ארכיון

המשמעות המפתיעה של מצמוץ העין

נכתב ע"י פרופ' לוין

מצמוץ עיניים מוגדר רפלקס שפותח ועוצם את העיניים לסירוגין. מצמוץ ממלא תפקיד חיוני בעין המסייע למסך את פניה בדמעות ומסיר חומרים מגרים מפני השטח של הקרנית והלחמית. למצמוץ עשוי להיות פונקציות אחרות שכן המצמוץ מתרחש לעתים קרובות יותר מהנדרש רק בכדי לשמור על העין לחה. המצמוץ מפזר את הפרשת הדמעות על גלגלי העיניים ושומר על העיניים לחות, מסיר תאים מתים, דמעות שייבשו ופסולת אחרת מהעיניים.

יש להבדיל מיצמוץ ממיוקימיה (myokymia), או אדוות שרירים, שהיא רעידה בלתי רצונית וספונטנית של שרירים בגוף. התופעה יכולה לקרות בשרירים המקיפים את העיניים [עין קופצת בשפת העם] ובדרך כלל הינה חולפת תוך זמן קצר כמספר שניות אך לעיתים המצב עלול להמשך זמן רב יותר. גורמים אפשריים הינם עייפות יתר, לחץ נפשי, תשישות צריכת קפאין מופרזת או תופעת לואי של תרופות.

יש להבדיל מצמוץ גם מתופעת ה"בלפרוספזם" (blepharospasm). זהו מצב בו השרירים האחראים על סגירת העיניים ועל הורדת הגבות מתכווצים באופן בלתי רצוני. כאשר התופעה קלה היא באה ליידי ביטוי במצמוצי עיניים מהירים, במצב קשה יותר מתכווצים השרירים למשך זמן קצר עד ארוך ואף עד לסגירה לחלוטין של העפעף.

קרא עוד »

סוד האמפתיה לבני מיננו, לאדם המתייסר בפסיכוזה, ותתפלאו, לעץ, לעטלף ואף מעבר לכך

נכתב ע"י פרופ' לוין

מתמיד התעניינתי בנושא האמפטיה שהרי הוא מרכזי להבנת המטופל ומהווה מרכיב חשוב בטיפול.

נגדיר תחילה מהי אמפתיה: אמפתיה היא היכולת להבין ולשתף את רגשותיו של אדם אחר. דבר זה כרוך ביכולת לשים את עצמנו בנעליו של מישהו אחר ולחוות את הרגשות, המחשבות ונקודת המבט שלו. יש המציעים כי ניתן לחלק את האמפתיה לשלושה סוגים עיקריים:

1. אמפתיה קוגניטיבית: זוהי היכולת להבין את נקודת המבט או המצב הנפשי של אדם אחר. זה לדעת מה מישהו אחר חושב או מרגיש, מבלי בהכרח לשתף את החוויה הרגשית שלהם.
2. אמפתיה רגשית (או רגשית): סוג זה כרוך למעשה להרגיש את הרגשות שאדם אחר חווה. אם מישהו עצוב, גם אתה מרגיש עצוב.
3. אמפתיה חומלת: ידועה גם בשם דאגה אמפתית, זה מעבר להבנה ותחושה. זה כרוך בנקיטת פעולה כדי לעזור למישהו במצוקה.

ככלל אמפתיה היא מרכיב חיוני באינטראקציות חברתיות בריאות ובמערכות יחסים, שכן היא מטפחת קשר, הבנה וחמלה. היא ממלאת תפקיד משמעותי בפתרון סכסוכים, עבודת צוות ותמיכה רגשית.

