיתים אף במינונים טיפוליים. בהקשר זה נציין כי הועלתה גם ההשערה כי יתכן שואן גוך סבל ממצבי כפיון]

בקשר לשאלה הכספית זה עדיין מעבר לכוחותי  לבדוק את הפרטים, ובכל זאת אני רוצה לעשות דבר זה מאוד, ואני וזועם פראי בעבודתי מבוקר ועד ליל, בכדי להוכיח לך (אלא אם כן העבודה שלי הינה הזיה נוספת)….בכדי להוכיח לך…. כי אכן ואכן אנחנו צועדים במסלולו של Monticelli, ומה עוד….כי יש לנו מקור אור  המאיר את דרכנו לאור עוצמת עבודתו של  Brias מ-Montpellier אשר עשה כל כך הרבה בכדי ליצור את בית הספר לציור בדרום [צרפת].

רק אל תהא מופתע מידי אם במהלך החודש הבא אהיה חייב לבקשך לקבל כסף לחודש מלא ואף לתוספת כסף .

אחרי ככלות הכול זה רק נכון, כי במהלך תקופות של פרודוקטיביות, שבהן אני מקדיש את כל חום חיוניותי, אני צריך להתעקש על כל מה שהכרחי וזאת בכדי לנקוט כמה אמצעי זהירות.

[האם ואן גוך היה במצב היפומני בעת בה הקדיש את כל חום חיוניותו ליצירה? קשה לדעת, בכל אופן כפי שהוזכר למעלה קיומו של מצב היפומני יכול לתרום לפרודוקטיביות וליצירה]

אפילו במקרה כזה ההבדל בהוצאותי הבספיות הוא בהחלט לא מוגזם מצידי.

ושוב, או שתשתיק אותי בבית משוגעים מיד ועכשיו – ואני לא אתנגד לזה, כי אני עלול לכזב לעצמי – ולא, תן לי לעבוד בכל עוצמתי, תוך נקיטת אמצעי זהירות עליהם אני מדבר

[יחסי החולה ומשפחתו: אחד מן הנושאים המרכזיים בין החולה וקרוביו קשור ברצון החולה לאוטונומיה ועצמאות מול דאגת המשפחה למצב החולה וחששם כי בהינתן לחולה חופש הוא עלול –על רקע מצבו הנפשי— להמיט בהתנהגותו נזק ניכר לעצמו ולסובבים.]

לעולם שלך, וינסנט

נ.ב.   ב-1890 בעקבות מצב דכאוני נוסף שם ואן גוך קץ לחייו ביריית אקדח. למגינת הלב, גם תיאו, אחיו ותומכו המסור, נפטר זמן קצר אחריו.

קפה סוקראטס במחלקה הפסיכוגריאטרית

נכתב ע"י פרופ' לוין

א. קפה סוקראטס

מארק סוטה (Sautet), פילוסוף וחוקר ניטשה, טען נגד ההסתגרות האקדמית של הפילוסופיה באוניברסיטאות ותרם להקמת תנועת "קפה פילו" בצרפת, בה דן באופן לא פורמלי עם פריסאים מן השורה בנושאים פילוסופיים.

מארק סוטה בדיון פילוסופי בקפה פריזאי (1947-1998)

כריסטופר פיליפס

פעילות זאת ואחרת שימשה השראה לכריסטופר פיליפס שביקש ל"הוריד את השיח הפילוסופי אל העם". בספרו קפה סוקרטס (קפה סןקרטס: טעם חדש לפילוסופיה: כריסטופר פיליפס,כינרת זמורה ביתן מוציאים לאור, 2000) פורש בפנינו המחבר שורה של קהילות המקיימות דיונים פילוסופיים שווים לכל נפש, בדרך כלל בבתי קפה, עם מנחה ומשתתפים מכל שדרות העם. קהילות אלו דנות במגוון נושאים בפתיחות וכיבוד הדדי.

הפעילויות בקפה סוקרטס מתחילות לא פעם בדיאלוג עם מספר משתתפים קטן, המעלים שאלות שניתן לחקור אותן ולדון בהן מנקודות מבט שונות ואף מנוגדות. בדרך כלל נוספים  בהדרגה עוד ועוד משתתפים. הדגש הוא על השאלה, על החקר של נושא נבחר, על יצירת קבוצת שיחה ודיון החוקרת מגוון נושאים כידידות, נאמנות, אמת, חופש, מהות הדברים, שיגעון, מחלה, בריאות, זיכרון, חיים ראויים ועוד..

וכך כותב המחבר:

" במשך זמן מה חשבתי שכישלונו של סוג מסוים של פילוסופיה הוא אבדה לחברה שלנו. זהו אותו סוג של פילוסופיה שתרגלו סוקרטס ופילוסופים נוספים באתונה במאות השישית והחמישית לספירה….סוג שהשתמש בשיטת מחקר פילוסופית שכל איש וכל אישה יכולים לאמצה…קפה סוקרטס יכול להתקיים בכל מקום בו יש קבוצת אנשים, [בבית קפה]….על פסגת הר…במרכז קהילתי…בהוספיס, במרכז לקשישים….."

