פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
השאלה מתי רעיון נחשב “נופל” השתנתה לאורך ההיסטוריה. לפעמים מפילים רעיון בעזרת לוגיקה (כמו סתירה פנימית), ולפעמים בעזרת עובדות וניסויים (כמו תחזית שנכשלה). אפשר לחשוב על “כללי הפרכה” כעל ארגז כלים: לבדוק אם הטענה ברורה, אם היא עקבית, ואם היא באמת מתאשרת במפגש עם המציאות.
דקארט הדגיש ספק שיטתי כדי לנקות אמונות חלשות ולהגיע לבסיס יציב יותר.
יום הראה שאישושים רבים אינם יוצרים ודאות לוגית, ולכן חריג יחיד יכול לערער הכללה גם אם אין “הוכחה מוחלטת”. פירס הדגיש שידע מתקדם דרך בדיקה ציבורית ותיקון מתמיד, לא דרך נעילה סופית של האמת.
פופר ניסח כלל חד: תיאוריה מדעית טובה היא כזו שאפשר עקרונית להפריך אותה, כלומר, היא מנסחת תנאים ברורים שיגידו לנו “כאן טעינו”.
אבל דוהם וקווין העירו שכישלון ניסויי לא תמיד מפיל רק את התיאוריה; לעיתים נופלות הנחות עזר, מדידות, או תנאי רקע, ולכן צריך להיזהר מהכרעות מהירות ולהכיר ב“חבילת הנחות”.
לקטוש הציע לבחון “תכניות מחקר” לאורך זמן: האם התיקונים מולידים תחזיות והסברים חדשים, או רק “מצילים” את התיאוריה בלי תרומה.
קון הדגיש שהמדע מתנהל בתוך פרדיגמות, והחלפתן היא גם תהליך היסטורי־קהילתי, לא רק תוצאה של ניסוי יחיד.
פאייראבנד הזהיר מכללים נוקשים מדי שעלולים לחסום יצירתיות.
במילים אחרות:
אפשר לתאר את “הפרכה” כמשפחה של קריטריונים, לא ככלל יחיד. ברמה הפורמלית, הפרכה היא תוצאה של אי־תקפות, עמימות, או הפקת סתירה. ברמה המתודולוגית, הפרכה דורשת ניסוח של “תנאי כשל” ותכנון מבחנים חמורים, ובכך נוצרה האסימטריה הפופריאנית בין אי־יכולת לאשש טענות אוניברסליות באופן סופי לבין יכולת להפריך באמצעות דוגמת־נגד.
עם זאת, בעיית התזה של דוהם־קווין מצביעה על תת־הכרעה: הנתונים אינם מצביעים חד־חד ערכית על רכיב יחיד שנפל, ולכן “הפרכה” היא לעיתים הכרעה רציונלית תחת אי־ודאות על מבנה החבילה התיאורטית.
מכאן הערך של לקטוש וקון: ההכרעה אינה רק לוגית־נקודתית אלא גם דיאכרונית [מבוססת על ההתפתחות במשך הזמן], הערכת פרוגרסיביות של סדרת תיקונים בתוך קהילה ובתוך אופק של פתרון בעיות. פאייראבנד מוסיף ממד נורמטיבי־ביקורתי: עצם הקביעה של “כללי הפרכה” היא חלק מפוליטיקה של ידע, ולכן יש להיזהר מהאחדת־יתר של גישה לנושא. פירס מעגן זאת באפיסטמולוגיה [תורת ההכרה והידע] חברתית: האמת היא אידיאל־גבול של חקירה מתקנת את עצמה, לא חותמת סופית.
שיח וירטואלי סביב שולחן בין אנשי הפילוסופיה המוזכרים למעלה: מדוע רנה דקארט זז אחורה ממקומו? האם הוא מטיל ספק בכל טענות חבריו הפילוסופים מלבד קיומו הוא? [נוצר בעזרת AI].