אגב, בהקשר לכך בעשורים האחרונים אף נתגלו במוח נוירוני מראה. כך בקליפת המוח קיימים תאי עצב הקשורים לפעילות מוטורית. ייחודם ם בכך שהם מגיבים לא רק כאשר האדם או החיה שבמוחותיהם הם נמצאים מבצעים תנועה, אלא גם כאשר הפרט צופה בפרט אחר, בדרך כלל מאותו המין, מבצע תנועה כזאת. לא נעמיק כאן בנושא הפיזיולוגי הזה המספק לדעת רבים קרקע מסוימת להבנת המקורות המוחיים לאמפטיה. נציין רק כי לאחרונה עלו שאלות ביחס להיגד אחרון זה שכן בניסוי יחסית עכשווי בקופים הדגימו חוקרים כי אותם תאי עצב המראה, יורים גם כאשר הקוף צפה בגליל מתכת נע בתנועה לא טבעית [כלומר תנועה לא אנושית]. החוקרים הסתכלו על כל האוכלוסייה העצבית באזור שסקרו במוח הקוף והבינו שלמרות שרמת ההפעלה שונה, נוירוני המראה מופעלים ללא קשר לאופן שבו מתבצעת המשימה הנצפית, אם ממקור אנושי/חייתי או ממקור שאינו כזה. ראה:

Albertini, D., et al. J. Neurophysiol. (2021)

אבל עד כאן על פיזיולוגיה. נציין כי רבים כתבו על אמפתיה לאורך ההיסטוריה, החל מפילוסופים ועד לפסיכולוגים מודרניים.

כך אדם סמית בספרו "התאוריה של הרגשות המוסריים" (1759), טען שאמפתיה היא המניע העיקרי להתנהגות מוסרית. הוא האמין שאנחנו מסוגלים להבין את רגשותיהם של אחרים על ידי דמיון, מה שגורם לנו לחוש סימפתיה כלפיהם ולרצות לעזור להם.

דיוויד יום: יום, פילוסוף סקוטי בן המאה ה-18, טען שאמפתיה היא תוצר של דמיון וחמלה. הוא האמין שאנחנו מסוגלים להבין את רגשותיהם של אחרים על ידי שנדמיין את עצמנו במקומם, מה שגורם לנו לחוש חמלה כלפיהם ולרצות לעזור להם.

עימנואל קאנט, פילוסוף גרמני בן המאה ה-18, טען שאמפתיה היא חובה מוסרית. הוא האמין שאנחנו חייבים להתייחס לאחרים בכבוד, ושאמפתיה היא הדרך לעשות זאת.

קרל יונג: פסיכואנליטיקן אשר במרכז התיאוריה שלו עומדת האינטגרציה של ה"צל", קרי ההיבטים הלא מודעים של העצמי המכילים רגשות ותשוקות מודחקים, עבורו אמפתיה לאדם אחר כרוכה בהכרה וקבלה של כל קשת הרגשות שהאדם סופג מהאחר, כולל הרגשות האפלים או המאתגרים יותר.

קרל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי בן המאה ה-20, שפיתח את גישת הטיפול הממוקדת באדם, האמין שאמפתיה היא חיונית ליצירת קשר טיפולי, ושאמפתיה מאפשרת למטופלים לחוות קבלה והבנה ואילו דניאל גולמן, פסיכולוג אמריקאי בן זמננו, שהביא לפופולריזציה את מושג האינטליגנציה הרגשית, האמין שאמפתיה היא מרכיב מרכזי באינטליגנציה הרגשית, ושאמפתיה מאפשרת לנו לבנות קשרים חזקים ולהצליח בחיינו.

קרא עוד »

מושגי ה"הזרה" וה"מתאם אובייקטיבי" והקשרם לאמנות: ראיון עם ניקי אלעזר

נכתב ע"י פרופ' לוין

אני יושב עם ניקי בקפה נונה באיבן גבירול בתל אביב. יום שישי בצהרי היום, עדיין קצת קריר. ניקי מזמין קפה פילטר חם אש וכוס סודה הומיה גזים, ובצידם קרואסון חמאה אותו לועס באיטיות. ניקי לדידי הוא חבר ממש טוב, פילוסוף בהווייתו ובגישתו לחיים, איש אשכולות ואפילו משורר מוכשר נסתר מההמון. דיברנו לתומנו על מאפייני האמנות.

תשמע יוסי אמר לוגם מן הקפה ומדבר בשטף, ברצוני להכיר לך תחילה שתי דמויות שתי פרסונות מעולמות שונים. האחד הוא ויקטור שקלובסקי והשני הינו ט. אס. אליוט. שניהם מדברים על מאפיינים שנראים לי חשובים למהותה של אומנות בכלל ואומנות הספרות והשירה בפרט. האחד מדבר על מושג ה"הזרה" והשני על "מתאם אובייקטיבי".

