ארכיון

בראי החרדה והבדידות באמנות החזותית: מפרנסיסקו גויה ועד לואיז בורז'ואה

נכתב ע"י פרופ' לוין

מבוא

חרדה היא מצב של דריכות־יתר וציפייה לאיום, לעיתים בלי מקור ברור; בדידות היא תחושה של ניתוק וחוסר שייכות, לעיתים גם בנוכחות אנשים. באמנות חזותית שתי החוויות הללו עוברות לעיתים דווקא כאשר הדיוק הצורני נסוג לטובת “דיוק רגשי”: קו רועד, מרחב ריק, תאורה מנכרת, גוף מכווץ, או צבע שמרגיש כמו מתח פיזי.

שתי מסגרות מחקריות מסייעות להסביר למה זה עובד על הצופה. הראשונה מדגישה שהחוויה האסתטית מערבת תגובות גופניות־רגשיות, כאילו הצופה “מדמה” בתוכו תנועה, הבעה או כאב שהוא רואה ביצירה (Freedberg & Gallese, 2007). , השנייה מראה שנידוי חברתי ובדידות מפעילים מנגנוני מצוקה שיש להם חפיפה עם מערכות כאב, ולכן דימויים של התרחקות, אי־מגע וחוסר שייכות יכולים להכאיב ממש, לא רק “להיות רעיון” (Eisenberger, Lieberman, & Williams, 2003).

הכתבה שלהלן עוסקת בתשעה אמנים שבמרכז שפתם הציורית עומדות חרדה ובדידות, ובמידה האפשרית גם בשאלה אם קיימות עדויות לכך שחוו אותן בחייהם. בכל מקרה נשמרת זהירות: אי אפשר לאבחן בדיעבד, ואסור להפוך ביוגרפיה כתחליף לניתוח אמנותי.

בתחום האסתטיקה העצבית (neuroaesthetics) מקובל לטעון שיצירה אמנותית פועלת כמערכת רמזים: היא מארגנת תפיסה, תנועה מדומיינת, וחיזוי, ובכך מפעילה תגובות רגשיות. שתי מסגרות שימושיות לדיון כאן הן הדמיה מגולמת (embodied simulation) והכאב החברתי (social pain): הראשונה מדגישה כיצד הצופה “מריץ” בגופו תנועה, מתח ומחווה מתוך סימנים חזותיים; השנייה מדגישה כיצד רמזים לדחייה, ניכור והדרה מפעילים מערכות כאב דומות לאלו של כאב גופני (Freedberg & Gallese, 2007; Eisenberger et al., 2003).

במונחים מחקריים, חרדה ובדידות “מוצפנות” לעיתים באמצעות מניפולציות מרחביות והנגדות: חללים לא יציבים, פרספקטיבה שמערערת ביטחון, ניגודי אור קיצוניים, והצבת דמות כיחידה מול שדה ריק. הדמיה מגולמת (embodied simulation) כאמור מסבירה כיצד מאפיינים כאלה מתורגמים לחוויה גופנית אצל הצופה; ומחקרי כאב חברתי (social pain), כולל דימות תהודה מגנטית תפקודי (functional magnetic resonance imaging), מצביעים על חפיפה חלקית בין חוויית דחייה חברתית לעיבוד כאב (Freedberg & Gallese, 2007; Eisenberger et al., 2003).

קרא עוד »

איסאק איליץ׳ לויתן: מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, דיכאונותיו, אהבותיו וחברותו עם הסופר אנטון צ׳כוב

נכתב ע"י פרופ' לוין

לאחרונה נקלעתי לסרט בסינמטק תל אביב בשם “אנטון צ'כוב ויצחק לויתן: דיוקן כפול בראי התקופה” (54 דקות, בבימוי גלינה ואנה יבטושנקו). הסרט עוסק בזיקה בין כתיבתו של צ'כוב לציוריו של לויתן. במיוחד משכו את עיני הנופים של אימא רוסיה שלויתן, מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, כה היטיב לצייר. החויה עוררה בי דחף ללמוד ולהבין צייר זה שאגב חווה במהלך חייו תקופות של דכאונות קשים ואף נסיונות אובדניים[ ראו גם כתבה קודמת עם צייר הנוף הארץ ישראלי רוברט רוזנברג המזכיר צייר זה בספרו על ההיסטוריה של הציור הרוסי].

