ארכיון

בין חישוב להמצאה: דו-שיח וכתבה על גבולות הבינה המלאכותית בסיוע למחקר

נכתב ע"י פרופ' לוין

נכתב על ידי פרופ' יוסי לוין וד"ר איגור סלגניק

שלמה הנבון: איש תם, נתחיל באמירה חדה: שום מערכת שיחה מבוססת מודל שפה גדול אינה “חוקרת” במובן האנושי. היא יכולה לעבד טקסט, להציע ניסוחים, להדגים לוגיקה, ולעזור לך לארגן מחשבה; אבל היא לא מקור נתונים, לא מקור ראיות, ולא תחליף לבדיקת עובדות, מקורות, וניתוח שיטתי על ידך.

איש תם: אבל היא נשמעת לפעמים כמו חוקר. היא עונה מהר, עם ביטחון, ועם המון פרטים. אז מה בעצם ההבדל בין “נשמע חוקר” לבין “חוקר”?

שלמה הנבון: ההבדל הוא אחריות ומגע עם המציאות. חוקר מחויב להראות: מה הנתון, מאיפה הוא, איך נמדד, מה איכות המדידה, איך נותחו התוצאות, מה גבולות ההסקה, ואיך כל זה ניתן לשחזור. מודל שפה גדול יכול להפיק טקסט משכנע גם כשאין לו בסיס נתונים אמיתי מאחוריו, או כשהבסיס חלקי. הוא יכול גם “להשלים” חורים בצורה יפה מבחינה לשונית אך לא נכונה עובדתית. זו לא רשלנות מוסרית מכוונת אלא זה מנגנון יצירה סטטיסטי של משפטים סבירים.

איש תם: אז כל המערכות אותו דבר? או שיש הבדל ביניהן?

שלמה הנבון: יש הבדלים מעשיים. יש מערכות שיכולות להריץ קוד בסביבה מוגבלת, לנתח קבצים שאתה מעלה, לבצע סטטיסטיקה, ולתת פלטים כמו טבלאות או גרפים. אחרות לא. יש מערכות שעושות שילוב של “חיפוש” במאגרים פתוחים, כלומר שליפה של מקורות חיצוניים ואז ניסוח תשובה על בסיסם, ויש כאלה שמוגבלות למה שנמצא “בזיכרון האימון”. אבל שים לב: גם כשיש חיפוש, עדיין האחריות לאימות נשארת אצלך.

איש תם: ואם אני רוצה שהיא תביא לי נתונים ממאגר מדעי רציני או כתב עת בתשלום, למה שלא תוכל?

שלמה הנבון: כי ברוב המצבים אין לה הרשאות, אין לה גם כניסה אישית לחשבונות שלך, ואין לה מנגנון אמין שמבטיח לך שהיא באמת “קראה” את המאמר המקורי ולא רק ניחשה. גם כשמערכות מתחברות למקורות פתוחים, זה לא הופך אותן לבעלות גישה חוקית או מלאה למאגרים בתשלום. בפועל: אם אתה צריך מאמר, אתה מוריד אותו בערוצים החוקיים, קורא בעצמך, ואז משתמש במערכת כדי לעזור לך לסכם, להשוות, לנסח, אבל לא להמציא או להניח “כאילו ממש קראה”.

איש תם: ומה לגבי חישובים מתקדמים? שמעתי שמערכות מסוימות “מחשבות” ברמה גבוהה.

שלמה הנבון: נכון, אבל בתנאי שאתה מספק את הנתונים ואת ההקשר. למשל: כאשר אתה תעלה טבלת נתונים, תגדיר מהו המשתנה התלוי, מה המשתנים המסבירים, מה השערת האפס, ואיזה מודל אתה רוצה. אז המערכת יכולה לעזור לכתוב קוד, להריץ רגרסיה, לבדוק הנחות, להציע בדיקות רגישות, ולהפיק טיוטת סעיף שיטות. אבל גם אז: אתה חייב לבדוק שהקוד נכון, שהנחות המודל מתקיימות, ושלא נעשתה שגיאה שקטה. כאן נכנסת הדרישה או רוח הדברים של “מחקר בר־שחזור”: כל תוצאה צריכה להיות ניתנת לשחזור על ידי אדם אחר עם אותם נתונים ואותה מתודולוגיה.

איש תם: אז איפה הסכנה הגדולה? אם היא מחשבת את מה שהעליתי, זה נשמע בטוח יחסית.

קרא עוד »

איסאק איליץ׳ לויתן: מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, דיכאונותיו, אהבותיו וחברותו עם הסופר אנטון צ׳כוב

נכתב ע"י פרופ' לוין

לאחרונה נקלעתי לסרט בסינמטק תל אביב בשם “אנטון צ'כוב ויצחק לויתן: דיוקן כפול בראי התקופה” (54 דקות, בבימוי גלינה ואנה יבטושנקו). הסרט עוסק בזיקה בין כתיבתו של צ'כוב לציוריו של לויתן. במיוחד משכו את עיני הנופים של אימא רוסיה שלויתן, מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, כה היטיב לצייר. החויה עוררה בי דחף ללמוד ולהבין צייר זה שאגב חווה במהלך חייו תקופות של דכאונות קשים ואף נסיונות אובדניים[ ראו גם כתבה קודמת עם צייר הנוף הארץ ישראלי רוברט רוזנברג המזכיר צייר זה בספרו על ההיסטוריה של הציור הרוסי].

