נכתב ע"י פרופ' לוין
הקדמה
רשת ברירת המחדל מייצגת אוסף של אזורי מוח מבוזרים הפעילים באופן קוהרנטי בתדירות נחשמלית נמוכה במהלך מצב מנוחה פסיבי כאשר הפרט אינו מתמקד בגירויים חיצוניים (Raichle et al., 2001).
רשת ברירת המחדל פעילה במיוחד כאשר אדם עוסק בפעילויות אינטרוספקטיביות כגון חלימה בהקיץ, הרהור בעבר או בעתיד, או חושב על נקודת המבט של אדם אחר.
סוגים שונים של מדיטציה, כגון מיינדפולנס או מדיטציית תשומת לב ממוקדת, נמצאו כמפחיתים את הפעילות של רשת ברירת המחדל . פעילות גופנית: פעילות גופנית סדירה יכולה לעזור להרגיע את ה-רשת ברירת המחדל על-ידי קידום מצב ערני וממוקד יותר.
כאמור רשת ברירת המחדל (רשת ברירת המחדל ) היא רשת של אזורים במוח הפעילים במהלך מנוחה וחשיבה עצמית. אנשים עם הפרעת דיכאון מג'ורי (MDD) מראים פעילות מוגברת או מופחתת ברשת ברירת המחדל ביחס לקבוצת ביקורת. פעילות רשת ברירת המחדל נקשרה לנטייה להרהורי רומינציה ב-MDD.
רשת ברירת המחדל היא רשת מוחית בקנה מידה גדול אשר בדרך כלל מושבתת על ידי הסטת הקשב לעבר תשומת לב חיצונית ומשימות קוגניטיביות מכוונות
ירידה בעוצמת הקישוריות במצב ברירת המחדל המוחית (הפעלת שת ברירת המחדל ) דווחה בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). עם זאת, הספציפיות של ליקויי קישוריות רשת ברירת המחדל ב- PTSD בהשוואה להפרעת דיכאון מג'ורי (MDD), והרגישות של שינויים אלה לגורמי לחץ חריפים עדיין אינם ידועים.
ככלל הרשת ברירת המחדל מופעל כאשר איננו ממוקדים במשימה ספציפית. במקרים מסוימים, אנשים עם ADHD מתקשים למקד את תשומת הלב שלהם במשימות מכיוון שרשת ברירת המחדל שלהם פעילה יתר על המידה בהשוואה לאנשים ללא ADHD הפרעה זו.
מחקרים מצאו כי הפעילות ברשת ברירת המחדל מוגברת במהלך הרהור לא מסתגל, מה שעלול להחמיר תסמיני דיכאון. רשת ברירת המחדל נמצאה כמעורבת גם במספר מצבים אחרים, כגון אוטיזם, הפרעה דו קוטבית ואחרים.
לרשת מצבי ברירת המחדל יש פונקציות חיוניות רבות, כגון: השתקפות עצמית: רשת ברירת המחדל היא מרכז לפעילות של התייחסות עצמית – שבה אנו חושבים על עצמנו, על תכונות האישיות שלנו ועל מצבנו הרגשי. רשת ברירת המחדל מראה פעילות במהלך הרהורים על מי אנחנו ואיך אנחנו מרגישים.
רשת מצב ברירת המחדל היא כאמור שת מוחית בקנה מידה גדול הפעילה בעיקר במהלך מנוחה וחשיבה עצמית. הוא ממלא תפקיד קריטי בתפקודים קוגניטיביים כגון זיכרון, תיאוריה של הנפש [THEORY OF MIND] והתבוננות פנימית. עדויות הולכות וגדלות מצביעות על כך שסטיות בתפקוד רשת ברירת המחדל קשורות להפרעות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות שונות, כולל דיכאון, סכיזופרניה והפרעות חרדה. להלן נסקור את תפקיד רשת ברירת המחדל בתפקוד המוח ומעורבותה בפתופיזיולוגיה של מצבים נפשיים עיקריים.