ציור של איסק לויתן בידי ולנטין סרוב  (1893)

למה לויתן חשוב, ולמה חייו הפרטיים קשורים לציוריו

לויתן נחשב לאחד מציירי הנוף המשפיעים ברוסיה בסוף המאה התשע עשרה. הוא לא צייר רק עצים, נהרות ושמים: הוא צייר תחושה. אצל לויתן, הנוף נעשה כמעט דמות ספרותית: לפעמים מנחם, לפעמים מאיים, לעיתים מלא הוד, ולעיתים קודר ושקט עד כאב. גם מי שאינו מומחה לציור מרגיש שהציורים האלה “מדברים מצב רוח”, ולא רק מתעדים מקום.

איסק לויתן: הסתיו הזהוב

במונחים של תולדות האמנות, נהוג לקשור את לויתן למה שמכונה לעיתים “נוף של הלך רוח”, כלומר נוף שבו בחירת המוטיב, התאורה, קנה המידה והתחושה האנושית אינם מקריים, אלא נושאים תפקיד פסיכולוגי: הנוף מתפקד כמנגנון הבעה של חוויה פנימית. ביוגרפיות ומחקרים מציינים גם אצל לויתן תנודות במצב הרוח, נטייה למלנכוליה, משברי חרדה ומחלה לבבית חמורה, ואלה נעשו חלק מן הקריאה הפרשנית ביצירתו.

קרא עוד »

צחוק כטכניקה טיפולית: מן העת העתיקה עד ימינו

נכתב ע"י פרופ' לוין

צחוק הוא אירוע רב־שכבתי: חוויה סובייקטיבית (“משהו נשבר מבפנים”), פעולה גופנית מתוזמנת (נשימה מקוטעת, כיווץ סרעפת, הבעות פנים), אות חברתי (אני איתך/אני נגדך/אני נבוך), ולעיתים גם פרקטיקה טקסית או מוסדית. לכן “תרפיית צחוק” אינה דבר אחד אלא משפחה של התערבויות: צחוק ספונטני בעקבות הומור, צחוק מכוון/מדומה שמתגלגל לספונטני בקבוצה, “יוגה של צחוק”, ליצנות רפואית, אימון בהומור־התמודדות, ולעיתים חשיפה מכוונת למצבים מעוררי מבוכה־שחרור.

להמחשה: נערך בעזרת AI

קרא עוד »

למהותה של המנדלה

נכתב ע"י פרופ' לוין

והנה הדברים לפניכם בצורת דיאלוג בין מר שאול השואל ואדון מנדל העונה בהיותו איש המנדלות:

מר שאול: אשאל אותך תחילה אדון מנדל, אני רוצה שתסביר לי מהי “מנדלה” בלא לעטות אותי בערפל סמיך בתשובתך. מה זה, ולמה זה חוזר בכל כך הרבה תרבויות?

מנדל: מנדלה היא דרך לצייר, ולפעמים גם לבנות במרחב, רעיון פשוט: יש מרכז, יש גבול, ויש סדר שמאפשר לנפש לא להתפזר. לפעמים זה מעגל עם שכבות; לפעמים “מעגל בתוך ריבוע”; לפעמים ארבעה כיוונים עם שערים; ולפעמים רק גאומטריה שחוזרת סביב נקודה. אצל אנשים רבים זה עובד כמו “מפת קשב”: העין נרגעת כי היא יודעת לאן ללכת, מהשוליים אל המרכז.

מר שאול: וזה באמת אכן עתיק־יומין?

אדון מנדל: כן. אבל הכי חשוב להבין: לא תמיד קראו לזה “מנדלה”. לפעמים זו נקראה דיאגרמה דתית, לפעמים דפוס קישוט, לפעמים טקס ריפוי, ולפעמים אדריכלות. המשותף הוא הפונקציה: ליצור מרכז, להגדיר גבול, ולסדר מרחב פנימי וחיצוני.