להלן נבחן את היישום הפוטנציאלי של ריאליזם קסום כמסגרת נרטיבית בפסיכותרפיה באמצעות דמיון מודרך לאנשים הסובלים מהפרעות חרדה והפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). בהסתמך על תיאוריה ספרותית, מודלים פסיכודינמיים ומחקר עכשווי בטיפול בטראומה, נטען כי המיזוג של אלמנטים קסומים וריאליסטיים מציע שפה מטאפורית רבת עוצמה שיכולה להקל על עיבוד רגשי, בנייה קוגניטיבית מחדש ואינטגרציה נרטיבית. נציע כי שימוש בטכניקות ריאליסטיות קסומות בדמיון מודרך עשוי להרחיב את היעילות הטיפולית בכך שהוא מאפשר למטופלים לגשת לחומר טראומטי או פובי בצורה עוקפת, ובכך לעקוף התנגדות ולטפח סימבוליזציה יצירתית מחדש של זיכרונות מטרידים.
דמיון מודרך הוא מרכיב חשוב בפסיכותרפיה, במיוחד בטיפול בטראומה וחרדה (Utay & Miller, 2006). עם זאת, התוכן והמבנה של תסריטים דימויים נצמדים לעתים קרובות למטאפורות טיפוליות קונבנציונליות ולמסגרות רציונליסטיות. מאמר זה מציע לשלב ריאליזם קסום – סגנון ספרותי המשלב אלמנטים פנטסטיים עם יומיומיים – בפרוטוקולים של דמיון מודרך. נבחן את הפוטנציאל של הריאליזם הקסום להעמיק תהודה רגשית, להגביר את הגמישות הסמלית וליצור מרחק נרטיבי הדרוש לעיבוד מחדש של תוכן טראומטי.
הבנת הריאליזם הקסום
מקורות ומאפיינים ה"ריאליזם קסום", הופיעו כתנועה ספרותית משמעותית באמריקה הלטינית במאה ה-20. הוא מזוהה לעתים קרובות עם סופרים כמו גבריאל גרסיה מארקס, איזבל איינדה, חורחה לואיס בורחס ו אלחו קרפנטייה ועוד. סימן ההיכר של ז'אנר זה הוא מיזוג החלק של העל-טבעי עם היומיומי, המציג אירועים יוצאי דופן בנימה של ריאליזם רגיל. בטקסטים ריאליסטיים קסומים, רוחות רפאים מתהלכות בין החיים, הזמן עשוי ל"התקפל" או לחזור על עצמו, והטבע עשוי לדבר, אך אירועים אלה מטופלים באותו היגיון ונורמליות כמו התרחשויות ארציות (Faris, 2004; Zamora & Faris, 1995).
הריאליזם הקסום מאתגר את הבינאריות בין מציאות לפנטזיה, ומאפשר לקוראים לאכלס מרחב לימינלי שבו המציאות ספוגה במטאפורה, מיתוס ואמת רגשית. בניגוד לז'אנרים של פנטזיה המעבירים את הקוראים לעולמות אחרים, הריאליזם הקסום ממקם את הפנטסטי בתוך המוכר, ומרמז על כך שהנפלא מוטמע במרקם חיי היומיום.
לאחרונה סיפרו לי ידידים שוחרי אמנות על תערוכתה של האומנית הרב תחומית אמי ספרד [אוצרת ניצן שובל-אבירי] . התערוכה בגלריה בית בנימיני לקרמיקה עכשווית בתל אביב סובבת סביב שישה כדים קרמיים הניצבים במרכז החלל. כדים אלו "מדברים" אל המבקרים בקולות נשיים, המהדהדים את סיפוריהן.
הכיתוב לתערוכה מציין כי "עוד מקדמת דנא היו 'מספרי הסיפורים' ידועים בכל התרבויות האנושיות כדמויות משמעותיות לחברה. בטרם הומצא הכתב, סיפורים רבים הועברו ונשמרו באמצעות יכולות המשחק הייחודיות של אותם מספרים, ושימשו לא פעם לתיעוד, חינוך והעברת מסרים שונים."
סיפורי אנשי קדומים מול מדורת האש: תמונה בעזרת AI
.
