פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
בכתבה זו נבחן את ההצטלבות המורכבת בין בריאותם הנפשית של שליטים אבסולוטיים לבין יציבותן ותפקודן של המערכות המדיניות התלויות בהם. נציג את הטירוף המלכותי לא רק כפתולוגיה קלינית אישית, אלא גם ככוח דינמי שמשמש הן כגורם הרסני והן, באופן פרדוקסלי, כזרז להתאמות מוסדיות. הניתוח יחשוף דפוסים חוזרים של טראומה, כוח בלתי מרוסן, והתמודדות חברתית מגוונת – החל מהדחה אלימה ועד לרפורמה חוקתית. הדוגמאות ההיסטוריות ממחישות כיצד "שיגעון" נתפס ומנוהל, ובכך הוא משמש הן כביטוי למחלה והן ככלי פוליטי לעיצוב גורלן של מדינות ואף אימפריות.
מבוא: גורלות מצטלבים של כתר ותודעה
הכוח האבסולוטי, על אף שהוא נתפס כשיא השליטה, טומן בחובו לחצים פסיכולוגיים ייחודיים המעצבים באופן דרמטי את תודעת הריבון. בידוד מוחלט, אחריות כבירה, היעדר משוב ביקורתי קונסטרוקטיבי, ואיום מתמיד מפני קנוניות – כל אלה יוצרים סביבה שעלולה להחריף פגיעויות פסיכולוגיות קיימות או לעורר חדשות. ה"כלוב המוזהב" של השלטון האבסולוטי, בעודו מציע שליטה אולטימטיבית, יוצר לעיתים קרובות אצל השליט סביבה של פגיעות פסיכולוגית קיצונית, הממירה חרדות אישיות למדיניות המדינה. כאשר אין גורמים חיצוניים שיאזנו את מעשיו של השליט, או קולות פנימיים שיביעו התנגדות, מחשבותיו או פחדיו האישיים יכולים להתרגם ישירות למדיניות. היעדר לולאות משוב מתקנות פירושו שסימנים מוקדמים של מצוקה נפשית עלולים לצאת מכלל שליטה, ולהתעצם על ידי היקף הכוח. האיום המתמיד של התנקשות או הדחה, גם אם הוא מדומיין, מחזק את הבידוד והפרנויה, ויוצר נבואה המגשימה את עצמה של חשד ואלימות.
להלן נבחן שורה של דמויות היסטוריות מגוונות, החל מפרס הקדומה, בבל, סין, האימפריה הרומית, דרך אירופה של ימי הביניים והעת החדשה, האימפריה העות'מאנית, ועד לירדן ורוסיה המודרניות. זוהי פנורמה כרונולוגית רחבה, מהמאה ה-6 לפני הספירה ועד המאה ה-20 לספירה, המדגימה את מגוון התגובות החברתיות לטירוף מלכותי. הניתוח יתבצע דרך עדשה כפולה: האחת, בחינה נוירופסיכיאטרית (במידת האפשר ובזהירות המתבקשת באבחון רטרוספקטיבי), והשנייה, התייחסות ל"שיגעון" כתופעה פוליטית. נבחן כיצד חוסר יכולת נפשית, בין אם אמיתית ובין אם נתפסת, נוצלה, הוסתרה או קיבלה מעמד רשמי על ידי גורמים שונים במדינה – אצולה, צבא, סמכויות דתיות ופרלמנטים.
דיווחי מקרה תופסים את שכבת היסוד של פירמידת הראיות; לעתים קרובות הם הניצוץ שמצית חקירה פורמלית כאשר מערכי נתונים גדולים עדיין לא קיימים. בעוד שניסויים אקראיים מבוקרים (RCTs) הם הכרחיים להסקת סיבתיות, הם אינם יכולים להקדים את הזיהוי הקליני של תופעה. מבחינה היסטורית, הרופא הקנדי וויליאם אוסלר ,"אבי הרפואה המודרנית", קרא לרופאים "לשים לב ולתעד את היוצא דופן", והדגיש את הכוח היוריסטי של תצפיות בודדות.