רשת מצב ברירת המחדל (רשת ברירת המחדל ), שוהתה לראשונה על ידי רייכל ועמיתיו (2001) כוללת אזורי מפתח מוחיים כגון פיתול החגורה האחורי (PCC), הפרקונאוס, קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית הונטרלית והגבית (mPFC) והפיתול הפריאטו טמפורלי הזוויתי. רשת ברירת המחדל מעורבת בתפקודים קוגניטיביים הכמוונים פנימה, כולל זיכרון אוטוביוגרפי, חשיבה עצמית ונטליזציה. ועוד
(Marcus E. Raichle, Annual Review of Neuroscience Vol. 38:433-447 (Volume publication date July 2015)
בהתחשב בחשיבותם של תהליכים אלה בשמירה על בריאות הנפש, הפרעות ברשת ברירת המחדל הועלו כעומדות בבסיס הפרעות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות שונות (Buckner, Andrews-Hanna, & Schacter, 2008). כולל דיכאון, סכיזופרניה הפרעות חרדה ועוד. נדון גם בפוטנציאל של התערבויות נוירוטכנולוגיות מתפתחות לווסת את רשת ברירת המחדל כאסטרטגיה טיפולית.
קרא עוד »
נכתב ע"י פרופ' לוין
אני יושב עם ניקי בקפה נונה באיבן גבירול בתל אביב. יום שישי בצהרי היום, עדיין קצת קריר. ניקי מזמין קפה פילטר חם אש וכוס סודה הומיה גזים, ובצידם קרואסון חמאה אותו לועס באיטיות. ניקי לדידי הוא חבר ממש טוב, פילוסוף בהווייתו ובגישתו לחיים, איש אשכולות ואפילו משורר מוכשר נסתר מההמון. דיברנו לתומנו על מאפייני האמנות.
תשמע יוסי אמר לוגם מן הקפה ומדבר בשטף, ברצוני להכיר לך תחילה שתי דמויות שתי פרסונות מעולמות שונים. האחד הוא ויקטור שקלובסקי והשני הינו ט. אס. אליוט. שניהם מדברים על מאפיינים שנראים לי חשובים למהותה של אומנות בכלל ואומנות הספרות והשירה בפרט. האחד מדבר על מושג ה"הזרה" והשני על "מתאם אובייקטיבי".
ניקי אלעזר בדצמבר 2023
ויקטור בוריסוביץ' שְׁקְלוֹבְסקי (1893- 1984) היה חוקר ספרות וסופר רוסי ממוצא יהודי.
"תחילה" אומר ניקי : "ויקטור שקלובסקי טען שאמנות היא טכניקה".
"הכיצד" ? אני שואל.
"הטכניקה של האמנות על פי שקלובסקי" אומר ניקי "היא להפוך אובייקטים ל"לא מוכרים", להקשות על תפיסתן של צורות, להגדיל את הקושי ואת אורך התפיסה, כי תהליך התפיסה הוא מטרה אסתטית בפני עצמה וחייב להיות ממושך".
במילים אחרות, גורס ניקי "האמירה התיאורטית החשובה ביותר של שקלובסקי היא בעבודתו: "אמנות כטכניקה". בעבודה זו הוא מציג את תיאוריית האי-היכרות רבת ההשפעה שלו. דוגמה לאי היכרות היא למשל הסצנה ב"מלחמה ושלום" שבה נטשה הולכת לאופרה. התיאור של האופרה גורם למשהו שאמור להרגיש מוכר להיראות מוזר ביותר".
ויקטור שקלובסקי – פורטרט של יורי אננקוב – 1919
שקלובסקי על פי ויקיפדיה היה סופר ותאורטיקן שבנוסף לביקורת ספרותית וביוגרפיות על סופרים כמו לורנס סטרן, מקסים גורקי, ליאו טולסטוי וולדימיר מאיאקובסקי, הוא כתב מספר יצירות אוטוביוגרפיות למחצה במסווה בדיוני, ששימשו גם כניסויים בתיאוריות הספרות המתפתחות שלו.