תערוכה זו מציין הכיתוב, "היא בעיקרה מיצב סאונד קרמי, המשלב אמנות מסורתית הן בפן המלאכה הידנית של עבודת הקדרות והן באמנות המשחק, המאפיינת מספרי סיפורים. מספרים אלו מקבלים כאן ממד חדש ומעודכן, כאשר הם משולבים עם טכנולוגיית סאונד עכשווית היוצרת חוויה מרובדת וחדשנית.
בעבודתה ספרד שואבת השראה ממסורת עתיקה שבה שימשו כדים קרמיים לצורך תיעוד סיפורים והנכחתם באמצעים חזותיים כחלק מתרבות חומרית שהייתה נפוצה בעבר".
אמי ספרד
הדבר עורר בי זיכרון של מחשבות קודמות שנתעוררו בי בעבר כמו: אני חש שלסיפור חשיבות כה מרכזית ומהותית עבור בני האדם שנראה כי לא יתכן שלמבנהו או ליכולת ליצור אותו אין ייצוג במוח בדומה למשל, לזה של ייצוג פנים במוח. או מחשבה אחרת הייתה כי הסיפור הוא כלי לעורר רגשות ,להשרות שינויי התנהגות, להעביר מסרים, לא יתכן אפוא שאין לו יתרונות אבולוציוניים מגוונים כולל למשל כאלו של הטמעת תכנים וארגון מערכי זיכרון.
נזכרתי גם בטיפולים הנרטיבים או הסיפוריים של המהפנט והפסיכותרפיסט האמריקאי מילטון אריקסון שהבין את חשיבות הסיפורים כמאתגרי ומחוללי שינויים נפשיים.
וגם משהו על ה"אני החברתי" כמורכב מאוסף של דמויות מופנמות, ועל התסמונת הפוסט טראומטית החורכת ומעצבת את מילות הסיפורים
את איז'ו ישראל רוזלי הכרתי בסדנת הכתיבה של אדווה בולה בהרצליה אותה כותבת ומורה מוכשרת שבאה לעולם לעודד את מילות השפה הכתובה ושליחיה. איזו איש רזה כחוש מעט בעל פנים מסקרנות האומר בפשטות את אשר על ליבו, ומספר בגלוי שהוא נפגע נפשית בעקבות המלחמה ההיא. איזו זה יוצא כל הפסקה לעשן סיגרלה, כותב סיפורים הנוגעים – לא נוגעים במלחמה הקשה ב1973, ומידי פעם מתייחס לספר שיכתוב. נו לך תדע אמרתי לעצמי בטרם הייתי מודע לכוח הרצון שלו. מתום הקורס לא שמעתי ממנו דבר ואפילו בשל טרחתם של החיים ועקב האובדן של יקרים חוויתי נשתכח ממני. אבל, לפני איזה שלשה שבועות איזו מתקשר, תשמע יוסי כתבתי את הספר הוא אומר בקול נרגש, שולח לך עותק עם שליח, מה דעתך לכתוב חוות דעת?
הסתקרנתי, התחלתי לחפש עליו חומר באינטרנט,, ראיתי אותו נושא נאום נרגש לאחר אחת ממערכות הבחירות בישראל כנציג עלה ירוק חוזר ואומר משהו כמו "הקנביס הציל אותנו הפוסט טראומטיים. בזכותו הצלחתי לישון והסיוטים הוקלו…". משהגיע הספר אלי למחרת התחלתי קורא את סיפוריו, אני מוכרח לציין שאלו ריתקו אותי, איזו הוא מספר סיפורים מוכשר, שפתו זורמת קולחת, אינה גבוהה, והיא בגובה הקורא. נזכרתי במספרי הסיפורים באותם שבטים קדמונים ישובים סביב המדורה המבוערת מרתקים את שומעיהם אודות מסעי ציד ומלחמה בחיות טרף.
פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (1888 – 1935) מתוך ויקיפדיה ומתוך ספרו המתורגם לעברית של ז'וזה פאולו קוולקטי [פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה, הוצאת רימונים] היה משורר, סופר, , מתרגם ופילוסוף פורטוגזי ,אחת הדמויות הספרותיות החשובות ביותר במאה ה-20 ואחד מגדולי המשוררים בשפה הפורטוגזית אשר כתב ותרגם גם מאנגלית ומצרפתית. פסואה היה ידוע ביצירותיו הספרותיות המורכבות והרב-שכבתיות. כשפסואה מת ב-1935, משפחתו מצאה את אחד האוצרות הספרותיים הסנסציוניים ביותר. בסוג של תא מטען חסר תכונות ששימש לאחסון שמיכות או מעילי חורף נמצאו 25,000 עמודים של כתבים. חלק מעבודות אלה הושלמו. רובן לא. קשה היה תחילה לדעת מה לעשות עם המורשת הזאת. כתב ידו של פסואה היה גרוע, הוא כתב גם בפורטוגזית וגם באנגלית, תוצר של ילדות דרום אפריקאית. אבל הדבר המסתורי ביותר היה שהוא לא נראה אדם אחד. הוא היה גלקסיה שלמה של סופרים – הטרונימים, כפי שהוא כינה אותם, עם אישיויות שונות לחלוטין והשקפות שונות, לעתים קרובות אף סותרות באופן קיצוני, הן עסקו בשירה, סגנון, טבע, פוליטיקה ועתיקות. הם היו כולם היו יצירותיו של האיש ששמו פרננדו פסואה, מתוך מגוון עשרות ההטרונימים הקשה לומר מיהו פסואה עצמו. פסואה עצמו ההסביר: "יצירה בשם בדוי היא, למעט השם שבו היא חתומה, יצירתו של סופר הכותב כעצמו; יצירה הטרונימית היא של סופר הכותב מחוץ לאישיותו שלו: זוהי עבודה של אינדיבידואל מוחלט שהומצאה על ידו, בדיוק כפי שיהיו אמירות של דמות כלשהי בדרמה".
פסואה עשה אפוא שימוש בהטרונימים, שניתן לתפסם כאלטר אגו ספרותי שלו עם אישיות וסגנונות כתיבה ייחודיים משלהם, , הוא יצר כשבעים וחמישה סופרים ומשוררים אחרים, מתוכם שלושה בולטים, אלברטו קאיירו, אלווארו דה קמפוס וריקרדו רייס. הוא לא קרא להם שמות בדויים כי הוא הרגיש שזה לא תפס את החיים האינטלקטואליים העצמאיים האמיתיים שלהם ובמקום זאת קרא להם הטרונימים. דמויות דמיוניות אלה החזיקו לעתים בדעות לא פופולריות או קיצוניות [ראה ויקיפדיה].
סוג אחד של הטרונימים שיצר פסואה נקרא "מנטונים", שהוא מונח שטבע כדי לתאר סוג של הטרונים המבוססים על מצב נפשי מסוים או על תכונת אישיות מסוימת. הנה כמה דוגמאות למנטונים של פרננדו פסואה:
אלברטו קהיר – מנטונים המבוססים על פילוסופיה פסטורלית ופנתאיסטית, המאופיינת בסגנון פשוט וישיר.
ריקרדו רייס – מנטונים המבוססים על פילוסופיה סטואית וקלאסית, המאופיינים בסגנון צורני ומאופק.
אלווארו דה קמפוס – מנטונים המבוססים על פילוסופיה מודרנית ועתידנית יותר, המאופיינת בסגנון חופשי ודינמי.
ברנרדו סוארס – מנטונים המבוססים על אישיותו האינטרוספקטיבית והמלנכולית של פסואה, המאופיינת בסגנון מדיטטיבי ופילוסופי יותר.
לכל אחד מהמנטונים הללו יש קול ופרספקטיבה ייחודיים משלו, המשקפים היבטים שונים באישיותו המורכבת ורבת הפנים של פסואה.
נזכיר תחילה בקצרה מאפיינים למודל לחיי הנפש אותו הצגנו בבלוג המשותף המקביל לבלוג זה והמופיע באתר זה. בלוג משותף בו מופיע אני יחד עם ידידי וחברי הפסיכיאטר והאינטלקטואל דר' איגור סלגניק.