ציור של איסק לויתן בידי ולנטין סרוב  (1893)

למה לויתן חשוב, ולמה חייו הפרטיים קשורים לציוריו

לויתן נחשב לאחד מציירי הנוף המשפיעים ברוסיה בסוף המאה התשע עשרה. הוא לא צייר רק עצים, נהרות ושמים: הוא צייר תחושה. אצל לויתן, הנוף נעשה כמעט דמות ספרותית: לפעמים מנחם, לפעמים מאיים, לעיתים מלא הוד, ולעיתים קודר ושקט עד כאב. גם מי שאינו מומחה לציור מרגיש שהציורים האלה “מדברים מצב רוח”, ולא רק מתעדים מקום.

איסק לויתן: הסתיו הזהוב

במונחים של תולדות האמנות, נהוג לקשור את לויתן למה שמכונה לעיתים “נוף של הלך רוח”, כלומר נוף שבו בחירת המוטיב, התאורה, קנה המידה והתחושה האנושית אינם מקריים, אלא נושאים תפקיד פסיכולוגי: הנוף מתפקד כמנגנון הבעה של חוויה פנימית. ביוגרפיות ומחקרים מציינים גם אצל לויתן תנודות במצב הרוח, נטייה למלנכוליה, משברי חרדה ומחלה לבבית חמורה, ואלה נעשו חלק מן הקריאה הפרשנית ביצירתו.

קרא עוד »

המדע שמאחורי הקירבה: ארתור ארון ו-36 השאלות שמובילות לאהבה ?

נכתב ע"י פרופ' לוין

אתמול היום הראשון ל 2026 נקלעתי לתומי לערב אודות שאלון 36 השאלות של הסוציולוג והחוקר ארתור ארון במרכז הקהילתי "מגיד" ברחוב נורדאו בצפון הישן בתל אביב. הקהל כ30 או 40 איש ואישה היה קהל מגוון של אזרחים ותיקים ברובו. הערב אורגן על ידי אישה נעימת הליכות. העבירה את הערב בהרצאה מעניינת חוקרת ומרצה פסיכולוגית חברתית בשם צילה זק [אם אינני טועה]. תשובות הדדיות של זוגות ושלישיות לשאלון בערב זה, חלקם זרים מוחלטים זה לזה, יצרו [להפתעת רבים] קרבה אינטימית כבר כעבור פחות משלושת רבעי השעה. הנה כתבה בנושא מעניין זה:

מרכז "מגיד" בצפון הישן של תל אביב

האיש והחזון: מי הוא פרופסור ארתור ארון?

דמיינו שאתם פוגשים אדם זר לחלוטין, ויושבים איתו לשיחה של פחות משעה. האם אתם מאמינים שבזמן הקצר הזה תוכלו להרגיש קרובים אליו כמו לחבר טוב? זה בדיוק מה שחוקר בשם ארתור ארון (Arthur Aron) ניסה להבין. ארתור ארון נולד בשנת 1945 והוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ניו יורק בסטוני ברוק (State University of New York at Stony Brook). הוא הקדיש את חייו המקצועיים כדי להבין מה גורם לאנשים להרגיש קרובים זה לזה וכיצד נוצרת אינטימיות. ארון גילה שחלק גדול מהרצון שלנו בקשרים נובע מהצורך ב"התרחבות עצמית", כלומר, הרצון שלנו לגדול, ללמוד דברים חדשים ולהתפתח דרך הקשר עם האחר.

פרופסור ארתור ארון הוא דמות מפתח בחקר הפסיכולוגיה החברתית של מערכות יחסים קרובות, הידוע בעיקר בזכות פיתוח מודל ההתרחבות העצמית (Self-Expansion Model) של מוטיבציה במערכות יחסים. המודל גורס כי אחד המניעים המרכזיים של בני אדם ליצירת קשרים אינטימיים הוא הצורך בהרחבת העצמי, המתבטא בשילוב משאבים, זהויות והתנסויות של השותף לתוך התפיסה העצמית של הפרט (Aron & Aron, 1986). ארון השלים את לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת טורונטו בשנת 1970, ומאז התמקד במחקר המנגנונים הקוגניטיביים והנוירולוגיים העומדים בבסיס יצירת חברויות ושימור אינטימיות לאורך זמן.