סר ויליאם אוסלר [1849-1919]
נתחיל בסקירת תכנם של שלשה מאמרים בנושא:
האחד הינו של: קארי, ג'יי סי (2006). חשיבותם של דיווחי מקרה בקידום הידע המדעי הרפואי. כתב העת האמריקאי לגנטיקה רפואית.
Carey, J. C. (2006). Significance of case reports in the advancement of medical scientific knowledge. American Journal of Medical Genetics Part A, 140A(19), 2131-2134
מאמר קצר זה בוחן את תפקידם של דיווחי מקרה במדע הרפואה ואת מגמות הפרסום שלהם.
מחקר זה בוחן את פרסומם של דיווחי מקרה בספרות הרפואית, תוך הטלת ספק בשכיחותם, בטרמינולוגיה ובסיווגם. המחבר סקר 25 כתבי עת בולטים כדי להעריך את הפרסום של דוחות מקרה. המחקר הציע מערכת סיווג לדיווחי מקרים בתחום הגנטיקה האנושית, ותמך במחקר נוסף על תפקידם במדע הרפואה. המאמר מציין כי דוחות מקרה מתעדים תצפיות קליניות בודדות ויכולים לחשוף עקרונות ביולוגיים כלליים, אך יכולתם להסיק ידע משתנה. כי לדיווחי מקרה יש מסורת עשירה, אך לפעמים הם נתפסים כאנקדוטליים, אם כי הם יכולים להגדיר מחלות חדשות ולהעלות השערות.
כך, תוכן העניינים של 25 כתבי עת בולטים נבדק מיולי עד אוקטובר 2005 בכדי לקבוע את הכללתם של דיווחי מקרה. 32% מכתבי העת הנסקרים פרסמו באופן קבוע דוחות קליניים, בעוד ש-36% מפרסמים אותם בפורמט שונה, ו-32% אינם מפרסמים אותם כלל. הפרסומים השתמשו במונחים שונים כדי לתייג דיווחים על מקרה בודד. במאמר הוצע סיווג לדיווחי מקרה, המסווג אותם על סמך תרומתם לאטיולוגיה, פתוגנזה ואבחנה מבדלת.
הצורך במערכת סיווג לדיווחי מקרים נובע מכמה סיבות מרכזיות המודגשות במאמר:
הערכת ראיות: מערכת סיווג מאפשרת הערכה טובה יותר של המשמעות של דיווחי מקרה בהקשר של ידע מדעי. זה עוזר להבחין בין סוגים שונים של דיווחי מקרה, במיוחד מבחינת תרומתם להבנת אטיולוגיה ופתוגנזה, הנחשבים משפיעים יותר מקטגוריות אחרות.
ארגון ידע על ידי סיווג דיווחי מקרה, מאפשר לחוקרים ולקלינאים לארגן ולאחזר מידע בעל ערך בצורה יעילה יותר. ארגון זה מסייע בהבנה כיצד תצפיות בודדות יכולות להוביל לתובנות רחבות יותר לגבי מצבים ותסמונות.
סיווג מוגדר היטב יכול לקדם דיאלוג ומחקר לגבי תפקידם של דיווחי מקרה בספרות המדעית. זה הופך חשוב במיוחד מכיוון שמגמות הפרסום מראות ירידה פוטנציאלית בדיווחי מקרה, למרות יכולתם להדגיש ממצאים חדשים בתצפיות מטופלים.
מערכת סיווג מוסיפה ערך חינוכי, במיוחד עבור סטודנטים, מתמחים ועמיתים בהכשרה רפואית. זה עוזר להם להבין את ההשלכות של סוגים שונים של דוחות ואת החשיבות של תצפיות קליניות בקידום הידע הרפואי.
כתבי עת שונים משתמשים במונחים שונים לדיווחי מקרה, מה שעלול ליצור בלבול בספרות. סיווג סטנדרטי יכול לעזור לאחד את הטרמינולוגיה, ולהקל על מתרגלים וחוקרים לתקשר ביעילות.
בסך הכול, יישום מערכת סיווג מדגיש את ערכם של דיווחי מקרים בתחום הרפואי ומשפר את התועלת שלהם בהקשרים קליניים ומחקריים.