ב. מאפייני המוסד הטוטאלי

ארווינג גופמן סוציולוג חברתי יליד קנדה בחן שורה של מה שהוא מכנה מוסדות טוטאליים ביניהם בתי חולים פסיכיאטריים. כאשר טענתו הייתה כי למוסדות אלו למרות השוני ביניהם מאפיינים דומים שמגבילים ומצרים את יכולת התנועה, השליטה והתפקוד של החולה בזמן ובמרחב ומשפיעים בכך על תחושות החופש והזהות של החולה (ראה אירוינג גופמן: על מאפייני המוסדות הטוטאלים בהוצאת רסלינג). הדבר מעלה שאלות לגבי האפשרות לחזק את תחושת ה"אני" של החולים אף במוסדות כאלו. במחשבה ראשונה נראה כי ייסודן של קבוצות "קפה סוקראטס" שתעודדנה השתתפות חופשית, רשות להביע עמדות מנוגדות ותנועה חופשית של המחשבה יכולות לתרום לחיזוק כזה.

כאן נשאלת השאלה האם ניתן ליצור קבוצות סוקראטס במוסדות טוטאלים? כריסטופר פיליפס הראה שהדבר אפשרי בדווחו בספרו אודות קבוצות כאלו בבתי אבות ואף במוסדות טוטאליים כבתי סוהר.

אירווינג גופמן (1922 - 1982)

ג. קפה סוקראטס במחלקה הפסיכוגריאטרית

האם ניתן ליזום דיוני קפה סוקראטס במחלקה הפסיכוגריאטרית? מחלקה פסיכיאטרית בה שוהים זה לצד זה גברים ונשים קשישים הסובלים ממצבי דיכאון, מחלה ביפולרית, סכיזופרניה ועוד לצד חולים אצלם הופיעו הפרעות נפשיות בעקבות מצבי דמנציה ופגיעות מוחיות שונות. האם הדבר ישפיע על תחושת ה"אני" שלהם? יצאנו אילדיקו היפק האחות האחראית במחלקה שנפשה יוצאת אל הקשישים ואנוכי לדרך והצבנו שלט גדול "קפה סוקראטס" לצידנו באולם האוכל של המחלקה ואספנו את המטופלים שראו את השלט, תהו על משמעותו ולאחר הסבר מאיתנו הביעו רצונם להשתתף בקבוצת דיון כזו. אט אט הצטרפו כ15 איש ואישה. בתחילת הדיון הדגשנו כי ההשתתפות בשיח הסוקרטי הינה חופשית ומרצון. הנושא שהועלה ואשר נבחר על ידי הקבוצה בהצבעה ברוב קולות היה "זיכרון". לאחר ששיתפנו בקצרה כי כל אחד מהמשתתפים יכול להביע את דעתו באופן חופשי וזה "בסדר" להביע דעות מנוגדות, החלו המטופלים,  ולהפתעתנו אף חולים שנוטים להיות ממוקדים בעצמם ובבעיותיהם, להיפתח לשיחה לדיון והחלו לדון בשאלות מהו זיכרון? האם יש סוגי זיכרונות שונים? בלא לכנות זאת בשם תהו על ההבדל בין זיכרון אפיזודי לעומת זיכרון פורמלי, על  זיכרון קצר טווח  מחיי היום יום במחלקה לעומת זיכרון ארוך טווח ממקומות וזמנים אחרים בחייהם ואף אודות זיכרון היסטורי קולקטיבי מול זיכרון אישי. במיוחד מיקדו המטופלים את השיח  בזיכרונות חיוביים ומנחמים לעומת זיכרונות שליליים וכואבים תוך מבט לאחור על חייהם. חלקם הגדול כמו סיכמו את  חייהם לטוב ולרע, תוך שהם צופים לאחור במהלך חייהם דרך הפריזמה העכשווית, מעריכים ומסווגים את זיכרונותיהם לטוב ולרע.

קבוצת סוקרטס במחלקה הפסיכוגריאטרית, בתמונה: האחות אילדיקו היפק ופרופ' לוין מחזיק בשלט קפה סוקרטס