שקלובסקי ידוע כאמור בעיקר בזכות פיתוח המושג הזרה או אי-היכרות (מתורגם גם כ"ניכור") בספרות. [concept of ostranenie or defamiliarization (also translated as "estrangement")] הוא הסביר את הרעיון בשנת 1917 במאמר החשוב "אמנות כטכניקה" (תורגם גם כ"אמנות כמכשיר") שהיווה את הפרק הראשון של תורת הפרוזה המכוננת שלו, שפורסם לראשונה בשנת 1925. הוא טען שיש צורך להפוך משהו שהפך מוכר מדי, כמו קלישאה בקאנון הספרותי, למשהו מחודש. וכך, כדי להחזיר את התחושה, כדי לגרום לנו להרגיש שוב חפצים, למשל כדי לגרום לאבן להרגיש סלעית, ניתן לאדם כלי האמנות. מטרת האמנות, אם כן, היא להוביל אותנו לידיעה של דבר דרך איבר הראייה ואברי החישה במקום זו של ההכרה. על ידי "לכידה" של אובייקטים וסיבוך הצורה, מכשיר האמנות הופך את התפיסה לארוכה ו"דורשת עיבוד ועבודה מנטלית". לתהליך התפיסתי באמנות יש מטרה משלו ויש להרחיבו עד תום. אמנות היא אם כן אמצעי לחוות את תהליך היצירתיות עצמה. החפץ עצמו הוא די לא חשוב. — [שקלובסקי, ויקטור, תורת הפרוזה. תורגם על ידי בנימין שר, (הוצאת ארכיון דאלקי, 1990), עמ' 6. ]
ויקטור שקלובסקי
שקלובסקי תפס איפוא את הצורה האמנותית כאלמנט העיקרי בספרות, ואת העולם הבדיוני המיוצג כאלמנט משני. האפקטים הספרותיים, לדידו של שקלובסקי, צריכים להיות מודגשים: על התחבולה האמנותית להיות מעורטלת מההסוואות ה"מציאותיות" של העולם הבדיוני. להלן חמש דוגמאות לניכור באמנות:
ציורים קוביסטיים: אמנים קוביסטיים, כמו פאבלו פיקאסו, שיבשו את הפרספקטיבות המסורתיות על ידי תיאור אובייקטים מנקודות מבט מרובות בו זמנית. פיצול זה וסידור מחדש של צורות משמשים להרחקת הצופה מהדרכים המקובלות לראות ולהבין אובייקטים.
ספרות סוריאליסטית: סופרים סוריאליסטים, כמו סלבדור דאלי, השתמשו באלמנטים חלומיים ופנטסטיים כדי להרחיק את הקוראים מהרגיל ולאתגר את הבנתם את המציאות. הסמיכות של אלמנטים לכאורה לא קשורים או לא הגיוניים משמשת לביטול ההיכרות עם המוכר.
קולאז' דאדא: אמני דאדא,, יצרו קולאז'ים ששילבו דימויים שונים ולעתים קרובות לא קשורים. על ידי הרכבת אלמנטים אלה בדרכים בלתי צפויות, הם ביקשו להרחיק את הצופה מהציפיות החזותיות המקובלות ולעורר פרשנויות חדשות.
תיאטרון ברכטיאני: המחזאי ברטולט ברכט שילב טכניקות ניכור בתיאטרון האפי שלו. באמצעות שבירת הקיר הרביעי, שימוש בשלטים ושימוש באפקטים אחרים של ריחוק, בכך ביקש ברכט למנוע מהקהל לשקוע רגשית בנרטיב, לעודד חשיבה ביקורתית על הנושאים החברתיים והפוליטיים המוצגים.
שירה עתידנית: התנועה הפוטוריסטית, עם משוררים כמו פיליפו תומאסו מארינטי, השתמשה בחידושים לשוניים ובסידורים טיפוגרפיים לא שגרתיים כדי להרחיק את הקוראים מהשפה הפואטית המסורתית. השימוש באונומטופיאה, ניאולוגיזם ותחביר מקוטע נועד לשבש נורמות ספרותיות מבוססות.