ניקי אלעזר בדצמבר 2023

ויקטור בוריסוביץ' שְׁקְלוֹבְסקי (‏1893- 1984) היה חוקר ספרות וסופר רוסי ממוצא יהודי.

"תחילה" אומר ניקי : "ויקטור שקלובסקי טען שאמנות היא טכניקה".

"הכיצד" ? אני שואל.

"הטכניקה של האמנות על פי שקלובסקי" אומר ניקי "היא להפוך אובייקטים ל"לא מוכרים", להקשות על תפיסתן של צורות, להגדיל את הקושי ואת אורך התפיסה, כי תהליך התפיסה הוא מטרה אסתטית בפני עצמה וחייב להיות ממושך".

במילים אחרות, גורס ניקי "האמירה התיאורטית החשובה ביותר של שקלובסקי היא בעבודתו: "אמנות כטכניקה". בעבודה זו הוא מציג את תיאוריית האי-היכרות רבת ההשפעה שלו. דוגמה לאי היכרות היא למשל הסצנה ב"מלחמה ושלום" שבה נטשה הולכת לאופרה. התיאור של האופרה גורם למשהו שאמור להרגיש מוכר להיראות מוזר ביותר".

ויקטור שקלובסקי – פורטרט של יורי אננקוב – 1919

שקלובסקי על פי ויקיפדיה היה סופר ותאורטיקן שבנוסף לביקורת ספרותית וביוגרפיות על סופרים כמו לורנס סטרן, מקסים גורקי, ליאו טולסטוי וולדימיר מאיאקובסקי, הוא כתב מספר יצירות אוטוביוגרפיות למחצה במסווה בדיוני, ששימשו גם כניסויים בתיאוריות הספרות המתפתחות שלו.

שקלובסקי ידוע כאמור בעיקר בזכות פיתוח המושג הזרה או אי-היכרות (מתורגם גם כ"ניכור") בספרות. [concept of ostranenie or defamiliarization (also translated as "estrangement")] הוא הסביר את הרעיון בשנת 1917 במאמר החשוב "אמנות כטכניקה" (תורגם גם כ"אמנות כמכשיר") שהיווה את הפרק הראשון של תורת הפרוזה המכוננת שלו, שפורסם לראשונה בשנת 1925. הוא טען שיש צורך להפוך משהו שהפך מוכר מדי, כמו קלישאה בקאנון הספרותי, למשהו מחודש. וכך, כדי להחזיר את התחושה, כדי לגרום לנו להרגיש שוב חפצים, למשל כדי לגרום לאבן להרגיש סלעית, ניתן לאדם כלי האמנות. מטרת האמנות, אם כן, היא להוביל אותנו לידיעה של דבר דרך איבר הראייה ואברי החישה במקום זו של ההכרה. על ידי "לכידה" של אובייקטים וסיבוך הצורה, מכשיר האמנות הופך את התפיסה לארוכה ו"דורשת עיבוד ועבודה מנטלית". לתהליך התפיסתי באמנות יש מטרה משלו ויש להרחיבו עד תום. אמנות היא אם כן אמצעי לחוות את תהליך היצירתיות עצמה. החפץ עצמו הוא די לא חשוב. — [שקלובסקי, ויקטור, תורת הפרוזה. תורגם על ידי בנימין שר, (הוצאת ארכיון דאלקי, 1990), עמ' 6. ]

ויקטור שקלובסקי

שקלובסקי תפס איפוא את הצורה האמנותית כאלמנט העיקרי בספרות, ואת העולם הבדיוני המיוצג כאלמנט משני. האפקטים הספרותיים, לדידו של שקלובסקי, צריכים להיות מודגשים: על התחבולה האמנותית להיות מעורטלת מההסוואות ה"מציאותיות" של העולם הבדיוני. להלן חמש דוגמאות לניכור באמנות:

ציורים קוביסטיים: אמנים קוביסטיים, כמו פאבלו פיקאסו, שיבשו את הפרספקטיבות המסורתיות על ידי תיאור אובייקטים מנקודות מבט מרובות בו זמנית. פיצול זה וסידור מחדש של צורות משמשים להרחקת הצופה מהדרכים המקובלות לראות ולהבין אובייקטים.