אחד מן המטופלים שבא אל קבוצת השיח מפינת המחלקה המוצלת, תהה על השלט והצטרף לאחר היסוס ארוך היה ולדימיר (שם בדוי, כמו כן פרטים מזהים אחרים שונו גם הם). ולדימיר הינו קשיש רזה וכפוף קמעה החבוש בכובע מצחייה ירוק ומהוה בן לוויתו הנאמן,  המלווהו לכל מקום. ולדימיר הינו בודד בארץ, ללא כל קרוב או שאר בשר. הוא עלה מאחת מן המדינות הבאלטיות והוא נושא על גבו משא כבד של היסטוריה אישית כואבת ורצופת אובדנים רבים. הוא התקבל למחלקה הפסיכוגריאטרית לאחר תחילתו של תהליך דמנטי והופעתן של מחשבות שווא בהן הופיעו  קרובי משפחה (שלא קיימים במציאות)  וביקשו את רעתו. לאחר ששמע את חברי הקבוצה האחרים מסווגים את זיכרונותיהם האישיים לטובים ולרעים, למספקים ולכואבים, בחר ולדימיר להרחיק עצמו מזיכרונותיו הכואבים תוך שהוא מתרפק על זיכרונות היסטוריים קולקטיבים שלא חווה ישירות בעצמו – במילים אחרות שקרא אודותם וכלל לא היה נוכח בהם—תוך שאף הוא מסווגם לכואבים ופוצעים מחד, ולטובים ומרגשים מאידך " אתם, אתם  יודעים אלטלנה.. האוניה אלטלנה  טבעה עם כל הנשק וזה כאב מאוד…..אבל בהקמת המדינה רקדו… כולם רקדו  ברחובות עד שבא בוקר…". שולה (שם בדוי) פנתה אליו בקול רועד, דואג משהו ושאלה: "ולדימיר ואיפוא הזיכרונות שלך…זיכרונות  שלך?"…ולדימיר הביט בה במבט עצוב אחז בכובעו הירוק  ולא ענה.

האם יסוד קבוצת קפה סוקראטס כזו במחלקה הפסיכוגריאטרית – מחלקה שיש בה מן המאפיינים של מוסד טוטאלי לפי גופמן—אכן תתרום לחיזוק תחושת ה"אני" במחלקה הפסיכוגריאטרית?  אנו מאמינים שאם אכן הקבוצה תעודד השתתפות חופשית ורשות להביע עמדות מנוגדות לצד תנועה חופשית של המחשבה אכן כך יקרה. עם זאת, בעתיד ולאחר 10 מפגשים שבועיים שכאלו אנו מתכננים לבדוק זאת באמצעות שאלונים מתאימים.

הרהורים על מילים פרטיות או אידיוסינקרטיות המבליחות "ככוכב זוהר בשמי הליל" של חולים פסיכוטיים

נכתב ע"י פרופ' לוין

# החולה הפסיכוטי, אם סכיזופרני ואם אחר, יוצק לא פעם לתוך השפה מילים מוזרות, שונות, אחרות, זרות ושאינן מובנות לשומע. אלו מופיעות לעיתים במשורה, פה ושם, ולעיתים בשכיחות גבוהה יותר, לעיתים במפתיע כמו כוכב המבליח באחת בשמי הליל ולעיתים באופן צפוי יותר ובהקשר לתכנים מסוימים. ספרי פסיכיאטריה יכנו אותן "מילים אידיוסינקראטיות" או מילים פרטיות, כאלו שאינן מובנות בשפה המקובלת והרחבה ולהן משמעות פרטית. לפרקים זו מילה שאין להכיר בה כל מילה מקובלת אחרת, מאידך יכולה זו להיות מילה מקובלת, המבוטאת כמעט כפי שהי, אך מקבלת משמעות שונה ורחוקה מזו המוסכמת, או לחילופין מילה הנהגית בשינוי מה שמבעד אליו עדיין ניתן לזהותה אך משמעותה שונה מן המקובל, או אף מילה המורכבת משילוב מילים שעברה דחיסה או קונדנסציה. כך או כך בכל אחת ממילים אלו נבנית משמעות חדשה הזרה לשומע.

# קארל יאספרס פסיכיאטר ופילוסוף (1883-1969) בספרו הקלאסי פסיכופתולוגיה כללית חילק את המילים הפרטיות של החולים לפי מרכיבן הרצוני:

1] מילים חדשות הנוצרות באופן יזום ורצוני כאשר השפה הקיימת אינה יכולה לתאר תחושות ישויות או ….העולים בעולמו של החולה. מילים אלו לא פעם מקוריות ואינן מובנות על ידי הסובבים

2] מילים חדשות הנוצרות באופן לא רצוני במיוחד במצבי מחלה חריפים ואחר כך משמשות לציין דברים שונים וממשיכות להופיע גם משהמצב הופך מתמשך וכרוני. יאספרס נותן דוגמא של חולה שכינה את ההלוצינציות שלו "נשקחושני" (נשק-חושני) ושדיווח כי המילה פשוט עלתה אצלו.

בנוסף מנה מילים חדשות המופיעות אצל החולה כתוכן הלוצינטורי לא רצוני כמובן בדרך כלל שמיעתי. החולה מופתע לא פעם לשמוע מילה המופיעה באופן ווקאלי באוזניו. שרבר החולה הפסיכוטי פראנואידלי המפורסם אשר טופל אצל זיגמונד פרויד שמע מילים כמעט שפה בסיסית שנבעו לדבריו מן הקרניים שהוקרנו אליו בחוויתו.

לבסוף ציין גם כי לעיתים שהחולה מפיק הברות וקולות שאין להם כל משמעות עבורו.

