ארכיון

הרצל והמרה השחורה

נכתב ע"י פרופ' לוין

מחשבות בעקבות "הריפוי מן המרה השחורה" מאת בנימין זאב הרצל
מתוך מבחר כתבי הרצל בשנים עשר כרכים: כרך ד' ; סיפורים ופיליטונים: עמ' 169-183
תרגום: ד. קימחי

פרופ' יוסי לוין

בנימין זאב הרצל [1860-1904]

להפתעתי ניחן הרצל בחוש הומור וביכולת לבנות סיטואציות קומיות משעשעות ביותר תוך רגישות לדקויות הסיטואציה. בד בבד הוא שוזר בפיליטון חלק מתפיסותיו על חוסר המשמעות של בעלי הממון שאינם חסרים לכאורה דבר, על הרפואה הפרטית אשר שלמונים מפלסים אליה את הדרך, על מוסד הנישואין, על נשים וגברים ועוד….ובמיוחד הוא מציע ריפוי מפתיע לדיכאון הקשור בחוסר המשמעות של המאיון העליון, אותם בעלי הממון שאינם חסרים לכאורה דבר….

בסיפור זה פותח הרצל במקרהו של דז'ון חבקוק ווינדל המגיע לקליניקה של דוקטור בוסטר המפורסם. "דוקטור, אם תבריאני, הרי אני משלם לך שכר של עשרת אלפי דולרים!" ….. "באר דבריך בקיצור נמרץ" משיב בוסטר. "תן לי חמישה רגעים- כל רגע יעלה לך אפוא, בחשבון 2000 דולארים" … "דבר" סח לו הרופא…..
ואילו דז'ון משיב "בן שלושים אני, חופשי ועשיר.. בריא… ניסיתי הכל :נסיעות, סכנות, משחקים, ציד, יין, נשים" …. "אלו נשים" שואל הרופא.. "מכל המינים, מכל הגוונים, הכל גודל, מכל הלאומים" עונה דז'ון ומוסיף "ואף על פי כן היו לי החיים לי למעמסה איומה… הכל לגועל לי ולבוז… משתעמם כשנים ועשרים לורדים בריטיים יחד… בקיצור מרה שחורה…".

הרופא בוחר בטיפול לא שגרתי למרה השחורה של האיש העשיר שיש לו הכל לדבריו:
למחרת בשעת הצהריים בדיוק הגיע חבקוק ווינדל וכא אל הסנטוריום…. "העד נא לפני האדונים הללו, שרצונך הוא להתמסר לטיפולי," סח לו הרופא. "אני מאשר ומקיים" ענה ווינדל.

ובהמשך… "הספוג, פקד הדוקטור וסחט אותו אל פיו של החולה…ומיד נפלה על דז'ון ח. ווינדל שנת האתר וישן."

"אז קרא הרופא הגדול אל עוזריו: קטעו לו את רגלו הימנית!"

ומכאן מתאר הרצל את זעמו של דז'ון על הקטיעה……

אך מקץ מספר שבועות משפחת זעמו של דז'ון מופיע הדוקטור לשיחה עם חולהו שכעסו שכך….

ובמילותיו של הרצל "ורק כאשר הודיעוהו, שרוחו של החולה שקטה במקצת בא לבקרו…"
"כלום אמרת להנעים את חיי בזה שעשיתני לבעל מום" מטיח דז'ון ברופאו בוסטר….

"ידידי הצעיר נענה הלה החיים יפים הם אלא שהאדם אנוס להיות חסר משהו על מנת לטעום אותם. על כן גמרתי בחוכמתי לעשות את אשר עשיתי.."

חדר העבודה של בנימין זאב הרצל בביתו שבווינה, אוסטריה. שחזור במוזיאון הרצל בירושלים. האם כאן כתב את הפיליטון בשנת 1892?

"ואתה מונע ממני לעולם את אשר היה יקר לי מכל: מחולות, רכיבה, ריצה!" רטן דז'ון.