ספרות סוריאליסטית: סופרים סוריאליסטים, כמו סלבדור דאלי, השתמשו באלמנטים חלומיים ופנטסטיים כדי להרחיק את הקוראים מהרגיל ולאתגר את הבנתם את המציאות. הסמיכות של אלמנטים לכאורה לא קשורים או לא הגיוניים משמשת לביטול ההיכרות עם המוכר.

קולאז' דאדא: אמני דאדא,, יצרו קולאז'ים ששילבו דימויים שונים ולעתים קרובות לא קשורים. על ידי הרכבת אלמנטים אלה בדרכים בלתי צפויות, הם ביקשו להרחיק את הצופה מהציפיות החזותיות המקובלות ולעורר פרשנויות חדשות.

תיאטרון ברכטיאני: המחזאי ברטולט ברכט שילב טכניקות ניכור בתיאטרון האפי שלו. באמצעות שבירת הקיר הרביעי, שימוש בשלטים ושימוש באפקטים אחרים של ריחוק, בכך ביקש ברכט למנוע מהקהל לשקוע רגשית בנרטיב, לעודד חשיבה ביקורתית על הנושאים החברתיים והפוליטיים המוצגים.

שירה עתידנית: התנועה הפוטוריסטית, עם משוררים כמו פיליפו תומאסו מארינטי, השתמשה בחידושים לשוניים ובסידורים טיפוגרפיים לא שגרתיים כדי להרחיק את הקוראים מהשפה הפואטית המסורתית. השימוש באונומטופיאה, ניאולוגיזם ותחביר מקוטע נועד לשבש נורמות ספרותיות מבוססות.

דוגמאות אלה ממחישות כיצד אמנים השתמשו בטכניקות ניכור כדי לאתגר תפיסות, לשבש ציפיות ולעודד עיסוק רענן וביקורתי במוכר.

"דמות שניה שברצוני להציג לך" אומר ניקי "הינה זו של טי. אס. אליוט".

אליוט בשנת 1923 מאת ליידי אוטולין מורל

תומאס סטרנס אליוט ובאנגלית Thomas Stearns Eliot;   (1888 – 1965) המוכר גם כטִי. אֵס. אליוט (או "ת.ס. אליוט"), היה משורר, מחזאי ומבקר ספרות אנגלי-אמריקאי. את עיקר פרסומו רכש בממלכה המאוחדת, ונחשב לממשיכה ומחדשה של המסורת האירופאית בשירה ובאמנות בכלל.

שיריו של אליוט נחשבים כקשים לקריאה ולהבנה, עקב שפע המטפורות הדקות, ההפניות והרמזים לספרות הקלאסית הרחבה, שאותן כתב אליוט מתוך הנחה שהקורא המשכיל יזהה את המובאות ואת משמעויותיהן. הוא השתמש בשירתו ביסודות צעקניים והמוניים לצד נושאים שיריים מסורתיים מן המסורת האירופית, היהודית-נוצרית או ההודית, במעברים בין שיחת חולין בנלית לרטוריקה מקיפה, בהפסקות ברצף הסיפורים על ידי גיחות פתאומיות אל העבר כמו בטכניקות קולנועיות [ראה ויקיפדיה].

אליוט אחראי ליישום המונח שטבע בשנת 1919 – "מתאם אובייקטיבי" (Objective Correlative) בניתוחו את "המלט" לשייקספיר. דרך שימושו במונח זה הגדיר אליוט מערך של חפצים, אירועים ומצבים שמתחברים על-מנת ליצור רגש מסוים אצל הקורא. גישה זו מניחה קשר בין מילות הטקסט לבין אירועים, הלכי רוח וחוויות.

מסביר ניקי: "ט ס אליוט בעצם טוען כי למצבים וחפצים חיצוניים מסויימים יש מקבילה נפשית פנימית, כלומר ניתן לתאר מצבים פנימיים על ידי מקבילה החיצונית כאשר יש התאמה די חד-חד ערכית ביניהם". "למשל" אומר ניקי "אם תחושת אימה מיוצגת בחוץ באופן די חד חד ערכי על ידי אדום הרי כשתראה אדום תחוש אימה. האמן משתמש בכך ויתאר אדום להעביר את התחושה".