היתרונות העיקריים של דוחות מקרה, כפי שנדון במאמר, כוללים:
זיהוי מצבים חדשים: דיווחי מקרה יכולים להוביל לזיהוי תסמונות או מחלות חדשות. המצגת הייחודית של מטופל בודד יכולה לספק תובנות קריטיות שאולי לא ניכרות במחקרים גדולים יותר.
יצירת השערות: הם יכולים לעורר מחקר נוסף על ידי הצעת השערות חדשות לגבי מנגנוני מחלה, תגובות טיפול או תוצאות חולים. היבט חקר זה תורם להתקדמות הידע הרפואי.
תועלת חינוכית: דוחות מקרה משמשים ככלי למידה רבי ערך עבור סטודנטים לרפואה, מתמחים ומתרגלים. הם ממחישים תרחישים קליניים בעולם האמיתי ומשפרים את המיומנויות הקליניות באמצעות בחינה מפורטת של מקרים ייחודיים.
שיתוף ניסיון קליני: הם מקלים על שיתוף חוויות קליניות ייחודיות בין אנשי מקצוע בתחום הבריאות. חילופי דברים אלה יכולים לעזור ליידע את התרגול ולעודד למידת עמיתים בתוך הקהילה הרפואית.
פירוט עשיר: דוחות מקרה מספקים לעתים קרובות מידע מעמיק על מצגות מטופלים, אבחון, טיפולים ותוצאות, שיכול להיות שימושי להבנת מצבים קליניים מורכבים או נדירים.
משמעות קלינית: במקרים מסוימים, דוח מקרה מתועד היטב יכול להוביל להבנה טובה יותר של יעילות הטיפול או ההיסטוריה הטבעית של מחלות, במיוחד כאשר עיצובי ניסויים קליניים סטנדרטיים אינם מעשיים.
לסיכום, דוחות מקרה ממלאים תפקיד מכריע בקידום מדע הרפואה, שיפור החינוך הקליני ומתן דיווחים עשירים ומפורטים שיכולים ליידע מחקר עתידי ופרקטיקה קלינית.
חוויות סף מוות הן אירועים מורכבים וסובייקטיביים המתרחשים על פי דיווחים כאשר אנשים נמצאים על סף מוות או נמצאים במצבים מסכני חיים. חוויות אלה תוארו בתרבויות ובתקופות שונות, וזכו לתשומת לב מחקרית במהלך המאה האחרונה. מחקרים מודרניים על חוויות סף מוות משלבים פרספקטיבות מהרפואה, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה ומדעי המוח, ומשקפות מאמץ רב-תחומי להבהיר את המנגנונים הבסיסיים שלהם ואת משמעותם. כאן נעקוב אחר האבולוציה ההיסטורית של המחקר על חוויות סף מוות, נתאר את המאפיינים הפנומנולוגיים המשותפים של חווית סף מוות, נסקור גישות מדעיות עכשוויות להבנת תופעות יוצאות דופן אלה, ונדון בסוגיות פילוסופיות מרכזיות העולות מדו"חות אודות חוויות סף המוות. לבסוף, נדגיש את המגבלות הנוכחיות, המחלוקות והכיוונים האפשריים לחקירה עתידית.
נזכיר תחילה שלושה חוקרים שהעלו את התופעה למודעות רחבה.
הראשון, ד"ר ריימונד א. מודי ידוע בעיקר בזכות עבודתו פורצת הדרך על חוויות סף מוות, בעיקר באמצעות ספרו משנת 1975, Life After Life.
תמונת ד"ר ריימונד א. מודי מתוך ויקיפדיה
ספר זה הפך את המונח "חוויית סף מוות" לפופולרי ועורר דיון ומחקר דיווחים של אנשים לאחר שהיו מתים קלינית או קרובים למוות ואז "קמו לתחייה".