דוגמאות אלה ממחישות כיצד אמנים השתמשו בטכניקות ניכור כדי לאתגר תפיסות, לשבש ציפיות ולעודד עיסוק רענן וביקורתי במוכר.
"דמות שניה שברצוני להציג לך" אומר ניקי "הינה זו של טי. אס. אליוט".
אליוט בשנת 1923 מאת ליידי אוטולין מורל
תומאס סטרנס אליוט ובאנגלית Thomas Stearns Eliot; (1888 – 1965) המוכר גם כטִי. אֵס. אליוט (או "ת.ס. אליוט"), היה משורר, מחזאי ומבקר ספרות אנגלי-אמריקאי. את עיקר פרסומו רכש בממלכה המאוחדת, ונחשב לממשיכה ומחדשה של המסורת האירופאית בשירה ובאמנות בכלל.
שיריו של אליוט נחשבים כקשים לקריאה ולהבנה, עקב שפע המטפורות הדקות, ההפניות והרמזים לספרות הקלאסית הרחבה, שאותן כתב אליוט מתוך הנחה שהקורא המשכיל יזהה את המובאות ואת משמעויותיהן. הוא השתמש בשירתו ביסודות צעקניים והמוניים לצד נושאים שיריים מסורתיים מן המסורת האירופית, היהודית-נוצרית או ההודית, במעברים בין שיחת חולין בנלית לרטוריקה מקיפה, בהפסקות ברצף הסיפורים על ידי גיחות פתאומיות אל העבר כמו בטכניקות קולנועיות [ראה ויקיפדיה].
אליוט אחראי ליישום המונח שטבע בשנת 1919 – "מתאם אובייקטיבי" (Objective Correlative) בניתוחו את "המלט" לשייקספיר. דרך שימושו במונח זה הגדיר אליוט מערך של חפצים, אירועים ומצבים שמתחברים על-מנת ליצור רגש מסוים אצל הקורא. גישה זו מניחה קשר בין מילות הטקסט לבין אירועים, הלכי רוח וחוויות.
מסביר ניקי: "ט ס אליוט בעצם טוען כי למצבים וחפצים חיצוניים מסויימים יש מקבילה נפשית פנימית, כלומר ניתן לתאר מצבים פנימיים על ידי מקבילה החיצונית כאשר יש התאמה די חד-חד ערכית ביניהם". "למשל" אומר ניקי "אם תחושת אימה מיוצגת בחוץ באופן די חד חד ערכי על ידי אדום הרי כשתראה אדום תחוש אימה. האמן משתמש בכך ויתאר אדום להעביר את התחושה".
"המונח הטכני למהויות התחושה הפנימית אומר ניקי הינו 'קְוַואליה'. אני וכל אחד אחר לא יכול להעביר אליך ישירות את הַקְּוַואליה שבנפשנו, שבהתנסות שלנו. כל מה שאנו יכולים להעביר לאחר היא חיצוניות כלשהי. התרומה של האומן היא בצריפת החיצוניות; בבחירתה; בעיצוב חיצוניות כזו, שתעורר אצל הצופה ביצירה את ה – הקוואליה של האמן, את אותה קְוַואליה, שהפנימיות של האמן חוותה. משל פשוט לכך: הינו הטלפון: הקול באפרכסת הדובר יוצר גלים אלקטרומגנטיים שמועברים לָאָזְנִיָּה של השומע שבה הם הופך בחזרה לקול. אז בעצם זה תרגום-משפת מקור לשפה זרה ובחזרה לשפת המקור, הקול משול לקוואליה הפנימית והשדה האלקטרומגנטי למתאם החיצוני שט.ס. אליוט קרא לזה "הקורלטיב האובייקטיבי", שווה הערך לקוואליה בעולם החיצון",
"אגב דוגמא מעניינת לכך " אני שח לניקי "הינה זו של מארק רותקו". הינה בכתבה עליו בויקיפדיה מוזכר כי רותקו ביטא בשנת 1956 את שאיפתו כי ציורו יבטא רגשות עזים כ"טרגדיה…אקסטזה….אבדון" ויש לא מעט שיטענו כי אכן ביטא ביצירותיו רגשות עזים בכנות,בצמצום, ובישירות".