"המונח הטכני למהויות התחושה הפנימית אומר ניקי הינו 'קְוַואליה'. אני וכל אחד אחר לא יכול להעביר אליך ישירות את הַקְּוַואליה שבנפשנו, שבהתנסות שלנו. כל מה שאנו יכולים להעביר לאחר היא חיצוניות כלשהי. התרומה של האומן היא בצריפת החיצוניות; בבחירתה; בעיצוב חיצוניות כזו, שתעורר אצל הצופה ביצירה את ה – הקוואליה של האמן, את אותה קְוַואליה, שהפנימיות של האמן חוותה. משל פשוט לכך: הינו הטלפון: הקול באפרכסת הדובר יוצר גלים אלקטרומגנטיים שמועברים לָאָזְנִיָּה של השומע שבה הם הופך בחזרה לקול. אז בעצם זה תרגום-משפת מקור לשפה זרה ובחזרה לשפת המקור, הקול משול לקוואליה הפנימית והשדה האלקטרומגנטי למתאם החיצוני שט.ס. אליוט קרא לזה "הקורלטיב האובייקטיבי", שווה הערך לקוואליה בעולם החיצון",

"אגב דוגמא מעניינת לכך " אני שח לניקי "הינה זו של מארק רותקו". הינה בכתבה עליו בויקיפדיה מוזכר כי רותקו ביטא בשנת 1956 את שאיפתו כי ציורו יבטא רגשות עזים כ"טרגדיה…אקסטזה….אבדון" ויש לא מעט שיטענו כי אכן ביטא ביצירותיו רגשות עזים בכנות,בצמצום, ובישירות".

מרק רותקו: סגול, שחור, צהוב על לבן ואדום, 1949.

"רותקו התבטא" אני מוסיף מזיכרונו "כי מי שבוכה בצפיה בציוריו משחזר את הרגשתו בעת שצייר. בעצם צבעי הציור, אותו ביטוי חיצוני שימש כחפץ אובייקטיבי כמתאם אובייקטיבי על פי טי. אסץ אליוט לבטא את ההרגשותיו הפנימיות או הקוואליה שלו".

כאמור ת.ס. אליוט הציג את מושג "הקורלציה האובייקטיבית" בביקורת הספרות, והציע כי מערכת של אובייקטים, סיטואציה או שרשרת אירועים צריכה לעורר רגש מסוים אצל הקורא. להלן חמש דוגמאות הממחישות תפיסה זו ביצירותיו של אליוט עצמו:

1. "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרורוק" (1915):

מתאם אובייקטיבי: ערפל הערב העוטף את העיר.

רגש פנימי [קוואליה]: תחושת הבידוד ואי הנוחות המחלחלת.

2. "ארץ השממה" (1922):

מתאם אובייקטיבי: הנוף הצחיח והשומם.

רגש פנימי [קוואליה]: תחושה של ריקבון רוחני ותרבותי בחברה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

3. "האנשים החלולים" (1925):

מתאם אובייקטיבי: דמויות הדחליל החלולות והממול

רגש פנימי [קוואליה]: ייצוג של הריקנות והריקבון המוסרי של הציוויליזציה המודרנית.

4. ארבע הרביעיות (1943):

מתאם אובייקטיבי: גן הוורדים ודימויי האש.

רגש פנימי [קוואליה]: המאבק לגאולה רוחנית ולכוחה הטרנספורמטיבי של האהבה.

5. "פרורוק ותצפיות אחרות" (1917):

מתאם אובייקטיבי: הערפל הצהוב שמחכך את גבו על שמשות החלונות.

רגש פנימי [קוואליה]: תחושת הניכור העירוני והאופי החונק של הציפיות החברתיות.

ושוב, בדוגמאות אלה, אליוט משתמש בדימויים, מצבים או סמלים ספציפיים בכדי לעורר רגשות או מצבי תודעה אצל הקורא. המתאם האובייקטיבי הוא דרך עבור המחבר להחצין ולהפוך מוחשי את החוויות והרגשות הפנימיים של הדמויות, יצירת יצירה ספרותית חיה ומשפיעה יותר.