אובייקטי מעבר, מונח שנטבע לראשונה על ידי רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, מתייחסים לחפצים פיזיים המשמשים ילדים כדי להקל על המעבר בין תלות לעצמאות, בדרך כלל בשלבי ההתפתחות של הילדות המוקדמת. להלן סקירה מקיפה של ההגדרה, השימוש וההשלכות התיאורטיות של אובייקטי מעבר כפי שהושגו על ידי חוקרים שונים. בנוסף, נשער אודות היסודות הנוירוביולוגיים של התופעה, ונבחן את אזורי המוח המעורבים בהתקשרות לאובייקטי המעבר והשימוש בהם. באמצעות הסינתזה של תיאוריה פסיכואנליטית, פסיכולוגיה התפתחותית ומדעי המוח, ננסה לתרום להבנה הוליסטית של אובייקטי מעבר.
דונלד ויניקוט [ 1896-197]
אובייקטי מעבר ממלאים תפקיד משמעותי בהתפתחות הילד, במיוחד בהקלת המעבר מתלות ראשונית במטפלים העיקריים לאוטונומיה מוגברת. המונח "אובייקט מעבר" הוצג על ידי דונלד ויניקוט בשנת 1953 ומתייחס לפריט, לעתים קרובות שמיכה או בובת בעל חיים ממולאת, שילד משתמש בו להרגעה ונחמה כאשר הוא מופרד מהמטפל העיקרי שלו. אובייקטים אלה משמשים כמתווכים בין עולמו הפנימי של הילד לבין המציאות החיצונית, ומספקים ויסות רגשי במהלך מעברים התפתחותיים מרכזיים.
בעוד שההמשגה של ויניקוט הניחה את היסודות, חוקרים מאוחרים יותר בנו על הרעיון והרחיבו אותו, וחקרו את ממדיו הפסיכולוגיים, ההתפתחותיים והנוירוביולוגיים.
הפרעת אישיות תלותית היא מצב פסיכולוגי נפוץ המאופיין בצורך מוגזם להיות תלוי ונשען על האחר המוביל להתנהגות כנועה ונצמדת.
הפרעת אישיות תלותית מוגדרת על ידי ה- DSM-5 כהפרעת אישיות מאשכול ההפרעות C המאופיינת בצורך נרחב ומוגזם להיות תלויים באחר הבאה לידי ביטוי בבגרות המוקדמת ונוכחת במגוון הקשרים.
קריטריונים של DSM-5
על פי ה- DSM-5, הפרעת אישיות תלותית מאובחנת על סמך נוכחות של צורך נרחב ומופרז לתלות המוביל להתנהגויות כנועות ונצמדות ופחדים מהיפרדות, כפי שמאופיין על ידי לפחות חמישה מהסעיפים הבאים:
קושי לקבל החלטות יומיומיות ללא ייעוץ מוגזם והרגעה מאחרים.
הזדקקות לאחרים בכדי שיקחו אחריות על רוב התחומים העיקריים של חייהם.
קושי להביע אי הסכמה עם אחרים בגלל פחד מאובדן תמיכה או אישור בהם.
קושי ליזום פרויקטים או לעשות דברים באופן עצמאי בשל חוסר אמון בשיקול דעת עצמי או ביכולות עצמיות.
האדם עושה מאמצים מוגזמים בכדי לקבל טיפוח אישור ותמיכה מאחרים, עד כדי התנדבות לעשות דברים שאינם נעימים לו.
האדם מרגיש לא נוח או חסר אונים כאשר הוא לבדו בגלל פחדים מוגזמים של חוסר יכולת לפעול בעצמו.
האדם מחפש בדחיפות מערכת יחסים אחרת כמקור לטיפוח אישר ותמיכה כאשר מערכת יחסים קרובה קיימת מסתיימת.
האדם עסוק באופן לא מציאותי בפחדים שיגרמו להם לדאוג לעצמם.
יהושוע [שם בדוי] שנא לרחוץ את גופו, כמו חשש מן המים, הוא לא היה מודע לסיבה לכך, אך במהלך טיפול נפשי התברר כי בשלוש חייו הראשונות בבית היתומים רחצו את גופו בגסות במים קרים, ולאחר חשיפת הדברים בטיפול והעלאתם למודעותו קישר בין החוויות בשנותיו הראשונות להתנהגותו הנוכחית וחזר לרחוץ את גופו הפעם במתינות בעדינות ובמים פושרים.