פרופ ארתור ארון – תמונתו ואיור הדמיה לצידה בעזרת AI

קרא עוד »

צחוק כטכניקה טיפולית: מן העת העתיקה עד ימינו

נכתב ע"י פרופ' לוין

צחוק הוא אירוע רב־שכבתי: חוויה סובייקטיבית (“משהו נשבר מבפנים”), פעולה גופנית מתוזמנת (נשימה מקוטעת, כיווץ סרעפת, הבעות פנים), אות חברתי (אני איתך/אני נגדך/אני נבוך), ולעיתים גם פרקטיקה טקסית או מוסדית. לכן “תרפיית צחוק” אינה דבר אחד אלא משפחה של התערבויות: צחוק ספונטני בעקבות הומור, צחוק מכוון/מדומה שמתגלגל לספונטני בקבוצה, “יוגה של צחוק”, ליצנות רפואית, אימון בהומור־התמודדות, ולעיתים חשיפה מכוונת למצבים מעוררי מבוכה־שחרור.

להמחשה: נערך בעזרת AI

קרא עוד »

הפרכת תזות, תיאוריות ורעיונות: מקבילות בהגותם של הרמב"ם, חז"ל וקרל פופר והשלכות לתקופתנו אודות תאוריות קונספירציה ותשובותיהן של אפליקציות אינטליגנציה מלאכותית

נכתב ע"י פרופ' לוין

נכתב על ידי פרופ' יוסי לוין וד"ר איגור סלגניק

חלק ראשון. כתבי פילוסופים על כללי הפרכת רעיונות

השאלה מתי רעיון נחשב “נופל” השתנתה לאורך ההיסטוריה. לפעמים מפילים רעיון בעזרת לוגיקה (כמו סתירה פנימית), ולפעמים בעזרת עובדות וניסויים (כמו תחזית שנכשלה). אפשר לחשוב על “כללי הפרכה” כעל ארגז כלים: לבדוק אם הטענה ברורה, אם היא עקבית, ואם היא באמת מתאשרת במפגש עם המציאות.

דקארט הדגיש ספק שיטתי כדי לנקות אמונות חלשות ולהגיע לבסיס יציב יותר.

יום הראה שאישושים רבים אינם יוצרים ודאות לוגית, ולכן חריג יחיד יכול לערער הכללה גם אם אין “הוכחה מוחלטת”. פירס הדגיש שידע מתקדם דרך בדיקה ציבורית ותיקון מתמיד, לא דרך נעילה סופית של האמת.

פופר ניסח כלל חד: תיאוריה מדעית טובה היא כזו שאפשר עקרונית להפריך אותה, כלומר, היא מנסחת תנאים ברורים שיגידו לנו “כאן טעינו”.

אבל דוהם וקווין העירו שכישלון ניסויי לא תמיד מפיל רק את התיאוריה; לעיתים נופלות הנחות עזר, מדידות, או תנאי רקע, ולכן צריך להיזהר מהכרעות מהירות ולהכיר ב“חבילת הנחות”.

לקטוש הציע לבחון “תכניות מחקר” לאורך זמן: האם התיקונים מולידים תחזיות והסברים חדשים, או רק “מצילים” את התיאוריה בלי תרומה.

קון הדגיש שהמדע מתנהל בתוך פרדיגמות, והחלפתן היא גם תהליך היסטורי־קהילתי, לא רק תוצאה של ניסוי יחיד.

פאייראבנד הזהיר מכללים נוקשים מדי שעלולים לחסום יצירתיות.

במילים אחרות:

אפשר לתאר את “הפרכה” כמשפחה של קריטריונים, לא ככלל יחיד. ברמה הפורמלית, הפרכה היא תוצאה של אי־תקפות, עמימות, או הפקת סתירה. ברמה המתודולוגית, הפרכה דורשת ניסוח של “תנאי כשל” ותכנון מבחנים חמורים, ובכך נוצרה האסימטריה הפופריאנית בין אי־יכולת לאשש טענות אוניברסליות באופן סופי לבין יכולת להפריך באמצעות דוגמת־נגד.

עם זאת, בעיית התזה של דוהם־קווין מצביעה על תת־הכרעה: הנתונים אינם מצביעים חד־חד ערכית על רכיב יחיד שנפל, ולכן “הפרכה” היא לעיתים הכרעה רציונלית תחת אי־ודאות על מבנה החבילה התיאורטית.

מכאן הערך של לקטוש וקון: ההכרעה אינה רק לוגית־נקודתית אלא גם דיאכרונית [מבוססת על ההתפתחות במשך הזמן], הערכת פרוגרסיביות של סדרת תיקונים בתוך קהילה ובתוך אופק של פתרון בעיות. פאייראבנד מוסיף ממד נורמטיבי־ביקורתי: עצם הקביעה של “כללי הפרכה” היא חלק מפוליטיקה של ידע, ולכן יש להיזהר מהאחדת־יתר של גישה לנושא. פירס מעגן זאת באפיסטמולוגיה [תורת ההכרה והידע] חברתית: האמת היא אידיאל־גבול של חקירה מתקנת את עצמה, לא חותמת סופית.

שיח וירטואלי סביב שולחן בין אנשי הפילוסופיה המוזכרים למעלה: מדוע רנה דקארט זז אחורה ממקומו? האם הוא מטיל ספק בכל טענות חבריו הפילוסופים מלבד קיומו הוא? [נוצר בעזרת AI].