מרק רותקו: סגול, שחור, צהוב על לבן ואדום, 1949.
"רותקו התבטא" אני מוסיף מזיכרונו "כי מי שבוכה בצפיה בציוריו משחזר את הרגשתו בעת שצייר. בעצם צבעי הציור, אותו ביטוי חיצוני שימש כחפץ אובייקטיבי כמתאם אובייקטיבי על פי טי. אסץ אליוט לבטא את ההרגשותיו הפנימיות או הקוואליה שלו".
כאמור ת.ס. אליוט הציג את מושג "הקורלציה האובייקטיבית" בביקורת הספרות, והציע כי מערכת של אובייקטים, סיטואציה או שרשרת אירועים צריכה לעורר רגש מסוים אצל הקורא. להלן חמש דוגמאות הממחישות תפיסה זו ביצירותיו של אליוט עצמו:
1. "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרורוק" (1915):
מתאם אובייקטיבי: ערפל הערב העוטף את העיר.
רגש פנימי [קוואליה]: תחושת הבידוד ואי הנוחות המחלחלת.
2. "ארץ השממה" (1922):
מתאם אובייקטיבי: הנוף הצחיח והשומם.
רגש פנימי [קוואליה]: תחושה של ריקבון רוחני ותרבותי בחברה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
3. "האנשים החלולים" (1925):
מתאם אובייקטיבי: דמויות הדחליל החלולות והממול
רגש פנימי [קוואליה]: ייצוג של הריקנות והריקבון המוסרי של הציוויליזציה המודרנית.
4. ארבע הרביעיות (1943):
מתאם אובייקטיבי: גן הוורדים ודימויי האש.
רגש פנימי [קוואליה]: המאבק לגאולה רוחנית ולכוחה הטרנספורמטיבי של האהבה.
5. "פרורוק ותצפיות אחרות" (1917):
מתאם אובייקטיבי: הערפל הצהוב שמחכך את גבו על שמשות החלונות.
רגש פנימי [קוואליה]: תחושת הניכור העירוני והאופי החונק של הציפיות החברתיות.
ושוב, בדוגמאות אלה, אליוט משתמש בדימויים, מצבים או סמלים ספציפיים בכדי לעורר רגשות או מצבי תודעה אצל הקורא. המתאם האובייקטיבי הוא דרך עבור המחבר להחצין ולהפוך מוחשי את החוויות והרגשות הפנימיים של הדמויות, יצירת יצירה ספרותית חיה ומשפיעה יותר.
בעוד הרעיון של מתאם אובייקטיבי קשור קשר הדוק עם T.S. אליוט, טכניקות דומות ניתן למצוא ביצירותיהם של אמנים אחרים. הנה שלוש דוגמאות מאמנים ומדיומים שונים:
א. "מקבת" של ויליאם שייקספיר (1606):
מתאם אובייקטיבי: המוטיב החוזר של הדם.
רגש פנימי [קוואליה]: אשמה, חרטה וההשלכות של שאפתנות בלתי מרוסנת. ב"מקבת" הדם מסמל את השחיתות המוסרית של הדמויות ואת האלימות שמכתימה את נשמתן.
ב. "ליל כוכבים" של וינסנט ואן גוך (1889):
מתאם אובייקטיבי: שמי הלילה המסתחררים והסוערים.
רגש פנימי [קוואליה]: הרגשות העזים והסוערים שחווה האמן. השמיים התוססים והמסתחררים ב"ליל כוכבים" נתפסים לעתים קרובות כהחצנה של מצבו הנפשי והרגשי של ואן גוך.
ג. "Blowin' in the Wind" של בוב דילן (1962):
מתאם אובייקטיבי: הרוח הנושבת והחופש שהיא מייצגת.