אנג'לה [שם בדוי] הוכתה קשות על ידי בן זוגה לאחר שביקשה להיפרד ממנו וסירבה במעמד זה לבקשתו הזועמת והמצווה לקיים יחסים אינטימיים עימו. לאחר שנפרדה ממנו השתנו יחסיה עם גברים. היא הייתה נפגשת עימם מספר פעמים אך לאחר הפעם הראשונה בה הייתה מקיימת עימם יחסים הייתה לאחר מכן מבקשת להיפרד מהם וכך חוזר חלילה בלא שהייתה מודעת לרקע לכך.
מהו אם כן הלא מודע [UNCONSCIOUS] ,אותו חלק גדול ואולי אף עצום ונסתר מתחת לפני המים של קרחון חיי הנפש?
איור בעזרת AI
האמנם חלקו כה גדול בחיי הנפש? שכן מדעני פסיכולוגיה רבים עדיין תופסים אותו כצילה של תודעה מודעת "אמיתית", אבל נראה כי תפיסה זו שייכת כיום לעבר שכן קיימות ראיות משמעותיות לכך שהלא-מודע אינו פחות גמיש, מורכב, דומיננטי, מתלבט או מכוון פעולה מאשר מקבילו המודע. הטיה זו בכיוון של מתן מקום מרכזי ל"מודע" נבעה כנראה בחלקה מההגדרה האופרטיבית בפסיכולוגיה הקוגניטיבית שהשוותה בין הלא-מודע לסאבלימינלי [למסרים תת-סיפיים].
ככלל, מושג הלא-מודע שבה את ליבם של חוקרים וקלינאים במשך למעלה ממאה שנה, החל מתיאוריות פסיכואנליטיות מוקדמות וכלה במחקר מדעי המוח המודרני. נראה כי הבנת הלא מודע חיונית להבנת הספקטרום המלא של החוויה האנושית, כולל התנהגויות, מחשבות ורגשות הפועלים מתחת לרמת המודעת.
היה זה פרויד ביום הולדתו ה70 [1926] שהתבטא כי "המשוררים והפילוסופים שלפניי גילו את הלא-מודע; מה שגיליתי היה השיטה המדעית שבאמצעותה ניתן לחקור את הלא מודע."
ואילו קרל יונג תלמידו צוטט כאומר " במערב … נקודת המבט המודעת מחליטה באופן שרירותי נגד הלא-מודע, שכן כל דבר שמגיע מבפנים סובל מהדעה הקדומה של להיחשב נחות או שגוי בדרך כלשהי". ואותו קרל יונג גם כתב " הלא-מודע אינו רק רע מטבעו, הוא גם המקור לטוב הנעלה ביותר: לא רק חושך אלא גם אור, לא רק חייתי, חצי-אנושי ודמוני אלא על-אנושי, רוחני, ובמובן הקלאסי של המילה, "אלוהי". [הפרקטיקה של פסיכותרפיה, 1953]. והוסיף יונג:" עד שתהפכו את הלא מודע למודע, הוא יכוון את חייכם ואתם תקראו לו גורל."
נשאלת השאלה מהם התהליכים הפסיכולוגיים המובילים אמנים ליצור אמנות?
ככלל, התהליכים הפסיכולוגיים המובילים אמנים ליצור אמנות הם רבי פנים ויכולים להיות מושפעים משילוב של גורמים פנימיים וחיצוניים. הנה כמה תהליכים פסיכולוגיים מרכזיים מעורבים:
1. מוטיבציה פנימית
ביטוי אישי: אמנים יוצרים לעתים קרובות אמנות כאמצעי להביע את מחשבותיהם, רגשותיהם וחוויותיהם. מוטיבציה פנימית זו נובעת מצורך עמוק לתקשר ולבטא את מה שעשוי להיות קשה להעביר באמצעות מילים.
שמחה וסיפוק: מעשה יצירת האמנות יכול להביא שמחה וסיפוק רבים, הגשמת רצון פנימי לביטוי עצמי ולהישגים.