ראה:

# הפסיכיאטר דר ואדים גילר גילה את אזני לא מכבר אודות חולה בן 50 הסובל ממחלת הסכיזופרניה ואשר מחשבות השווא שלו הכילו מצבים של שלילת קיומם של דברים (מעין מחשבות ניהיליסטיות) ואשר פונה לעוברי אורח כשעיניו בורקות ומבט נבואי בעיניו ושח להם על "איסוס", אין הכוונה להיסוס או לשם של אדם או חפץ כלשהו אלא למצב של עולם בו אין סוס או אין מודעות למושג סוס, במילים אחרות המילה האידיוסינקראטית שטבע אי-סוס בדומה למילה אי-שקט מבטאת מצב בו דבר מסוים אינו קיים ואשר אין כלל מודעות לקיומו. החולה יצר אפוא מילה חדשה למצב של שלילת קיומו של סוס.

# התחום העוסק במשמעויותיהן של מילים מכונה "סמנטיקה לקסיקלית". תחום זה עוסק במגוון שאלות כולל זו העוסקת בקשר בין מילים מסוימות לשדה הסמנטי שלהן. ויתכן שחקר עתידי של מילים אידיוסינקרטיות שמפיקים החולים הסובלים מסכיזופרניה יכול לתרום ולהיתרם מתחום זה.

# יש אף שטענו – ויתכן בהגזמה— כי לסכיזופרנים לא רק מילים פרטיות אלא אף שפה בעלת משמעות פרטית הכוללת אובייקטים פנימיים שאינם ידועים לאדם אחר ושלא נחלקים עימו ואשר רק החולה מבינם. ראה:

# מעניין כי קארל יאספרס מצטט בספרו את TUCZEK שדיווח במאמר ב-1931על הופעת שפה פרטית בחולים מסוימים כסוג של תרגול משחקי (ושאינו קשור דווקא לחוויותיו הדלוזיונליות) שהחולה נהנה ממנו ואשר מספק לו גאווה ושעקרונות שונים שימשו בו לבניית המילים.. הוא מציין כי התחביר נשאר כפי שהו ורק אוצר המילים היה פרטי.

# המושג של שפה פרטית הינו רחב. רוזנבאום סבר כי "שפה פרטית" בתחום מדעי כלשהו מתפתחת על מנת להעניק שפה עם משמעויות ותיאורים מרוכזים חסכוניים ומדויקים. בתחומים לא מדעיים לעומת זאת סבר כי שפה פרטית מתפתחת ממגוון סיבות ביניהן הצורך להסתיר משמעויות, להרשים ו/או לשרת צורך נרקיסיסטי אומניפוטנטי.

קשה לקבל הכללה זו לגבי התחומים שאינם מדעיים ואפשר שמאחורי שפות פרטיות כמו כאלו האמונות על יוצרים ומשוררים מסוימים עומדים צרכים אחרים כמו הצורך לבטא עולמות סובייקטיביים שאין די בשפה הרגילה לבטאן.

# סילבנו ארייטי, פסיכיאטר אמריקאי, כתב בספרו INTERRPRETATION OF SCHIZOPHRENIA כי חוסר הבהירות בשפתו של הסכיזופרני תתכן בשל ניסיונו של החולה להסתיר את המשמעות המאיימת ומעוררת החרדה של תכני חשיבתו מה שהופך את שפתו ללא קומוניקטיבית שלעיתים יחפוץ להסתירה אף מעצמו.

ככלל ארייטי מציין כי בשפה לכל מילה היבט "קונוטטיבי" המשמש להעברת משמעות המילה, היבט "דנוטטיבי" הקשור בסיווג העצם שהמילה מייצגת כמו ששולחן הינו עצם פיזיקאלי והקשר "וורבלי" הקשור בפונטיקה והגיית המילה. ארייטי טוען כי בסכיזופרניה שני ההיבטים הראשונים פגועים בדרגות משתנות. הדבר דורש כמובן בדיקה והוכחה.

במישור הביולוגי יתכן גם שמחקרים עתידיים יבדקו –באמצעות מחקרי הדמיה— אזורי מוח שונים הקשורים בהפקת מילים אידיוסינקרטיות בחולים סכיזופרניים ויספקו לנו תובנות חדשות. לאחרונה החלו גם מדענים לחקור האם למילים מסוימות תבנית EEG ספציפית. קשה לדעת להיכן מחקר זה יוביל והאם יישא פרי. אך אם הדבר יניב תוצאות חיוביות מעניין יהיה לדעת אלו תבניות EEG תהינה קשורות במילים אידיוסינקראטיות של החולים הסכיזופרנים.

אך לא בכך, או בכך, או בכך ברצוני לעסוק כאן אלא בתובנות מעניינות אודות המילה שנותן לנו הסופר והמשורר ביאליק במסתו "גילוי וכיסוי בלשון" אשר ניתנות אולי להעתקה לספירת המחלה הפסיכוטית ולחלק מן המילים האידיוסינקרטיות המלוות אותה (אין אני טוען אלא כי הדבר יכול לתת תובנה לכל המילים האידיוסינקראטיות אלא כי אפשר ותובנה זו ניתנת ליישום בחלק מן המקרים) .