בעוד הרעיון של מתאם אובייקטיבי קשור קשר הדוק עם T.S. אליוט, טכניקות דומות ניתן למצוא ביצירותיהם של אמנים אחרים. הנה שלוש דוגמאות מאמנים ומדיומים שונים:

א. "מקבת" של ויליאם שייקספיר (1606):

מתאם אובייקטיבי: המוטיב החוזר של הדם.

רגש פנימי [קוואליה]: אשמה, חרטה וההשלכות של שאפתנות בלתי מרוסנת. ב"מקבת" הדם מסמל את השחיתות המוסרית של הדמויות ואת האלימות שמכתימה את נשמתן.

ב. "ליל כוכבים" של וינסנט ואן גוך (1889):

מתאם אובייקטיבי: שמי הלילה המסתחררים והסוערים.

רגש פנימי [קוואליה]: הרגשות העזים והסוערים שחווה האמן. השמיים התוססים והמסתחררים ב"ליל כוכבים" נתפסים לעתים קרובות כהחצנה של מצבו הנפשי והרגשי של ואן גוך.

ג. "Blowin' in the Wind" של בוב דילן (1962):

מתאם אובייקטיבי: הרוח הנושבת והחופש שהיא מייצגת.

רגש פנימי [קוואליה]: כמיהה לצדק חברתי ולשוויון. הרוח בשירו של דילן הופכת לייצוג סמלי של שינוי ורצון לעולם צודק ושוויוני יותר.

בוב דילן

בדוגמאות אלה, בדומה למתאם האובייקטיבי של אליוט, אלמנטים או סמלים ספציפיים משמשים כדי לעורר רגשות ולהעביר משמעויות עמוקות יותר. בין אם בספרות, אמנות חזותית או מוזיקה, אמנים משתמשים לעתים קרובות בקורלציות אובייקטיביות כדי לספק ביטוי מוחשי של רגשות או מושגים מופשטים ביצירותיהם.

"תגיד ניקי" אני שואל "האם אתה יכול לקשר בין שתי הדמויות, כלומר בין שני הרעיונות שהם מייצגים?"

"לדעתי" עונה ניקי "הקשר בין הרעיונות הוא זה. שקלובסקי עוסק במבע הפואטי שתפקידו אינו אינפורמטיבי אלא החייאתי, אם לטבוע מונח: הערמת קושי על התפיסה ועל ההבנה של הנכתב הספרותי על ידי הסופר, המשורר, הדרמטורג  – הוא כופה, מחייב  את הנמען למאמץ של פענוח את אשר לפניו: התרכזות, 'טעימה' של הנקרא, במקום 'בליעתו' מבלי שייחווה, ההשבת החיוניות לשפה הספרותית, הפיכת הנחשב למוחש ובכך; הנכחה של משהו שבדרך כלל, בקריאה אוטומטית – הוא נעדר. ה'משהו' הזה הוא מהותם הפנימית של הדברים, שאינה ניתנת להנכחה אחרת. זאת בדיוק, בדרך אחרת לחלוטין, עושה כאן אליוט: הוא מצביע על דרך העברת מהות פנימית שבנפש המוען, הקוואליה שהוא חווה, החוויה הפנימית החדפעמית, האינדיווידואלית שלו ל'אדום', 'עגול', וכו' – לנמען, על ידי התרגום הלוך ושוב לקורלטיב חיצוני וחזרה לקוואליה של הנמען.

שניהם עוסקים במהות הפנימית של הדברים. זה, לעניות דעתי, תפקידה הבלעדי של האמנות: מתן ביטוי למהות הפנימית. לא משום שהאמנות אינה יכולה לשמש לצרכים אחרים: תשמע יוסי מיקרוסקופ יכול לשמש מעצור דלת מצוין. אבל מה יהיה עם חקר העולם המיקרוסקופי אם שימוש במיקרוסקופים יוגבל רק למטרות כגון מניעת דלתות מלהיטרק ולא אחרת?

"מעניין מאוד" אני סח לניקי, "נו, הגיע זמן למנת סלט טובה ולסנדוויץ חביתה", וניקי מתבונן בי במבט משועשע. "אהה זוהי ההזרה שלך לקוואליה שלך כרגע או אולי המתאם האובייקטיבי שלך ואפשר שניהם גם יחד?". בתגובה אני שותק בכוונה תחילה נותן לו לטעום ביס מסנדוויץ החביתה.