2. תהליכים קוגניטיביים
פתרון בעיות: יצירת אמנות כרוכה לעתים קרובות בפתרון בעיות מורכבות הקשורות לקומפוזיציה, צבע, איזון וצורה. זה מעסיק את היכולות הקוגניטיביות של האמן, מגרה יצירתיות וחשיבה חדשנית.
מצב זרימה: אמנים רבים חווים מצב של זרימה, שבו הם שקועים לחלוטין בעבודתם. מצב זה של מוטיבציה ממוקדת משפר את יכולתם ליצור ויכול להיות מתגמל מאוד.
3. תהליכים רגשיים
ויסות רגשי: אמנות יכולה לשמש פורקן טיפולי, המסייע לאמנים לנהל ולווסת את רגשותיהם. על ידי תיעול רגשותיהם לעבודתם, אמנים יכולים להשיג תחושה של קתרזיס.
תהודה רגשית: אמנים שואפים לעתים קרובות לעורר רגשות בקהל שלהם. הרצון להתחבר עם אחרים ברמה הרגשית יכול להניע את תהליך היצירה.
4. גורמים פסיכודינמיים
דחפים לא מודעים: על פי תיאוריות פסיכודינמיות, דחפים ותשוקות לא מודעים יכולים להשפיע באופן משמעותי על היצירה האמנותית. אמנות יכולה להיות דרך לאמנים לחקור ולהביע מחשבות וקונפליקטים לא מודעים.
גיבוש זהות: אמנות יכולה למלא תפקיד מכריע בפיתוח וחיזוק זהותו של אמן, לספק תחושה של מטרה ומשמעות.
5. השפעות חברתיות ותרבותיות
נרטיבים תרבותיים: אמנים מושפעים לעתים קרובות מהנרטיבים התרבותיים והחברתיים שהם נחשפים אליהם. עבודתם יכולה לשקף, לבקר או לתרום לנרטיבים אלה.
קהילה ומשוב: אינטראקציה עם אמנים אחרים והקהל יכולה לספק משוב, אימות והשראה, ולהניע עוד יותר את תהליך היצירה.
6. גורמים התפתחותיים וסביבתיים
חוויות מוקדמות: חוויות חיים מוקדמות, כולל חשיפה לאמנות ועידוד מאחרים משמעותיים, יכולות לעצב באופן עמוק את נטייתו של הפרט ליצירה אמנותית.
גירויים סביבתיים: סביבת האמן, כולל החלל הפיזי, החומרים הזמינים והאירועים הנוכחיים, יכולה להשפיע על תהליך היצירה והתפוקה שלו.
7. תכונות פסיכולוגיות
פתיחות לחוויה: אמנים לעתים קרובות מקבלים ציון גבוה על תכונת הפתיחות לחוויות, הקשורה ליצירתיות, סקרנות ונכונות לחקור רעיונות וחוויות חדשות.
חוסן: היכולת להתמיד באתגרים ובמכשולים היא קריטית לאמנים, ומאפשרת להם להמשיך ליצור למרות הקשיים.
8. היבטים נוירו-מדעיים
תפקוד המוח: אזורים מסוימים במוח, כגון קליפת המוח הקדם-מצחית ורשת ברירת המחדל, מעורבים בחשיבה יצירתית וביצירת רעיונות אמנותיים. נוירופלסטיות גם משחקת תפקיד, שכן המוח מסתגל ויוצר קשרים חדשים באמצעות הפרקטיקה של אמנות.
לסיכום, יצירת אמנות היא יחסי גומלין מורכבים של מוטיבציות פנימיות, תהליכים קוגניטיביים ורגשיים, השפעות פסיכודינמיות, גורמים חברתיים ותרבותיים, תנאים התפתחותיים וסביבתיים, תכונות פסיכולוגיות והיבטים נוירו-מדעיים. המסע של כל אמן הוא ייחודי, מעוצב על ידי שילוב של אלמנטים אלה.