במסה מפתיעה ומסעירה זו מדמה ביאליק את המילים לגלידי קרח הנעים על פני נהר ואת הדובר כנע על פניהן כלוליין באם הוא מודע לכך (המשורר?) או לא (הפרוזאיקן?), וכך הוא כותב:

"בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מילים חמרים חמרים, אותן ואת צירופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המילים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המילים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים….. כמה הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא… יש מילים הררי אל, ומילים תהום רבה. יש שבמילה קטנה אחת נגזרה כל תמצית חייה… יש מילה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכיסאותיהם, מוסדות אף ושמיים הרגיזה….."

"…..אין לך בלשון מילה קלה שלא הייתה בשעת לידתה גלוי נפשי עצום ונורא, ניצחון נשגב של הרוח. בשעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם –קול ה' בכוח, קול ה' בהדר— ובנפלו על פניו, מוכה תימהון ואחוז חרדת אלוהים, פרצה אז מפיו מאליה— נאמר בחיקוי לקול הטבע— מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול רררר…..האם לא הביאה קריאה פראית זו גאולה לנפשו הנדהמת? האם בקריאה זן, הד נפש שנזדעזעה לכל מעמקי מצולותיה, נתגלה מגבורת היצירה, מחרדתה ומצהלת ניצחונה בשיעור פחות מאלה המתגלות בדיבור מוצלח בעל תוכן נשגב, שעלה ביד אחד החוזים בגדולים בשעת עליית הנשמה? האם באותה הברה קלה, גרגר המילה העתידה, לא נכרכה מסכת פלאים של הרגשות בראשית, הרגשות עזות בחידושן וכבירות בפראותן….האם לא היה אדם הראשון….בורא על פי אינטואיציה ניב שפתיים וניב נאמן מאד על כל פנים לגבי עצמו— לזעזועים נפשיים עמוקים ומסובכים?….."

"…האדם בדיבורו….אינו משער כלל עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום…."

"……..כך המלה מקבלת ישותה דווקא על ידי כך, שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התוהו וחוצצת בפני אפלתו, שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת עליה לטשטש את תחומיה…".

חיים נחמן ביאליק
1873-1934

ברצוני להציע כי קיימים גם מקרים בהם החולה הפסיכוטי הניצב מול תכנים פסיכוטיים וחוויות פנימיות קשות ועזות חש לא פעם בחווייתו כי "תהומות פעורות מתחתיו כמצולות עמוקים או לחילופין הררי אל עוטפים אותו " וכי יצירתה של המילה המכונה על ידנו "אידיוסינקראטית" מלווה לעיתים בפרץ רגשות עז, בתחושת גילוי בראשית והיא מאפשרת לחולה לבטא מחד משהו מן העולם הכאוטי המקיף אותו ומאידך לכסות על הכאוס העוטף אותו.

אני זוכר חולה, אישה כבת שישים, כחושה, שעורה צפוד, שערה סתור ועיניה השחורות שקועות בחוריהן, נעה אנה ואנה בפרוזדורי המחלקה הארוכים האפלוליים כשלפתע הייתה מצווחת מילה בודדת כברק באפלה "איהפיאאאה", מילה חדשה, שונה, מוזרה, שלאחריה ניכר היה בה פורקן רגשות עז. עם חלוף הזמן נתברר כי כך ביטאה את תחושת החרדה העוטפת, הלא מרפה והחונקת שלא מצאה כל מילה אחרת לבטאה. לימים פירשה לנו מילה זו. וכך התבטאה: "…..אחותי הייתה כשהייתה ילדה …. הייתה פוחדת פחד נוראי מכלב שחור גדול שעמד מולה ונבח…. שיניו היו חשופות ונזל לו ריר…..קוראים לאחותי איה והפה שלה נפתח מולו בפחד נוראי (כאן הדגימה פעירת פה בדומה לפה הפעור בציור "הצעקה" של מונק)….. כמו פה שפותחים כשאומרים אאאאהה אצל הרופא……" את כל אלו ביטאה במרוכז בקונדנסציה בתקופת אשפוזה במילה "איה-פי-אאאאה" מילה שביטאה את עוצמת החרדה המציפה והעוטפת אותה ואשר אפשרה לה פרץ רגשות עז ואפשר שגם בעת ובעונה אחת לכסות על ה"תוהו" המאיים. אני משער כי בשעה שמילה זו עלתה בה לראשונה חשה מתחושת גילוי בראשית בהרגשתה וכי ללא המילה הפרטית חשה שתהום החרדה נפערת מתחת לרגליה. במובן זו המילה הפרטית החדשה כמו הגנה עליה, ביטאה במשהו את תחושותיה אך גם כיסתה במשהו על הכאוס העוטף אותה ואכן ביאליק במסתו זו התבטא כי…..