קרא עוד »

למהותה של המנדלה

נכתב ע"י פרופ' לוין

והנה הדברים לפניכם בצורת דיאלוג בין מר שאול השואל ואדון מנדל העונה בהיותו איש המנדלות:

מר שאול: אשאל אותך תחילה אדון מנדל, אני רוצה שתסביר לי מהי “מנדלה” בלא לעטות אותי בערפל סמיך בתשובתך. מה זה, ולמה זה חוזר בכל כך הרבה תרבויות?

מנדל: מנדלה היא דרך לצייר, ולפעמים גם לבנות במרחב, רעיון פשוט: יש מרכז, יש גבול, ויש סדר שמאפשר לנפש לא להתפזר. לפעמים זה מעגל עם שכבות; לפעמים “מעגל בתוך ריבוע”; לפעמים ארבעה כיוונים עם שערים; ולפעמים רק גאומטריה שחוזרת סביב נקודה. אצל אנשים רבים זה עובד כמו “מפת קשב”: העין נרגעת כי היא יודעת לאן ללכת, מהשוליים אל המרכז.

מר שאול: וזה באמת אכן עתיק־יומין?

אדון מנדל: כן. אבל הכי חשוב להבין: לא תמיד קראו לזה “מנדלה”. לפעמים זו נקראה דיאגרמה דתית, לפעמים דפוס קישוט, לפעמים טקס ריפוי, ולפעמים אדריכלות. המשותף הוא הפונקציה: ליצור מרכז, להגדיר גבול, ולסדר מרחב פנימי וחיצוני.

קרא עוד »

ניסויי חשיבה בפסיכיאטריה: האם יש להם מקום? שאלות ותשובות עם אדון שאלה ומר תשובה

נכתב ע"י פרופ' לוין

היסטוריה ואבולוציה: איך נולדו ניסויי החשיבה, ואיך הם השתנו עד ימינו

אדון שאלה: מה דעתך ידידי, מאיפה בכלל הגיע הרעיון של “ניסוי חשיבה”?
מר תשובה: הרבה לפני שהיו מבחנות ומכשור מדידה, היו סיפורים. חכמים ופילוסופים השתמשו בעלילות קצרות ומדויקות בכדי לבחון מושגים גדולים: “מציאות”, “אני”, “סיבה”, “צדק”. ניסוי חשיבה הוא בעצם מעבדה של דמיון: מצמצמים את העולם לכמה רכיבים חיוניים, מזיזים משתנה אחד, ושואלים אם הרעיונות שלנו נכונים, מה מוכרח לקרות עכשיו?

אדון שאלה: ומה השתנה כשנולד המדע המודרני?
מר תשובה: הניסויים החשיבתיים לא נעלמו; הם הפכו למצפן. גלילאו, איינשטיין ואחרים כתבו קודם את סיפור העיקרון, ורק אחר כך בנו ניסויים פיזיים. ניסוי חשיבה חד מנסח מראש מה למדוד, מה ייחשב הוכחה, ומה יגרום לנו לשנות דעה. במאה העשרים ואחת, עם מחשבים ובינה מלאכותית, נוסף שלב ביניים: אפשר “להריץ” את הסיפור או נסוי החשיבה בזירה קטנה (סימולציה). אבל הלב נשאר זהה: עלילה נקייה, היגיון עיקש, ושקיפות לגבי הערכים וההנחות.

אדון שאלה: הנה אקשה עליך. תן לי מר תשובה יקר תשעה דוגמאות לניסויי חשיבה של פילוסופים ומדענים

מר תשובה: בבקשה ואפילו אגיש לך את הקטע הבא:

קרא עוד »

החומרים הנדיפים מן העצים: מה בדיוק נכנס לנו לאף, איך זה מגיע לדם, ולמה זה עשוי להרגיע ולחזק

נכתב ע"י פרופ' לוין

נשימה עמוקה ביער, ופתאום הכול נהיה מעט רגוע יותר.

נושא רפואת היער סיקרן אותי בעבר ונזכרתי בן שוב בעקבות כתבה אודות חוקרים ישראלים שבדקו וחקרו נושא זה.

[ראו כתבה ששמה "רפואת יער מקבלת ביסוס: למה פרופ' גרוטו משוכנע שכדאי לחבק עצים?" מאת איתן גפן |11.09.25 | 07:09 YNET. זהו מחקר קליני שכלל 500 משתתפים, ומדווח על פי הכתבה כי פרוטוקול מובנה של "רפואת יער" מפחית באופן מובהק את רמות המתח. התוצאות הדגימו ירידה ניכרת בקורטיזול ובמדדי המוח, לצד שיפור ביכולת הקוגניטיבית והתמודדות עם מצבי לחץ. מצויין כי המחקר, נערךעל ידי פרופ' איתמר גרוטו, , יחד עם ד"ר אפרת דנינו והיזמת גליה בן חיים].