קרא עוד »

טירופו של הריבון האבסולוטי: על שיגעון, כוח ומנגנוני התמודדות מדינתיים היסטוריים

נכתב ע"י פרופ' לוין

בכתבה זו נבחן את ההצטלבות המורכבת בין בריאותם הנפשית של שליטים אבסולוטיים לבין יציבותן ותפקודן של המערכות המדיניות התלויות בהם. נציג את הטירוף המלכותי לא רק כפתולוגיה קלינית אישית, אלא גם ככוח דינמי שמשמש הן כגורם הרסני והן, באופן פרדוקסלי, כזרז להתאמות מוסדיות. הניתוח יחשוף דפוסים חוזרים של טראומה, כוח בלתי מרוסן, והתמודדות חברתית מגוונת – החל מהדחה אלימה ועד לרפורמה חוקתית. הדוגמאות ההיסטוריות ממחישות כיצד "שיגעון" נתפס ומנוהל, ובכך הוא משמש הן כביטוי למחלה והן ככלי פוליטי לעיצוב גורלן של מדינות ואף אימפריות.

מבוא: גורלות מצטלבים של כתר ותודעה

הכוח האבסולוטי, על אף שהוא נתפס כשיא השליטה, טומן בחובו לחצים פסיכולוגיים ייחודיים המעצבים באופן דרמטי את תודעת הריבון. בידוד מוחלט, אחריות כבירה, היעדר משוב ביקורתי קונסטרוקטיבי, ואיום מתמיד מפני קנוניות – כל אלה יוצרים סביבה שעלולה להחריף פגיעויות פסיכולוגיות קיימות או לעורר חדשות. ה"כלוב המוזהב" של השלטון האבסולוטי, בעודו מציע שליטה אולטימטיבית, יוצר לעיתים קרובות אצל השליט סביבה של פגיעות פסיכולוגית קיצונית, הממירה חרדות אישיות למדיניות המדינה. כאשר אין גורמים חיצוניים שיאזנו את מעשיו של השליט, או קולות פנימיים שיביעו התנגדות, מחשבותיו או פחדיו האישיים יכולים להתרגם ישירות למדיניות. היעדר לולאות משוב מתקנות פירושו שסימנים מוקדמים של מצוקה נפשית עלולים לצאת מכלל שליטה, ולהתעצם על ידי היקף הכוח. האיום המתמיד של התנקשות או הדחה, גם אם הוא מדומיין, מחזק את הבידוד והפרנויה, ויוצר נבואה המגשימה את עצמה של חשד ואלימות.

להלן נבחן שורה של דמויות היסטוריות מגוונות, החל מפרס הקדומה, בבל, סין, האימפריה הרומית, דרך אירופה של ימי הביניים והעת החדשה, האימפריה העות'מאנית, ועד לירדן ורוסיה המודרניות. זוהי פנורמה כרונולוגית רחבה, מהמאה ה-6 לפני הספירה ועד המאה ה-20 לספירה, המדגימה את מגוון התגובות החברתיות לטירוף מלכותי. הניתוח יתבצע דרך עדשה כפולה: האחת, בחינה נוירופסיכיאטרית (במידת האפשר ובזהירות המתבקשת באבחון רטרוספקטיבי), והשנייה, התייחסות ל"שיגעון" כתופעה פוליטית. נבחן כיצד חוסר יכולת נפשית, בין אם אמיתית ובין אם נתפסת, נוצלה, הוסתרה או קיבלה מעמד רשמי על ידי גורמים שונים במדינה – אצולה, צבא, סמכויות דתיות ופרלמנטים.

קרא עוד »

החשיבות הלא תסולא בפז של פרסומי דוחות מקרה

נכתב ע"י פרופ' לוין

דיווחי מקרה תופסים את שכבת היסוד של פירמידת הראיות; לעתים קרובות הם הניצוץ שמצית חקירה פורמלית כאשר מערכי נתונים גדולים עדיין לא קיימים. בעוד שניסויים אקראיים מבוקרים (RCTs) הם הכרחיים להסקת סיבתיות, הם אינם יכולים להקדים את הזיהוי הקליני של תופעה. מבחינה היסטורית, הרופא הקנדי וויליאם אוסלר ,"אבי הרפואה המודרנית", קרא לרופאים "לשים לב ולתעד את היוצא דופן", והדגיש את הכוח היוריסטי של תצפיות בודדות.