" הרגע המסוכן ביותר – גם בדיבור וגם בחיים – אינו אפוא אלא שבין כיסוי לכיסוי (מילה למילה) כשהתוהו מנצנץ (…) ומהבהבת התהום. "

מהי פסיכותרפיה? דימויי מטפלים לפסיכותרפיה

נכתב ע"י פרופ' לוין

עובד מתוך חומר שנכתב ב-1985-1986 בעבודה שכונתה: תפיסת הפסיכותרפיה בעיני מטפלים וספירת הדימויים: נקודות מפגש אפשריות. במסגרת החוג לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב בהדרכת דר' אריקה לנדאו.

בניסיון לתפוס מהי פסיכותרפיה? אותו תחום לא מוגדר וחמקמק המתרחש בינות למטפל ולמטופליו אם בחדרים מהודרים וממוזגים עם כורסאות מרווחות ושולחנות עגולים קטנים הגדושים בחפצי נוי ועד לחדריו הפשוטים של בית מידות ישן ומט ליפול מבקש המחפש להפוך לרואה ואינו נראה, לזבוב על הקיר היכול להופיע להאזין לראות לחוש לחלק מאותם מאות אלפי תרפיות המתרחשות בו זמנית בעולמנו בעת שאתה הקורא עובר על שורות אלו על מנת לגבש לעצמו איזושהי תפיסה מהי פסיכותרפיה………

אלבין טופלר בספרו הלם העתיד הציע כי הדגם הרוחני של העולם אצל כל אחד מאיתנו מורכב ממאות אלפי דימויים דינמיים הנעים מדימויים פשוטים ועד למורכבים ביותר. להצעתו יש באוסף דימויים זה דימויים התואמים את המציאות ויש הסותרים אותה. בחלוף העיתים צצים דימויים חדשים העוברים הטמעה או נזרקים החוצה ואילו דימויים ישנים עלולים לגווע. לשיטתו מערכי הדימויים הללו בונים את הדגם המנטלי על פי עקרונות מיון וסיווג כלשהם. [ראה אלבין טופלר: הלם העתיד, פרק 8: מידע-דימויים קינטיים עמודים 128-153 . בהוצאת עם עובד, סיפריית אופקים 1972. תורגם מאנגלית על ידי יורם שדה ]. האם ניתן איפוא לטעון כי אחת האפשרויות לתפוס משהו מאותה מהות הקרויה פסיכותרפיה היא באמצעות מאגר הדימויי והמטפורות של מטפלים לפעילות זו? האם ככלל דימויים אכן מסוגלים לשקף לתת מושג אודות פעילות המתרחשת במציאות? הפילוסף דוויד יום היה עונה על כך באופן חיובי שכן הוא שיער כי בנפשנו קיים מאגר של דימויים הקשורים על פי עקרונות מסוימים ובונים את מהלך חשיבתנו והמשגתנו תוך שהם מקיימים יחסים סמנטיים עם העולם בשל עובדת דמיונם לדברים בעולם החיצון.

לעומת זאת רבים יטענו כי כיום נתפסת המשגה זו של הנפש כמאגר של דימויים כפשטנית למדי שכן לטענתם לדברים רבים המופיעים בחשיבתנו לא ניתן לבנות דימויים תואמים וכי מאגר של סמלים ולא דימויים בונה את מהלך חשיבתנו, סמלים היכולים להופיע אם כדימויים ואם באופנים אחרים.

אמנם הגדרת הדימוי מובנת לרבים מאיתנו אינטואיטיבית אך הבה נדון בה תחילה. דימויי מוגדר כייצוג תחושתי חווייתי מובדל ונפרד מן אובייקט או אירוע בלא שקיים גירוי אקטואלי היכול להביא לייצוג תחושתי חווייתי זה. באנציקלופדיה האינטרנטית ויקיפדיה מוגדר דימוי כאמצעי הבא לתאר מושג כלשהו באמצעות דמיון, או השוואה למושג משדה משמעות אחר או מקביל. ההשוואה מתבצעת על פי רוב באמצעות תכונה או תכונות המשותפות לשניהם ומתווכות ביניהם אסוציאטיבית. ככל אמצעי פיגורטיבי, הדימוי נמצא בשימוש שכיח להמחשת רגשות ותחושות סובייקטיביות או מושגים מופשטים באמצעות תמונה קונקרטית. הדימוי נבדל מהמטאפורה בכך שהוא משווה או מדמה בין שני האלמנטים, אך אינו מאפשר מימוש של העברת המשמעות ביניהם.

נראה שאלוין טופלר נתכוון בדימוי לתיאור מגוון הדימויים והמטפורות למושג או פעילות מסויימת ואף אנו נשתמש מכאן ואילך במילה דימוי במובן זה.

יצאתי במהלך השנים הראשונות של שנות ה-80 למאה הקודמת לבקש את אוצר הדימויים של מטפלים נפשיים, כולם עם ותק של למעלה משנה ועד מספר עשרות שנים לפעילות המכונה "פסיכותרפיה". ביקשתי מהם לתת דימויים ה"עולים מן הבטן", ספונטאניים, ראשוניים ולא כאלו המבוססים על חשיבה תיאורטית שניתן אולי לכנותם דימויים משניים שהם מפותחים יותר ויתכן אך מורכבים יותר. אמנם קיימת טענה כי לאחרונים יתרון באפשרם העברת משמעות מורכבת יותר אך אם יוצאים מתוך הנחה [הדורשת הוכחה] כי בנוסף לאלו אנו נושאים עמנו קשת דימויים ראשוניים ספונטניים החומקים לעיתים מתודעתנו אשר משקפים את תפיסתנו הבלתי אמצעית של המושג נראה שרצוי לאחוז בדימויים אלו לא פחות מחבריהם המשניים.