יער בשלכת: צייר הצייר הצפתי רוברט רוזנברג

רפואת היער (Forest Medicine) צמחה מהמושג היפני "שינרין-יוקו" (Shinrin-yoku), ומהווה מדע בינתחומי חדש החוקר את ההשפעות המיטיבות של סביבות יער על בריאות האדם. בעידן שבו רמות הלחץ ומחלות שאינן מידבקות נמצאות בעלייה מתמדת, רפואת היער מציעה גישה מונעת ומשלימה לשיפור הרווחה. מחקרים רבים הראו כי חשיפה לסביבות יער, באמצעות טבילה ביערות פיזיים מביאה לשיפור משמעותי בתפקוד מערכת החיסון, הפחתת הורמוני לחץ, ייצוב מערכת העצבים האוטונומית, הפחתת לחץ דם, שיפור מצבי רוח ואיכות שינה. חלק ניכר מהשפעות אלו מיוחס לחומרים אורגניים נדיפים, המכונים פיטונצידים, הנפלטים מעצים ונספגים בגוף האדם.

נשאל כאן תחילה, האם החומרים הנדיפים זה רק “בראש שלנו” או שמשהו ממשי נכנס לנו לגוף ומשפיע? ואז נשיב: כן, נכנס. העצים פולטים “קוקטייל” של מולקולות ריח דקות שנודדות באוויר, אנחנו שואפים אותן, וחלקן מגיעות ממש לדם ולמערכות הגוף. במדע קוראים להן תרכובות אורגניות נדיפות ובאנגלית נהוג לכנותן Phytoncides או VOCs ברשימות המקורות.

להלן נסביר בגובה העיניים מהן המולקולות האלה, איך מודדים אותן בגוף, אילו עצים עשירים באילו חומרים, ומה יודעים (ובה עדיין לא יודעים) על ההשפעות שלהן על נשימה, מערכת העצבים, מערכת החיסון, מצב רוח ושינה.

קרא עוד »

מחשבות אודות מהותו של מושג השאלה

נכתב ע"י פרופ' לוין

כשאני חושב על מושג השאלה אני נזכר תחילה במספר אפיזודות.

אתחיל בפרופ' יהודה פריד איש מעניין שביקש ללמד משהו את כיתת המתמחים בפסיכיאטריה בשנות השמונים למאה הקודמת. הוא הגיע לכיתה על מנת להרצות, נכנס פנימה, לא בירך איש לשלום, לא הביט באיש, התיישב בכיסא המרצה מו הכיתה פרס עיתון והחל לקרוא שותק. משחלפו עשר דקות החלה הכיתה רועשת וכעבור רבע שעה כבר החלו חלק מהמתמחים אומרים תחילה בקול מנומס ואחר בקול רם ואחר צועקים אליו "מה קורה פה !…יש שיעור או שלא !" כעבור כמה דקות אף עלה החוצפן התורן על שולחן התלמיד לפניו והחל לחקות את המרצה שפניו נעוצים בעיתון והוא שותק. כעבור כמחצית השעה כמה מתמחים יצאו מן הכיתה ואילו האחרים דיברו ביניהם וחלק אפילו שרו שירי מחאה של אותה התקופה. חמש דקות לפני סוף השיעור קם יהודה פריד הביט נכוחה במתמחים הצעירים ומשפט אחד בפיו. "היכן שאין שאלות אין תשובות" ובאמרו זאת קיפל את העיתון לא הביט מבט נוסף בנוכחים ויצא מן הכיתה….

נו, מה דעתכם…?

האפיזודה השנייה קשורה בפרופ' אהרון רונלד בודנהיימר [2011-2023] פסיכואנליטיקן ישראלי שוויצרי גבה קומה המתנדנד קלות תוך שטף דבריו " שימו לב, כשאתם שואלים אתם מתחילים נמוך או כרגיל בטון קולכם ולקראת הסוף הטון עולה." …"החולה הדכאוני לעומת זאת חסר אנרגיה חסר כוחות נכון ?" …"בכדי לענות על השאלה אם כן, הוא צריך להתחיל בטון גבוה יותר איתו הגיעה אליו השאלה…אבל אין לו את האנרגיה…אין לו את המשאבים להגיע לתשובות…השאלה גם פותחת אצלו מעגלי חשיבה שבשל המצב הדכאוני נוטים לפסימיות להגברת חוסר אונים ועוד.,,, לכן גשו אליו לא בשאלות אלא בהיגדים בהם הטון רגוע ואינו עולה ויקל עליו יותר לענות ולהתייחס".

אפשר כמובן לחלוק על אמירות אלו, אך אפשר והן רומזות משהו על השפעת השאלה על המערך הנפשי.