סר ויליאם אוסלר  [1849-1919]   

נתחיל בסקירת תכנם של שלשה מאמרים בנושא:

האחד הינו של: קארי, ג'יי סי (2006). חשיבותם של דיווחי מקרה בקידום הידע המדעי הרפואי. כתב העת האמריקאי לגנטיקה רפואית.

Carey, J. C. (2006). Significance of case reports in the advancement of medical scientific knowledge. American Journal of Medical Genetics Part A, 140A(19), 2131-2134

מאמר קצר זה בוחן את תפקידם של דיווחי מקרה במדע הרפואה ואת מגמות הפרסום שלהם.

מחקר זה בוחן את פרסומם של דיווחי מקרה בספרות הרפואית, תוך הטלת ספק בשכיחותם, בטרמינולוגיה ובסיווגם. המחבר סקר 25 כתבי עת בולטים כדי להעריך את הפרסום של דוחות מקרה. המחקר הציע מערכת סיווג לדיווחי מקרים בתחום הגנטיקה האנושית, ותמך במחקר נוסף על תפקידם במדע הרפואה. המאמר מציין כי דוחות מקרה מתעדים תצפיות קליניות בודדות ויכולים לחשוף עקרונות ביולוגיים כלליים, אך יכולתם להסיק ידע משתנה. כי לדיווחי מקרה יש מסורת עשירה, אך לפעמים הם נתפסים כאנקדוטליים, אם כי הם יכולים להגדיר מחלות חדשות ולהעלות השערות.

כך, תוכן העניינים של 25 כתבי עת בולטים נבדק מיולי עד אוקטובר 2005 בכדי לקבוע את הכללתם של דיווחי מקרה. 32% מכתבי העת הנסקרים פרסמו באופן קבוע דוחות קליניים, בעוד ש-36% מפרסמים אותם בפורמט שונה, ו-32% אינם מפרסמים אותם כלל. הפרסומים השתמשו במונחים שונים כדי לתייג דיווחים על מקרה בודד. במאמר הוצע סיווג לדיווחי מקרה, המסווג אותם על סמך תרומתם לאטיולוגיה, פתוגנזה ואבחנה מבדלת.

הצורך במערכת סיווג לדיווחי מקרים נובע מכמה סיבות מרכזיות המודגשות במאמר:

הערכת ראיות: מערכת סיווג מאפשרת הערכה טובה יותר של המשמעות של דיווחי מקרה בהקשר של ידע מדעי. זה עוזר להבחין בין סוגים שונים של דיווחי מקרה, במיוחד מבחינת תרומתם להבנת אטיולוגיה ופתוגנזה, הנחשבים משפיעים יותר מקטגוריות אחרות.

ארגון ידע על ידי סיווג דיווחי מקרה, מאפשר לחוקרים ולקלינאים לארגן ולאחזר מידע בעל ערך בצורה יעילה יותר. ארגון זה מסייע בהבנה כיצד תצפיות בודדות יכולות להוביל לתובנות רחבות יותר לגבי מצבים ותסמונות.

סיווג מוגדר היטב יכול לקדם דיאלוג ומחקר לגבי תפקידם של דיווחי מקרה בספרות המדעית. זה הופך חשוב במיוחד מכיוון שמגמות הפרסום מראות ירידה פוטנציאלית בדיווחי מקרה, למרות יכולתם להדגיש ממצאים חדשים בתצפיות מטופלים.

מערכת סיווג מוסיפה ערך חינוכי, במיוחד עבור סטודנטים, מתמחים ועמיתים בהכשרה רפואית. זה עוזר להם להבין את ההשלכות של סוגים שונים של דוחות ואת החשיבות של תצפיות קליניות בקידום הידע הרפואי.