ומה היו דימויי המטפלים?

גידול ילד,
שינוי והרחבת מיפוי פנימי,
דו שיח,
יצאנית המוכרת שירותיה בכסף,
קריעת קורי עכביש סבוכים,
פתיחת תעלות למים עומדים לזרום אל הים,
חקירתו של בלש,
פעילות המסחר של סוחר,
סדור תשבץ,
פיזיותרפיה,
גידול צמח,
לפרש ספר פתוח המונח לפניך,
מתו מסעד כמו מקל הליכה,
הפעילות המתרחשת בגן ילדים,
פעילות הגיזום של צמח הצומח פרא,
אינטראקציה בין חולה ולובש חלוק כלשהו,
פעילות המתרחשת אצל רופא אליל,
חיפוש שרשי צמח,
תמרונים עד למפגש בין שתי חלליות בחלל עם תכונות מסוימות,
חינוך ילד,
הבשלת ילד,
פעולת ההדרכה של אדם אחר בהליכה בנהר או נחל,
יצירת ציור, משותף עם המטפל מתוך בליל צבעים,
תכנות מחדש של מחשב,
פעילות הפריחה בצמח,
פעילות תרגום (בין עולמות המטופל למטפל),
רקיחת מרקחות אהבה במינונים שונים,
חשיפה לשמש בוערת תוך ראיה פריפרית,
העלאת יבשה מתוך ים,
מטמורפוזה של גולם לזחל ואחר כך לפרפר,
עזרה לחולה להפריש,
הגדלת מעגל מואר על חשבון מעגל אפל,
ברית בין הבתרים,
ליצן האומר במסווה את האמת למלכים,
פעילות הדפס המסדר את הזמן בפרופורציות הנכונות,
פעילות הלהטוטן המגלגל באוויר מספר צלחות,
שינוי יחס בין שני מעגלים,
הפיכת רשת קורים מקבילים למצטלבים,
מעין טרופיזם: הכוונת צמח בכיוון האור,
סידור מתואם של גלגלי שיניים במכונה מכאנית,
הרגעת ים גועש מאחורי סכר,
כוון ואיזון פעימות תת קרקעיות השואפות לעלות אל פני השטח,
איזון בין רצים השואפים להגיע למטרה כלשהי,
סידור מבנים דרך מיקרוסקופ בתחילה הם מטושטשים כמו בקלידוסקופ ואחר כך הולכים ומתבהרים, קליטת השמש תוך השתקפותה במי הים,
כיוון תרמוסטט,
מתן שמות ערים ואצות למפה סתומה,
שרטוט הליקס,
פיזור אנרגטי נכון,
מורה דרך ותלמיד המטפסים להר גבוהה,
העלאת פחם אל פני האדמה,
שינוי מבנה מולקולארי,
שינוי קומבינציה של קוביות,
משיכת חוטי בובה,
פעילות חובב הרדיו הבונה בהדרגה מרשים קולות שידור מובנים,
חיבור קווים לגוף מישורי או חיבור מישורים לגוף מרחבי,
הוספת מימדים למבנה גיאומטרי,
סגירת מעגל,
הפגשה בין רץ שחור ללבן בשח,
הליכה במסלול מוגדר ביער,
הבחנה בין תגובת הגוף ופעילות מחולל נמחלה בפצע,
פעילות המשפיעה על תמנון הנמצא בין יסודות החיים,
שינויי קור חום או צפיפות במערך נתון,
שינוי מערכת אופרציות,
בניית מבנה נדבך על גבי נדבך,
פעילות ארכיאולוגית החושפת שברי חרס ומרכיבה מהם כדים וכלים.

אמנם שדימויים אלו נתקבלו בתוך מצב של דמיון מודרך בתוך מצה של הרפיה שרירית של המדמיין שנתבקש לתת לדימויים לעלות באופן ספונטאני הרי שיתכן שחל מן הדימויים מתקרבים יותר לדימויים משניים.

יצאתי לברר גם באותה תקופה משהו אודות דימויים שפורסמו בספרות הטיפולית והרי חלקם לפניכם:

סביר כי דימויים אלו קרובים יותר לדימויים משניים.

ניסיתי למצוא את המשותף לחלק גדול מן הדימויים מתוך הנחה שהדבר ישקף משהו על מהותה של הפעילות הפסיכותרפויטית (מה היית אתה הקורא מסיק מדימויים אלו?)