רגש פנימי [קוואליה]: כמיהה לצדק חברתי ולשוויון. הרוח בשירו של דילן הופכת לייצוג סמלי של שינוי ורצון לעולם צודק ושוויוני יותר.
בוב דילן
בדוגמאות אלה, בדומה למתאם האובייקטיבי של אליוט, אלמנטים או סמלים ספציפיים משמשים כדי לעורר רגשות ולהעביר משמעויות עמוקות יותר. בין אם בספרות, אמנות חזותית או מוזיקה, אמנים משתמשים לעתים קרובות בקורלציות אובייקטיביות כדי לספק ביטוי מוחשי של רגשות או מושגים מופשטים ביצירותיהם.
"תגיד ניקי" אני שואל "האם אתה יכול לקשר בין שתי הדמויות, כלומר בין שני הרעיונות שהם מייצגים?"
"לדעתי" עונה ניקי "הקשר בין הרעיונות הוא זה. שקלובסקי עוסק במבע הפואטי שתפקידו אינו אינפורמטיבי אלא החייאתי, אם לטבוע מונח: הערמת קושי על התפיסה ועל ההבנה של הנכתב הספרותי על ידי הסופר, המשורר, הדרמטורג – הוא כופה, מחייב את הנמען למאמץ של פענוח את אשר לפניו: התרכזות, 'טעימה' של הנקרא, במקום 'בליעתו' מבלי שייחווה, ההשבת החיוניות לשפה הספרותית, הפיכת הנחשב למוחש ובכך; הנכחה של משהו שבדרך כלל, בקריאה אוטומטית – הוא נעדר. ה'משהו' הזה הוא מהותם הפנימית של הדברים, שאינה ניתנת להנכחה אחרת. זאת בדיוק, בדרך אחרת לחלוטין, עושה כאן אליוט: הוא מצביע על דרך העברת מהות פנימית שבנפש המוען, הקוואליה שהוא חווה, החוויה הפנימית החדפעמית, האינדיווידואלית שלו ל'אדום', 'עגול', וכו' – לנמען, על ידי התרגום הלוך ושוב לקורלטיב חיצוני וחזרה לקוואליה של הנמען.
שניהם עוסקים במהות הפנימית של הדברים. זה, לעניות דעתי, תפקידה הבלעדי של האמנות: מתן ביטוי למהות הפנימית. לא משום שהאמנות אינה יכולה לשמש לצרכים אחרים: תשמע יוסי מיקרוסקופ יכול לשמש מעצור דלת מצוין. אבל מה יהיה עם חקר העולם המיקרוסקופי אם שימוש במיקרוסקופים יוגבל רק למטרות כגון מניעת דלתות מלהיטרק ולא אחרת?
"מעניין מאוד" אני סח לניקי, "נו, הגיע זמן למנת סלט טובה ולסנדוויץ חביתה", וניקי מתבונן בי במבט משועשע. "אהה זוהי ההזרה שלך לקוואליה שלך כרגע או אולי המתאם האובייקטיבי שלך ואפשר שניהם גם יחד?". בתגובה אני שותק בכוונה תחילה נותן לו לטעום ביס מסנדוויץ החביתה.
נכתב ע"י פרופ' לוין
דר' אלכס אודסקי, דר' ואדים גילר, דר' אלכס פלטניק
ופרופ' לוין יוסף
בהדרכת פרופ יוסי לוין וכמו כן תודה מיוחדת לאילונה גילר על עריכת מראי המקום.
הקדמה
מספר אבחנות במסגרת DSM-4 כרוכות בקיומם של סימנים פסיכוטיים. הקטגוריות האבחנתיות הללו כוללות מצב קונפוזיונלי או מצב דליראנטי אקוטי, הפרעות דלוזיונליות, מצבים פסיכוטיים על רקע שימוש בתרופות או/ו סמים, הפרעות אפקטיביות, סכיזופרניה וגם מצבים נוירולוגיים מסוימים (American Psychiatric Association, 1994).