"מיסטר דז'ון," עונה לו בוסטר, "אין אדם אוהב אלא את מה שאין לו…” ומוסיף ומפטיר "אבל אף על פי כן באתי בדברים עם מכונאי מצוין, והוא מתקין לך רגל מלאכותית מעשה אומנות יהא זה. איש לא ירגיש כלל…..המחיר 8700 דולארים…"

הפיליטון ממשיך שדז'ון מוצא את אושרו, רוקד במחולות עם רגלו התותבת ומתחתן עם ליליאן סלייד העשירה בממון וביופי… אלא שבצר לו משמתוודה הוא בפניה על חוסר רגלו, מגלה גם היא את ליבה בפניו אודות חזה התותב שהוכן גם הוא אצל אותו מכונאי אמן….

לקראת סיום מכין לנו הרצל פגישה לא צפויה עם בוסטר הרופא באחד מנשפי המחולות בהם מתוודה הרופא כי "דעתי שיש רק ריפוי אחד בפני המרה השחורה: הנישואין. אבל את התרופה הבדוקה הזאת לא העזתי להציע לפניך…"
"לא העזת?" מחרה ומוסיף דז'ון "אתה? ועל שום מה?" עונה לו בוסטר: "תרופה זו נראית לי אכזרית מידי……………"

אמנם מדובר בפיליטון, אך מה דעתך הקורא? האם אחת התשובות לדיכאון קיומי הינה מתן משמעות מחודשת? האם על משמעות כזו להישען על חסר קיומי (אצל היחיד או החברה) שיש לאתרו יחד עם המטופל הסובל? במובן זה קטיעת הרגל היא מטפורה לבניית חסר שכזה שעליו תתבסס בניית משמעות חדשה.

ברלין אלכסנדרפלאץ, ספרו של אלפרד דבלין

נכתב ע"י פרופ' לוין

אלפרד דבלין [1887-1957]

ברלין אלכסנדרפלאץ, רומאן מפתח בספרות הגרמנית שתיאר את חיי העיר הגדולה ונחשב לציון דרך בהיסטוריה של הרומאן המודרניים. טכניקות הקולאז' והסימולטניות שבהן השתמש דבלין בספרו זה מקורן כפי הנראה בתנועת הפוטוריזם האיטלקית של הסופר פיליפו תומאסי מרינטי והציירים אומברטו בוצ'יני, קרולה קארה ולואיג'י רוסולו.

זהו ספרו של אלפרד דבלין מגדולי המספרים בזרם האקספרסיוניזם הגרמני המספר את סיפורו של פראנץ ביברקןפף, אסיר משוחרר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

בספר מופיע תיאור מפורט של השיגעון של פרנץ אשפוזו והטיפול שניתן לו בבית החולים בוך לחולי נפש בברלין. דבלין עצמו שימש כרופא בבית החולים הפסיכיאטרי בפריל ואחר כל בברלין בוך וחקר את ההיסטריה, הכימיה של הדם ואת המרה השחורה בהקשר למחלות הנפשיות. דבלין סבר שבכדי להבין את מחלות הנפש יש להבין את ההפרעות בחילוף החומרים של החולים (או את המטבוליזם שלהם) והיה ספקני לגבי התיאוריות של פרויד שנתפרסמו באותם הימים.

תיאורו של דבלין את השיגעון של גיבורו [מצב פסיכוטי קטטוניפורמי] מפתיע מחד בתיאור "אובייקטיבי" דיווחי חד ובבהיר של התנהגותו של פרנץ בעיני הצופה מבחוץ ומאידך ביכולת האמפטיה החודרת שלו המתארת את השיגעון מנקודת מבטו הפנימית והסובייקטיבית של פרנץ החולה כאשר הסופר נע כלוליין אמן בין שתי נקודות ראות אלו.

כך "הבזק, הבזק, הבזק…ההבזק נפסק. מכה נפילה מכה, מכה נפילה מכה…גם זה נפסק. זהו הלילה השני שפרנץ צועק. הנה פילה מכה נפסק. לא צועק יותר. ההבזק נפסק. עיניו ממצמצות, הוא שוכב נוקשה. הינה חדר, אולם, אנשים הולכים. אין צורך לקפוץ את הפה. יוצקים משהו חם לפיו. אין הבזק. אין מכה. קירות. קצת, רק קצת, אבל מה. הוא עוצם את עיניו…….אתם חושבים… שעוד מעט ימות…הרי הוא לא מזיז אצבע. אך הוא קורא ונודד ומשוטט. הוא קורא אליו את אשר לו, הוא יוצא מן החלון אל השדה, הוא מנער בעשבים, זוחל למאורת העכברים: החוצה, החוצה, מה יש פה, יש פה משהו שלי? הוא מפשפש בעשב….יוצקים מרק חם לגרונו, הוא בולע לא מקיא, לא רוצה, לא מבקש להקיא…את דבר המוות מחזיק פרנץ בפיו, ואיש לא יוציא אותו ממנו, והוא מגלגל אותו בפיו, וזה אבן, אבן מאובנת…[תרגום הקטעים המובאים: ניצה בן ארי, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1987]