כתבי עת שונים משתמשים במונחים שונים לדיווחי מקרה, מה שעלול ליצור בלבול בספרות. סיווג סטנדרטי יכול לעזור לאחד את הטרמינולוגיה, ולהקל על מתרגלים וחוקרים לתקשר ביעילות.

בסך הכול, יישום מערכת סיווג מדגיש את ערכם של דיווחי מקרים בתחום הרפואי ומשפר את התועלת שלהם בהקשרים קליניים ומחקריים.

היתרונות העיקריים של דוחות מקרה, כפי שנדון במאמר, כוללים:

זיהוי מצבים חדשים: דיווחי מקרה יכולים להוביל לזיהוי תסמונות או מחלות חדשות. המצגת הייחודית של מטופל בודד יכולה לספק תובנות קריטיות שאולי לא ניכרות במחקרים גדולים יותר.

יצירת השערות: הם יכולים לעורר מחקר נוסף על ידי הצעת השערות חדשות לגבי מנגנוני מחלה, תגובות טיפול או תוצאות חולים. היבט חקר זה תורם להתקדמות הידע הרפואי.

תועלת חינוכית: דוחות מקרה משמשים ככלי למידה רבי ערך עבור סטודנטים לרפואה, מתמחים ומתרגלים. הם ממחישים תרחישים קליניים בעולם האמיתי ומשפרים את המיומנויות הקליניות באמצעות בחינה מפורטת של מקרים ייחודיים.

שיתוף ניסיון קליני: הם מקלים על שיתוף חוויות קליניות ייחודיות בין אנשי מקצוע בתחום הבריאות. חילופי דברים אלה יכולים לעזור ליידע את התרגול ולעודד למידת עמיתים בתוך הקהילה הרפואית.

פירוט עשיר: דוחות מקרה מספקים לעתים קרובות מידע מעמיק על מצגות מטופלים, אבחון, טיפולים ותוצאות, שיכול להיות שימושי להבנת מצבים קליניים מורכבים או נדירים.

משמעות קלינית: במקרים מסוימים, דוח מקרה מתועד היטב יכול להוביל להבנה טובה יותר של יעילות הטיפול או ההיסטוריה הטבעית של מחלות, במיוחד כאשר עיצובי ניסויים קליניים סטנדרטיים אינם מעשיים.

לסיכום, דוחות מקרה ממלאים תפקיד מכריע בקידום מדע הרפואה, שיפור החינוך הקליני ומתן דיווחים עשירים ומפורטים שיכולים ליידע מחקר עתידי ופרקטיקה קלינית.

קרא עוד »

חוויות סף מוות: סקירה היסטורית ופנומנולוגית, פרשנויות וכיוונים עתידיים

נכתב ע"י פרופ' לוין

חוויות סף מוות הן אירועים מורכבים וסובייקטיביים המתרחשים על פי דיווחים כאשר אנשים נמצאים על סף מוות או נמצאים במצבים מסכני חיים. חוויות אלה תוארו בתרבויות ובתקופות שונות, וזכו לתשומת לב מחקרית במהלך המאה האחרונה. מחקרים מודרניים על חוויות סף מוות משלבים פרספקטיבות מהרפואה, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה ומדעי המוח, ומשקפות מאמץ רב-תחומי להבהיר את המנגנונים הבסיסיים שלהם ואת משמעותם. כאן נעקוב אחר האבולוציה ההיסטורית של המחקר על חוויות סף מוות, נתאר את המאפיינים הפנומנולוגיים המשותפים של חווית סף מוות, נסקור גישות מדעיות עכשוויות להבנת תופעות יוצאות דופן אלה, ונדון בסוגיות פילוסופיות מרכזיות העולות מדו"חות אודות חוויות סף המוות. לבסוף, נדגיש את המגבלות הנוכחיות, המחלוקות והכיוונים האפשריים לחקירה עתידית.

נזכיר תחילה שלושה חוקרים שהעלו את התופעה למודעות רחבה.

הראשון, ד"ר ריימונד א. מודי ידוע בעיקר בזכות עבודתו פורצת הדרך על חוויות סף מוות, בעיקר באמצעות ספרו משנת 1975, Life After Life.