האפיזודה השלישית קשורה בקלריטה [שם בדוי] ואירעה לפני שנים רבות. קלרה הגיעה לאישפוז עם מצב פסיכוטי סוער שפרץ אחרי שצפתה בפרסומת בתכנית טלויזיה של מועצת הפירות או אולי ההדרים כמדומני: "תאכל תפוז, אתה יודע למה". משפט זה פתח אצל קלרה שאלות חודרות, כמעט פוצעות…למה? למה? מה היא אמורה לדעת…שאלה שלא הרפתה וערערה את מצבה הנפשי. נכון בוודאי היו טריגרים אחרים ואולי תורשה ומועדות לפתח מחלה נפשית, אך עדיין מקרה יוצא דופן זה הצביע על היכולת של שאלה להדהד במעגלים חוזרים בנפש ללא מנוח

האפיזודה הרביעית קשורה בחניתה [שם בדוי] שלאחר פטירת בעלה משטף דם מוחי, בעל עימו היה לה קשר אמביוולנטי, רצוף קונפליקטים, מריבות, פרידות וחזרות, עלו אצלה שאלות שלא הניחו לה מנוח. "למה הוא לא אהב אותי מספיק?", "האם קיצרתי את חייו כשרבתי איתו שעתיים לפני מותו ?" "אם אפגוש אותו שם למעלה בשמיים איך יגיב אלי?". שאלות אלו לא פסקו, שנתה נדדה, תיאבונה נפגע, תפקודה ירד והרצון למצוא תשובות שלא נמצאו מילא את ימיה גם בשנה השלישית לאחר מותו.

מה קורה כאן ? האם יש משהו בהצגתה של שאלה המפעיל מערכים מוחיים בשונה מהיגדים אחרים?

קרא עוד »

מפגש עם שי אלכסנדרוני, אמן רב תחומי, בתערוכתו "משכנות (לא) שאננים"

נכתב ע"י פרופ' לוין

שי אלכסנדרוני הוא אמן רב תחומי פורה. הכרתי אותו לאחר שיצר עימי קשר בשלהי 2017 או אולי 2018 . הוא התעניין בהרצל ובאישיותו ובאותה תקופה פרסמתי באתר שלי בבלוג "מחשבות" [ joseph-levine.co.il ] כתבה על הפיליטון של בנימין זאב הרצל [שניחן בחוש הומור מפותח] "הריפוי מן המרה השחורה". "לא מתעניינים יותר בהרצל" קבל אז בצער.

מאז ליויתי אותו רבות בפרוייקטים שונים שיצר. לאחרונה פרסם ספר מעניין בשם "העיר" ואף יצר דגם של עיר/עיירה מיציקות טיח, גבס, עץ גולמי, קרטון מצופה, פסי מתכת דקים, קצף מוקצף, בד רשת מדבקות נחושת, צמר פלדה ועוד.

המגע החומרי בעיר איננו קישוט, הוא כמין מערכת תיעוד. כל תיקון או טלאי באחד מהבנים נרשם כצלקת גאה. לוח־פח שהוברג מעל חור חלון נעשה “ביטוח” מפני הגשם, אך גם הצהרה אסתטית. כך נולדת שפה חזותית המאחדת בין נסיבות החיים ויחסי הגומלין בין התושבים לבין שאיפת הצורה. ראו, בעיר הזאת האסתטי והפונקציונלי אינם אויבים!! הם בני־ברית הנפגשים במלאכה!

משכנות (לא) שאננים. עבודתו של האמן שי אלכסנדרוני. גלרייה 5BY אוצר: ניר הרמט

זו עיר/עיירה אמורפית לכאורה. כמן עיר פליטים בכל מקום ובשום מקום. העיר נדמת כנטושה או כנרדמת או כזו שתושביה מסתגרים בבתיהם או אולי מסיבה עלומה אחרת. העיר מורכבת מבתים "זרוקים" נעדרי חן מחד אך מושכים את העין מאידך וניכר שצמחו בסדר לא סדר. סדר לכאורה לא מאורגן אך כפי הנראה עם כללים משלו.

סיפרתי לשי את הסיפור המסופר מפה לאוזן על הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה. פסיכולוג נודע זה היה מכין בחדר העבודה שלו ערמות של ספרים רבות עם כמעין סמטאות למעבר ביניהן, כהכנה למאמרים שכתב. משבאה עוזרת הבית החרוצה לנקות, פלטה כנראה את המשפט "אוף, איזה בלגן" והחזירה את הספרים למדפים יוצרת "סדר סדר". משנכנס פיאז'ה לחדר חשכו עיניו. "יש סדר ויש סדר" נזף בה קשות. הסדר שלי הוא "סדר של החיים". ואכן העיר של שי אלכסנדרוני מסודרת בסדר של החיים. סדר מקומי של האנשים.

שי הרחיב עימי בשיחה אודות מה יוצר סדר מרחבי שכזה. "מחד אלו צרכי המגורים ,טיב השטח הצמחייה, קרבה למקורות מים ועוד, אך מאידך גם ההיררכיה ויחסי הכוח בין התושבים, דרגת קרבת המשפחה ועוד"

"מעניין" השבתי והרחקתי עימו למערות העטלפים. מחקר אודותם הראה שבמבנה מוחי בשם "ההיפוקמפוס" מאוחסנים מחד היבטים של מיקום ומבנים גיאוגרפיים, אך יש בהיפוקמפוס גם איחסון של יחסי גומלין עם עטלפים אחרים או של ההיררכיה החברתית והקרבה המשפחתית, ואפשר וזה נכון גם למינים אחרים ואפילו לגבנו בני האדם. "הנה לך" איתגרתי אותו קלות "הרי במוחך ובמוחי מבנה מקביל לעיר שלך". שי חייך בסלחנות, והציע לי אספרסו וכוס מים קרים כמו לצנן אותי.