קטטוניה מוגדרת כתסמונת שיכולה להיות על רקע דיכאון סכיזופרניה או שורת מצבים אורגניים. במצב זה מופעים סימפטומים של ירידה קיצונית בתגובתיות לסביבה, עצירת פעילות כמעט מלאה, התאבנות וקפיאת הגוף בתנוחה נוקשה מסוימת לאורך שעות רבות, לעיתים מופיעה התאבנות דמוית שעווה בה אם משנים את תנוחת הגוף לתנוחה אחרת החולה נשאר מאובן בתנוחה החדשה.כאמור קטטוניה מופיעה גם כאחד מסוגי הסכיזופרניה, סכיזופרניה קטטונית, אמנם שאין הסכמה לגבי תקפות סיווג הסכיזופרניה לתת סוגים. כלל ייתכנו מעברים בלתי צפויים בין מצבים קיצוניים של הקטטוניה, מקיפאון לפעילות יתר קיצונית המכונה אקסיטציה קטטונית.

דבלין נוגע בשאלת האבחנה: " קודם כל צריך איחון, ורצוי נכון….מדובר בקיהיון קאטטוני . אגב אם לא מסתתרת מאחורי זה הפרעה אורגנית קשה במוח, גידול, משהו במוח האמצעי, אתם זוכרים מה שלמדנו בתקופת מה שכונה שפעת הראש…".

דבלין אף מפרט את סוגי הטיפולים הנהוגים באותם ימים: " צינורית מחליקה לו לתוך הגרון והלוע , והחלב והביצה זורמים לקיבתו….ופרנץ גובר עליהם ונחלש…הם מנסים עליו כל דרך אפשרית…מזריקים לו קופאין וקמפור, נותנים לו סוכר ענבים ומלח בישול ישר לווריד, סיכויי חוקנים נידונים ליד מיטתו…ואולי בכל זאת כדאי לתת לו תוספת חמצן…..מה הם לא עושים בשבילו…עירויי דם רוצים לתת לו עתה….הם נוטים לחשוב שסיבלו של פרנץ בבירקופף הוא פסיכולוגי…כלומר ששיתוקו נובע מהנפש…שנובע מעכבות…שאנליזה תוכל להבהיר את הרקע שלהם…..וכיוון שכל זה לא פועל מצליח אחד מהמתנדבים לשכנע את השאר שיביאו מכשיר חישמול, שיתנו לפרנץ ביבירקופף טיפולי הלם חשמלי, והכוונה לפלג גופו העליון, כשהזרם מחובר במיוחד לאזור הלסת, לגרון ולחיך התחתון..זה האיזור הזקוק עתה לגירוי….

נציין שהתקופה הינה התקופה לפני גילוי התרופות האנטי פסיכוטיות, הבנזודיאזפיניות ואף לפני הכנסת הטיפול בנזעי חשמל בשנות השלושים כפי שפותח על ידי בינו וצ'רלטי טיפולים המקובלים כיום לטיפול בסכיזופרניה קטטונית . באופן מעניין חלה ירידה בהופעת מצבים של סכיזופרניה קטטונית בעשורים האחרונים והסיבה לכך אינה ברורה. בכל מקרה תיאוריו של דבלין , סופר ורופא, של שיגעונו של פרנץ הינם יחודיים ומפתיעים ביכולתם לשקף במעשה מרכבה את עולמו של החולה וחוויותיו לצד תיאור התנהגותו כפי שזו נתפסת על ידי מטפליו העומדים חסרי אונים מול טירופו הטורף בעקביות את נשמת האדם שבו.