תמונת ד"ר ריימונד א. מודי מתוך ויקיפדיה

ספר זה הפך את המונח "חוויית סף מוות" לפופולרי ועורר דיון ומחקר דיווחים של אנשים לאחר שהיו מתים קלינית או קרובים למוות ואז "קמו לתחייה".

קרא עוד »

אובייקט מעבר: הגדרת המושג, פרספקטיבות תאורטיות היסטוריות תרבותיות וטיפוליות

נכתב ע"י פרופ' לוין

אובייקטי מעבר, מונח שנטבע לראשונה על ידי רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, מתייחסים לחפצים פיזיים המשמשים ילדים כדי להקל על המעבר בין תלות לעצמאות, בדרך כלל בשלבי ההתפתחות של הילדות המוקדמת. להלן סקירה מקיפה של ההגדרה, השימוש וההשלכות התיאורטיות של אובייקטי מעבר כפי שהושגו על ידי חוקרים שונים. בנוסף, נשער אודות היסודות הנוירוביולוגיים של התופעה, ונבחן את אזורי המוח המעורבים בהתקשרות לאובייקטי המעבר והשימוש בהם. באמצעות הסינתזה של תיאוריה פסיכואנליטית, פסיכולוגיה התפתחותית ומדעי המוח, ננסה לתרום להבנה הוליסטית של אובייקטי מעבר.

דונלד ויניקוט [ 1896-197]

אובייקטי מעבר ממלאים תפקיד משמעותי בהתפתחות הילד, במיוחד בהקלת המעבר מתלות ראשונית במטפלים העיקריים לאוטונומיה מוגברת. המונח "אובייקט מעבר" הוצג על ידי דונלד ויניקוט בשנת 1953 ומתייחס לפריט, לעתים קרובות שמיכה או בובת בעל חיים ממולאת, שילד משתמש בו להרגעה ונחמה כאשר הוא מופרד מהמטפל העיקרי שלו. אובייקטים אלה משמשים כמתווכים בין עולמו הפנימי של הילד לבין המציאות החיצונית, ומספקים ויסות רגשי במהלך מעברים התפתחותיים מרכזיים.

בעוד שההמשגה של ויניקוט הניחה את היסודות, חוקרים מאוחרים יותר בנו על הרעיון והרחיבו אותו, וחקרו את ממדיו הפסיכולוגיים, ההתפתחותיים והנוירוביולוגיים.

קרא עוד »

הפרעת האישיות התלותית

נכתב ע"י פרופ' לוין

הפרעת אישיות תלותית היא מצב פסיכולוגי נפוץ המאופיין בצורך מוגזם להיות תלוי ונשען על האחר המוביל להתנהגות כנועה ונצמדת.

הפרעת אישיות תלותית מוגדרת על ידי ה- DSM-5 כהפרעת אישיות מאשכול ההפרעות C המאופיינת בצורך נרחב ומוגזם להיות תלויים באחר הבאה לידי ביטוי בבגרות המוקדמת ונוכחת במגוון הקשרים.

קריטריונים של DSM-5

על פי ה- DSM-5, הפרעת אישיות תלותית מאובחנת על סמך נוכחות של צורך נרחב ומופרז לתלות המוביל להתנהגויות כנועות ונצמדות ופחדים מהיפרדות, כפי שמאופיין על ידי לפחות חמישה מהסעיפים הבאים:

1. קושי לקבל החלטות יומיומיות ללא ייעוץ מוגזם והרגעה מאחרים.
2. הזדקקות לאחרים בכדי שיקחו אחריות על רוב התחומים העיקריים של חייהם.
3. קושי להביע אי הסכמה עם אחרים בגלל פחד מאובדן תמיכה או אישור בהם.
4. קושי ליזום פרויקטים או לעשות דברים באופן עצמאי בשל חוסר אמון בשיקול דעת עצמי או ביכולות עצמיות.
5. האדם עושה מאמצים מוגזמים בכדי לקבל טיפוח אישור ותמיכה מאחרים, עד כדי התנדבות לעשות דברים שאינם נעימים לו.
6. האדם מרגיש לא נוח או חסר אונים כאשר הוא לבדו בגלל פחדים מוגזמים של חוסר יכולת לפעול בעצמו.
7. האדם מחפש בדחיפות מערכת יחסים אחרת כמקור לטיפוח אישר ותמיכה כאשר מערכת יחסים קרובה קיימת מסתיימת.
8. האדם עסוק באופן לא מציאותי בפחדים שיגרמו להם לדאוג לעצמם.