לא אלאה אותך הקורא בעקרונות ובשלבים בהם ניתחתי את הדימויים ואביא לפניך את ההגדרה שהגעתי אליה, שמובן שניתן לחלוק עליה:

בהמשך הצעתי תהליך שילווה את המטפל המתחיל, ילבן עימו את דימוייו הראשונים לפסיכותרפיה מחד ויבנה עימו דימויים משניים לתהליך זה (ניתן אף לבנות דימויים לשלבים השונים במהלכו של טיפול נפשי). אלו האחרונים רצוי כי יהיו מורכבים וויזואליים ותואמים לרקע התיאורטי ממנו הוא בא (ואין הדבר פשוט כלל ועיקר) כך שיוכלו לשמש עוגן לתגובות טיפוליות תואמות אינטגרטיביות ושאינן סותרות זו את זו. על כך אולי ארחיב בפעם אחרת.

תיאוריית הריגוש של גורג' מנדלר והקשרה לטיפול זוגי ומשפחתי

נכתב ע"י פרופ' לוין

גורג' מנדלר יליד וינה, 1924. פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו בארצות הברית גרס כי עוררות רגשית פיזיולוגית (הפעלת מערכת העצבים האוטונומית הסימפתטית המתבטאת בין היתר בהאצת הדופק, עליית לחץ הדם, האטת פעילות המעי ועוד) מופיעה במצבים של "השבתה". הכוונה בהשבתה אינה שלילית דווקא, אלא הכוונה למצב בו קיימת אי התאמה בין הציפיות לבין הראיות הממשיות המתגלות בעולם.

כך למשל בכל פעם שציפייה משמעותית אינה מתקיימת, כמו הרצון להשלים פעולה חשובה, להגשים תכנית וכד' חלה "השבתה" המשרה עוררות רגשית. עוררות רגשית גם מתעוררת אליבא דמנדלר במצבים של חסך שינה, רעב, מחלה, פעילות פיזית אינטנסיבית, מצבי כאב ועוד.

עוררות רגשית לפי מדלר קשורה בהיבט האינטנסיבי של הרגש. במילים אחרות עוררות רגשית מעצימה ומגבירה את הרגש. עד כאן מספר מאפיינים הקשורים בתיאורית הריגוש של מנדלר.

כיצד הדבר קשור בטיפול זוגי או משפחתי?

אני מציע כי בדרך כלל בני זוג או בני משפחה אינם ערים לכך כי במצבי עוררות רגשית גבוהה תגובותיהם הרגשיות עזות יותר והם יטו לייחס את עוצמת תגובתם הרגשית לא פעם לחומרת נסיבות האירוע שעורר את רגשותיהם.

כך למשל אם במצב של עוררות רגשית גבוהה של אחד מבני הזוג (על רקע אחת מהסיבות שמנינו קודם לכן) מתרחש אירוע בין בני הזוג המעורר תחוששה שלילית בבן הזוג בעל העוררות הרגשית הגבוהה, הרי שעוצמת הרגש תחווה על ידי בן זוג זה כעזה יותר (כעקבות העוררות הרגשית הגבוהה בה הוא מצוי) והוא עלול בעקבות כך לפרש את האירוע בחומרה יתרה ולהגיב באופן קשה כלפי בן הזוג האחר.

אגב הדבר מוצע לא רק בהקשר לרגשות שליליים אלא גם בהקשר לרגשות חיוביים כולל התאהבות שמחה ועוד, אלא שכאן נתמקד ברגשות שליליים.

כלומר הנוסחא המוצעת הינה:

בכדי להסביר זאת יותר נציע להלן דוגמא:

…. בת זוג נמצאת בעוררות רגשית מוגברת על רקע השבתת תוכניתה לצאת לטיול לו ציפתה מאז זמן רב. במצב זה של עוררות רגשית בן זוגה לא הושיט לה עזרה בעבודות הבית, דבר שלדבריו הוא חוטא בו מידי פעם. במצבים דומים חשה לא פעם בעבר תחושת כעס ועלבון בעצמה קלה עד בינונית לדבריה. אלא שהפעם במצב של עורות רגשית גבוהה היא חשה עלבון וכעס בעוצמה גבוהה למרות שמדובר באירוע דומה לזה שקרה בעבר.
היא מפרשת את עצמת הרגשתה בכך שהפעם בן זוגה "עבר כל גבול" ומגיבה בעוצמה רבה ומטיחה בו כי היא דורשת לפרק את הקשר הזוגי. מצב חדש זה מטלטל קשות את המערכת הזוגית….

בהסתמך על כך מוצע לזוג או למשפחה טיפול הכולל תחילה הסבר של התיאוריה שהובאה למעלה בשפה המובנית להם תוך מתן דוגמאות מתאימות מחייהם. רק לאחר מכן עוברים לשלב של בניית אסטרטגיות מתאימות להתמודדות במצבים של עוררות רגשית מוגברת של אחד מבני הזוג או המשפחה.

לבסוף נציין מחד כי מדובר בתיאוריה וכי הדבר לא נבדק מחקרית, עם זאת הניסיון הקליני מלמד כי הדבר מאפשר בניית התערבויות יעילות.