בפרק זה נדון במגוון המצבים הפסיכוטיים המופיעים בזקנה. את המצבים הכוללים סכיזופרניה לסוגיה, והמחלות האפקטיביות כולל הדיכאון המגורי והמחלה הביפולרית נזכיר בקצרה ובתמצית בלבד שכן אלו ידונו בפרק אחר בספר זה.
שאלה מרכזית בהקשר לנושא שלפנינו הינה הגדרת המושג פסיכוזה. האם עלינו להגדיר מושג זה באופן מרחיב או מצמצם יחסית? הבה ונפרט במה הדברים אמורים. נתחיל ונציין כי ככלל אין הגדרה ברורה וחד משמעית למושג פסיכוזה . בהגדרה הרחבה יותר, פסיכוזה הינה הפרעה בשיפוט המציאות אשר מובילה להפרעות קוגניטיביות והתנהגותיות ואשר לעיתים קרובות מתבטאות במחשבות והזיות שווא. בהגדרה רחבה יחסית זו גם אגיטציה ותוקפנות והפרעות התנהגות קשות אחרות יכולות להיות קשורות לפסיכוזה אם מאחוריהן עומדת הפרעה בשיפוט. כך לפי הסיווג בין-לאומי המכונה ICD-10 פסיכוזה הינה מצב בו אדם חווה מחשבות שווא, הזיות או אף הפרעות בהתנהגות בצורה קשה כגון אקסיטאציה ופעילות יתר ניכרות, האטה פסיכומטורית משמעותית או התנהגות קטטונית. לחלופין בהגדרה צרה יותר, מצב פסיכוטי הינו מצב בו בהכרח מופיעות מחשבות שווא או הזיות שווא. אנו נגדיר בפרק שלפנינו פסיכוזה על פי ההגדרה הצרה המחייבת כאמור הופעה של מחשבות או הזיות שווא.
שאלה מרכזית אחרת הינה, מהי ההגדרה של גיל זיקנה? האם זו חלה מגיל 60 והלאה או אולי מגיל 65 והלאה או שמא מדובר בגילאים מתקדמים יותר. תשובה לשאלה זו מחייבת מתן קריטריונים לזיקנה, תוך התחשבות במגוון רחב של גורמים, ביניהם התקופה ההיסטורית הנידונה ותוחלת החיים הקשורה בה, תחום שהינו מעבר לדיון בפרק זה. מעניינת בהקשר זה הגישה שמייצגה הינו מריאן רבינוביץ (רבינוביץ, 1985) המעלה טענה מעניינת כי זיקנה יכולה להיות מוגדרת לאו דווקא על פי הגיל הכרונולוגי אלא ניתן לדבר גם על גיל הכרתי, גיל רגשי, גיל חברתי וגיל ביולוגי. בפרק שלפנינו נתייחס לזיקנה כאל החלק השלישי הכרונולוגי בחיי האדם ומכאן כי כל עוד לא נציין אחרת גיל זיקנה יהיה זה מעל גיל 60 שנה. כמו כן הביטויים קשיש, זקן, בן הגיל השלישי ונגזרותיהם יתייחסו כולם לבני 60 ומעלה.
ככלל, מחלות נפש אינן חלק של "הזדקנות תקינה" או נורמטיבית. יחד עם זאת הכמות של הפרעות נפשיות באוכלוסיית האנשים בגילאי 55+ מגיעה עד לכ20% (Faison & Armstrong, 2003). בין ההפרעות הללו ניתן למצוא את המצבים הפסיכוטיים אשר לגביהם מדווח כי באנשים בני הגיל השלישי הסיכוי לפתח סימנים פסיכוטיים גבוה יותר בהשוואה לאכלוסיה רגילה. ככלל נציין כי מצבים פסיכוטיים בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי יכולים להתחיל מחד בגיל צעיר יותר ולהמשיך ולהתבטא בגיל זיקנה או לחילופין להופיע לראשונה בגיל השלישי.
קרא עוד »
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