קרא עוד »

על מושג הלא-מודע

נכתב ע"י פרופ' לוין

יהושוע [שם בדוי] שנא לרחוץ את גופו, כמו חשש מן המים, הוא לא היה מודע לסיבה לכך, אך במהלך טיפול נפשי התברר כי בשלוש חייו הראשונות בבית היתומים רחצו את גופו בגסות במים קרים, ולאחר חשיפת הדברים בטיפול והעלאתם למודעותו קישר בין החוויות בשנותיו הראשונות להתנהגותו הנוכחית וחזר לרחוץ את גופו הפעם במתינות בעדינות ובמים פושרים.

אנג'לה [שם בדוי] הוכתה קשות על ידי בן זוגה לאחר שביקשה להיפרד ממנו וסירבה במעמד זה לבקשתו הזועמת והמצווה לקיים יחסים אינטימיים עימו. לאחר שנפרדה ממנו השתנו יחסיה עם גברים. היא הייתה נפגשת עימם מספר פעמים אך לאחר הפעם הראשונה בה הייתה מקיימת עימם יחסים הייתה לאחר מכן מבקשת להיפרד מהם וכך חוזר חלילה בלא שהייתה מודעת לרקע לכך.

מהו אם כן הלא מודע [UNCONSCIOUS] ,אותו חלק גדול ואולי אף עצום ונסתר מתחת לפני המים של קרחון חיי הנפש?

איור בעזרת AI

האמנם חלקו כה גדול בחיי הנפש? שכן מדעני פסיכולוגיה רבים עדיין תופסים אותו כצילה של תודעה מודעת "אמיתית", אבל נראה כי תפיסה זו שייכת כיום לעבר שכן קיימות ראיות משמעותיות לכך שהלא-מודע אינו פחות גמיש, מורכב, דומיננטי, מתלבט או מכוון פעולה מאשר מקבילו המודע. הטיה זו בכיוון של מתן מקום מרכזי ל"מודע" נבעה כנראה בחלקה מההגדרה האופרטיבית בפסיכולוגיה הקוגניטיבית שהשוותה בין הלא-מודע לסאבלימינלי [למסרים תת-סיפיים].

ככלל, מושג הלא-מודע שבה את ליבם של חוקרים וקלינאים במשך למעלה ממאה שנה, החל מתיאוריות פסיכואנליטיות מוקדמות וכלה במחקר מדעי המוח המודרני. נראה כי הבנת הלא מודע חיונית להבנת הספקטרום המלא של החוויה האנושית, כולל התנהגויות, מחשבות ורגשות הפועלים מתחת לרמת המודעת.

היה זה פרויד ביום הולדתו ה70 [1926] שהתבטא כי "המשוררים והפילוסופים שלפניי גילו את הלא-מודע; מה שגיליתי היה השיטה המדעית שבאמצעותה ניתן לחקור את הלא מודע."

ואילו קרל יונג תלמידו צוטט כאומר " במערב … נקודת המבט המודעת מחליטה באופן שרירותי נגד הלא-מודע, שכן כל דבר שמגיע מבפנים סובל מהדעה הקדומה של להיחשב נחות או שגוי בדרך כלשהי". ואותו קרל יונג גם כתב " הלא-מודע אינו רק רע מטבעו, הוא גם המקור לטוב הנעלה ביותר: לא רק חושך אלא גם אור, לא רק חייתי, חצי-אנושי ודמוני אלא על-אנושי, רוחני, ובמובן הקלאסי של המילה, "אלוהי". [הפרקטיקה של פסיכותרפיה, 1953]. והוסיף יונג:" עד שתהפכו את הלא מודע למודע, הוא יכוון את חייכם ואתם תקראו לו גורל."

קרא עוד »