בערך בויקיפדיה ובתערוכה עכשווית [פברואר מרץ, 2023] לכבוד פעילותו הארכאולוגית במוזיאון ההיסטורי לארכאולוגיה בנאפולי איטליה מצוין כי אקסל [מרטין פרדריק] מונתה (1857 – 1949) היה רופא ופסיכיאטר שבדי, מחבר הספר "הסיפור של סן מיקלה", ספר המתאר את חייו ויצירתו. מונתה גדל בשוודיה, למד שם לרפואה, ובהמשך למד רפואה בפריז (שם היה תלמידו של שארקו אשר עימו הסתכסך)
שארקו הנאורולוג
מונתה פתח את הקליניקה הראשונה שלו בצרפת אך את רוב חייו הבוגרים העביר באיטליה ובביתו באי קאפרי המכונה סן מיקלה.
Munthe Axel. The story of San Michele. London: John Murray, 1929.
כאמור לאחר סיום לימודיו, מונתה פתח מרפאה בפריז, בעיקר בכדי לשרת את חברי מושבת האמנות הסקנדינבית שם. בשנת 1884 הוא נסע לנאפולי בכדי להציע סיוע רפואי במגפת כולרה. ב-1887 הוא עבר לקאפרי, קנה את וילה סן מיקלה והחל בשיקומה, ב-1890, כשהחל אוזל הכסף לשיקום, פתח מרפאה ברומא ומנקודה זו ואילך חילק את זמנו בין רומא לקאפרי. בעת מלחמת העולם הראשונה התנדב לצלב האדום וטיפל בפצועי המלחמה [ראה תמונה].
צבעיו הקודרים של הדיכאון, או: פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס ומרכוס יעקובלביץ רותקוביץ (מרק רותקו) מבטאים במכחולם את תחושות היגון העמוק שלהם
מאת יוסף לוין
גויה
מרק רותקו
רובנו אם לא כולנו חווינו מידי פעם תחושות של עצבות ודכדוך אך דכאון מג'ורי משמעותי הינו בעל עוצמה רבה יותר באופן ניכר וממלא את רוב שעות היממה לימים רבים. דכאון מג'ורי שכזה מתאפיין במצב רוח מדוכא במשך מרבית שעות היום, המלווה בתחושת עצבות, ייאוש וחוסר תקווה ובירידה בולטת בהנאה ובעניין בפעילויות במשך רוב שעות היום. המצב מלווה בתיאבון ירוד ובירידה בדרך כלל במשקל אך יתכן גם תיאבון מוגבר ועליה במשקל, בקשיי שינה [או להפך בשינה מוגברת], בהאטה בתנועתיות, בפעולה ואף בחשיבה, בקשיי ריכוז, בעייפות וחוסר אנרגיה. כל אלו קיימים לצד ערך עצמי ירוד, תחושות אשמה ניכרות ולעיתים מחשבות על מוות ונטיות אבדניות. הדבר מביא למצוקה משמעותית ולקושי רב בתפקוד וביחסים בינאישיים.
לא מעט משוררים ואנשי ספר תיארו את הדיכאון המג'ורי (בעברית: דיכאון רבא). כך כותבת קיי רדפילד ג'מיסון בספרה "הלילה ממהר לרדת". "…בצורתו החמורה הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים חיוניים וערניים ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא……זהו מצב עקר ומתיש.., נעדר תקווה או תוחלת וכפי שניסח זאת א אלוורז הדיכאון הינו "חסר אויר ללא מוצא"… כאילו אין בחיי האדם הדיכאוני האלו דם או דופק.. אך עדיין בידי חיים אלו לחולל כאב ואימה חונקת. ..כל הכיוונים אבודים… כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות (לבד מתחושת דכאון משתק)…הגלישה אל חוסר התוחלת הופכת מוחלטת. ..על המחשבות משתלטת קדרות בלבול וקהות חושים" . סילביה פלאט סופרת ומשוררת אמריקאית כתבה: " כעת אני שקועה בייאוש, כמעט בהיסטריה, …נחנקת כאילו ינשוף גדול ושרירי יושב לי על החזה, טפריו נאחזים ומכווצים את ליבי"
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
![אקסל [מרטין פרדריק] מונתה (1857 - 1949)](https://joseph-levine.co.il/wp-content/uploads/2023/02/word-image-1660-1.jpeg "אקסל [מרטין פרדריק] מונתה (1857 - 1949)")