שי אלכסנדרוני ועירו

ואם נחזור לעיר הרי שבמבט ראשון העיר הבנויה מפסיפס חומרים, הפורשת את עצמה על פני שולחן העץ היא הריסת־עולם. מבנים סדוקים, טלאים, קורות נטויות, חלונות חתוכים ביד גסה ומשטחי טיח מחוספסים. במבט שני נטען זוהי מערכת מסודרת להפליא, לא סדר של תקן ותשריט, אלא סדר וֶרנאקוּלרי, כזה הנולד מן היד, מן השכנים, מן האלתור המתמשך. העיר הזאת אינה “מתוכננת”; היא מתכננת את עצמה תוך כדי החיים.

הטקטוניקה הבסיסית נשענת על פעולת “הוספה”, לא החלפה. בית קטן מקבל גגון, אליו נצמדת מרפסת; מתחתיה נדחף שולחן־עזר שהופך פתאום למחסן; בין שניהם נותר מרחב צר שהוא כבר סמטה. כך נרקם רצף של חדר, מרפסת, סף, סמטה. רצף קלאסי של עיר חיה. הגיאומטריה איננה אורתוגונלית; היא לוקטת שאריות: מלבן שנלעס, עיגול שחצי ממנו קועקע, משולש שמצא את מקומו רק משום שמישהו היה צריך מדרגה. מתוך האי־סדירות נוצרת קריאות: חזיתות פונות זו אל זו בזוויות קטנות, מגדירות כיסי־מרחב שנראים כשווקים זעירים או כמפרצי מפגש.

הצפיפות בעיר אטען, אינה חנק אלא מכשיר חברתי. הפתחים, גם כשהם לא סימטריים, מכוונים מבט אל מבט. פלטות, מדפים, מדרגות צרות, גשרים מאולתרים, כל אלה יוצרים מרחב חצי־ציבורי שבו מתנהלים מוסר הרחוב והכלכלה הזעירה. העיר ממדלת התנהגות, היא מזמינה הליכה איטית, פלאנריזם [ראה כתבה אודות פלאנריזם בבלוג שלי הנזכר למעלה] עצירה, שיחה קצרה, מסירה מיד ליד.

פלטת השולחן השחורה היא קו־המים, הכיכר והאדמה כולם יחד. השולחן הופך לטופוגרפיה ניטרלית המאפשרת לכל מבנה לעמוד “על אחריותו”, בלי קירות תומכים חיצוניים. זה חושף את החוקיות. כל יחידה נסמכת על מינימום תמיכה ומקסימום הסתגלות.

העיר מלמדת שיעור באקולוגיה של אמצעים: אין “פסולת”, יש חומר בהמתנה לשימוש הבא. לעיתים המינימום הופך לצורה. זו אינה דלות, זהו גיבוב המניב יופי עקשני. כך מתברר שסדר וֶרנאקוּלרי [מקומי] איננו “חוסר סדר”; הוא המתמטיקה של הקיים־ביד, פתרון על תנאי, אבל פתרון.

מה דעתכם? הניתן ליצוק לעיר העולה מן הדגם חוקים ?

הנה אציע חמישה חוקים:

חוק התוספת הרציפה: אין פרויקט מתוכנן מראש; יש תהליך. בינוי כשרשרת החלטות קטנות, הפיכות.

חוק החומר המדבר: תיקון גלוי עדיף על הסתרה

חוק הצפיפות המחוררת: בינוי צמוד אך מחורר בפתחים קטנים ורבים; כך זורמות גם רוחות, גם אנשים, גם מידע.

חוק הפרטיטורה המקומית: העיר מתנהלת כמוזיקה של שכנות, כל מקצב־מבני (משפחה של טיפוסי בתים) חוזר בוואריאציות לאורך הרחוב.

כיצירה, הדגם הזה מציע מבט נדיר: הוא אינו מדמה גראפית עיר, אלא מפעיל את האינטליגנציה העירונית בגוף, בטיח, בבורג, בשבב עץ. הוא מזכיר לנו שהשפה הוֶרנאקוּלרית איננה “סגנון עוני”; היא שיטת־חשיבה. אמנים ואדריכלים נפגשים כאן על אותו משטח: האמן מגן על חירות האלתור; האדריכל מנסח את חוקיותו כדי שאולי זה יוכל לעבוד גם מחוץ לגלריה.

משכנות (לא) שאננים. עבודתו של האמן שי אלכסנדרוני. גלרייה 5BY אוצר: ניר הרמט

אודה ולא אבוש שלא התאפקתי ולהשוואה, אציע לקורא לתפוס את העיר הדמיונית של שי אלכסנדרוני המופיעה בתמונות דרך ציר “וֶרנאקולרי, תוספתי, תיקוני”, ולמקם אותה לצד שני דגמי עיר אחרים בני-זמננו שהוצגו במוזיאונים מובילים ואשר מאירים היבטים אחרים.

הדגם האחד הוא של בודיס איסק קינגלז: City Dreams (MoMA)

Bodys Isek Kingelez – City Dreams (MoMA)
The Museum of Modern Art. (2018). Bodys Isek Kingelez: City Dreams [Exhibition]. New York, NY.

קינגלז בנה עיר-חזון מצעצועים, קרטונים וחומרי פלסטיק. כמוהו, גם כאן העיר עשויה “מכל מה שיש”, אך בעוד קינגלז ליטש והעלה את החומר למיתולוגיה אופטימית של מודרניות אפריקאית צבעונית, העיר של שי אלכסנדרוני שומרת על פצעי העבודה: טיח קרוע, הדבקות גסות ותיקונים גלויים. שתי העבודות מציעות כל אחת בדרכה אוטופיה חומרית, אך זו של שי אלכסנדרוני היא אוטופיה של תיקון מתמשך, לא של זוהר. במילים אחרות, אם קינגלז ניסח את אוטופיית העיר הזוהרת, העיר הדמיונית של שי אלכסנדרוני מציגה שפת בינוי עממית שמסבירה את עצמה, משרטטת אפשרות לעיר הוגנת, בנויה לאט, משתפרת ללא בושה, וחיה תמיד באמצע הדרך.

הדגם של בודיס איסק קינגלז: City Dreams (MoMA)

הכיתוב באתר המוזיאון מצטט את קינגלז: "בלי מודל, אתה לא נמצא בשום מקום. אומה שלא יכולה ליצור מודלים היא אומה שלא מבינה דברים, אומה שלא חיה" , כך דברי האמן בודס איסק קינגלז (1948-2015) . לאחר עצמאותה של זאיר מבלגיה, קינגלז יצר פסלים של מבנים וערים דמיוניים ששיקפו חלומות עבור ארצו, היבשת שלו והעולם כאלטרנטיבה אופטימית לחוויה האישית שלו בחיים העירוניים בעיר הולדתו קינשאסה, שצמחה באופן אקספוננציאלי ואורגני עם תכנון ותשתיות עירוניות שלעתים קרובות לא הצליחו לעמוד בקצב. היצירה התוססת והשאפתנית של קינגלז נוצרה ממגוון מדהים של חומרים יומיומיים וחפצים שנמצאו – נייר צבעוני, אריזות מסחריות, פלסטיק, פחיות סודה ופקקי בקבוקים – כולם מיועדים מחדש ומסודרים בקפידה. בצילום Ville Fantôme, אחד מפסלי העיר הגדולים של קינגלז. נציין כי התערוכה של קינגלז במוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק, אורגנה על ידי שרה סוזוקי כאוצרת, עם הילרי רדר כעוזרת אוצרת, המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק.

הדגם השני הוא של האמנית:

שרה סיזה (Guggenheim; Tate)

Sarah Sze – Timelapse (Guggenheim Museum)
Solomon R. Guggenheim Museum. (2023). Sarah Sze: Timelapse [Exhibition page]. New York, NY.

סיזה בנתה קונסטלציות מרחפות של אובייקטים יומיומיים שנראות כערים זעירות. הדמיון עם עבודתו של שי אלכסנדרוני הוא בתפיסת ה“עיר כאינטליגנציה חומרית”; השוני – אצל סיזה זו דינמיקה קוסמית, ואילו אצל שי אלכסנדרוני זוהי תכנית אב אינטימית ורניקולרית של סמטאות, פתחי ניקוז וגשרים.

שרה סזה: קיטועי זמן Timelapse , התערוכה בגוגנהיים ניו-יורק אורגנה על ידי קיונג אן, אוצרת עמיתה, אמנות אסייתית.

שרה סזה (נולדה ב1969, בוסטון) צמחה כאמנית בשנות ה-90 של המאה ה-20, ובנתה שפה חזותית מובחנת המטשטשת את הגבולות בין מדיומים שונים הכוללים ציור, פיסול, סאונד, הדפס, רישום, וידאו ואדריכלות, והיא מאתגרת את הסף בין הדיגיטלי לאנלוגי, בין המישוש לדמיון, בין הקבוע לארעי.

הכיתוב באתר המוזיאון מציין כי העבודה בצילום [Timelapse] נכללה בתערוכת יחיד בה יצרה סזה סדרה של מיצבים תלויי מקום השוזרים שובל של גילוי דרך חללים מרובים בבניין האייקוני של גוגנהיים על שם פרנק לויד רייט. בחוץ גלשה התערוכה אל המרחב הציבורי שמעבר לכותלי המוזיאון. בדמיון המחודש של סזה, הארכיטקטורה האייקונית של המורשת העולמית של אונסק"ו הפכה לשעון ציבורי בתזכורת לכך שקווי זמן נבנים באמצעות חוויה וזיכרון קולקטיביים. במילותיה של סזה: "עבודותי הן…התבוננות על האופן שבו אנו מסמנים את הזמן וכיצד הזמן מסמן אותנו".