ד"ר איגור סלגניק
במודל שאנו מציעים ל"עצמי" יש תחילה להבדיל בין העצמי הראשוני שהוא בעצם הגרעין הבסיסי הביולוגי המורכב ממספר סטרוקטורות מולדות ואשר נתונות להתפתחות במהלך החיים. והעצמי החברתי [המשני] אשר הינו מבנה המתפתח במהלך חשיפת האדם להשפעה החברתית ומורכב מהפנמות של דמויות משמעותיות לאדם שמקורן אם בקבוצות חיצוניות ואם בקבוצות דמיוניות הקשורות למשל בדמות מספר' ממיתוס' מסרט ועוד' אשר היו בעלות השפעה ניכרת על האדם). נציין כאן שבעת הלידה קיימות תבניות מולדות לרוב חלקי העצמי כמו למשל העצמי החברתי וחלקיו שמהוות גרעינים להתפתחות עתידית של סטרוקטורות אלו.
העצמי החברתי [המשני] מייצג (1) את מגוון ייצוגיי ה"אני" שמקורם בעמדות ורגשות כלפי העצמי וייצוגיו בתקופות שונות של החיים. (2) את ייצוגי הדמויות המופנמות שמקורן לרוב בדמויות משמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו אך כאמור יתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים סרטים וכו' שהיו בעלי השפעה ניכרת על האדם. (3) את ייצוגיי "תת-התרבות" [ תת-תרבות הכוונה להשפעות חברתיות במיליה בו האדם חי ואינם קשורות דווקא באדם ספציפי]. ולבסוף (4) את האני הרפלקטיבי המוגדר כמבנה שמתפתח בעקבות התפתחות העצמי החברתי ומאפשר ראייה כוללנית [מעין ראיית-על] של מצב המודעות וההתבטאויות הנפשיות של היחיד.
כך העצמי החברתי המשני הינו בדרך כלל השתקפות מנטלית פנימית של אובייקטים [דמויות] הקיימות במציאות אך יתכנו גם סובייקטים המובנים נפשית פנימית בלבד (בפנטזיה). לשם הנוחות אנו מכנים את אוסף הדמויות המשמעותיות המופנמות ב"אני החברתי" בשם "דירקטוריון הדמויות".
דירקטוריון הדמויות המופנמות הזה, הבונה את ה"אני החברתי" הינו רב שכבתי ויש היררכיה בתוכו. יש בו דמויות מופנמות משמעותיות יותר ומשפיעות יותר וכאלו המשפיעות פחות. לקבוצה זו מנהיג או מנהיגים שיכולים להכתיב את התנהגות היחיד ואף להטיל צנזורה על קבלת דמויות חדשות או חלקים בהן או אף להטיל צנזורה על עמדות, פעולות והתבטאויות מסוימות.
במחזה המכונה " שש נפשות מחפשות מחבר" להקת תיאטרון עורכת חזרות להצגה, כאשר לפתע מופיעות על הבמה שש דמויות שאינן שייכות להצגה, ומשתלטות על הבמה. אבי המשפחה מספר שהדמויות הן פרי יצירתו של מחבר שחזר בו, וכעת הן רוצות לבוא לידי ביטוי ומבקשות מהבמאי שיציג את סיפורן הטראגי.
בעלילה [ראה ויקיפדיה] האב הוא אדם משכיל רם מעלה, שנשא אישה ממעמד נמוך ממנו. לזוג נולד בן, וכשהבן הגיע לגיל שנתיים, האב עזב את האישה, שידך לה את מזכירו, וגרש אותם. המזכיר והאישה נוסעים לחיות בעיר אחרת, ונולדו להם שלושה ילדים.
לאחר פטירתו של המזכיר האישה ושלושת ילדיה הופכים חסרי כל, ושבים לעיר מגוריו של האב. האם מוצאת עבודה בחנות כובעים. מעל החנות קיים בית בושת בו מעבידה בעלת החנות בזנות נערות עניות, אחת מהן היא בתו החורגת של האב. האב הוא לקוח קבוע במקום, ועומד לשכב עם בתו החורגת בלא לדעת מי היא. האם מגיעה למקום ומפסיקה אותו בזעקות, ממש לפני שהוא עומד לעשות זאת. האב מזועזע מהדבר, ואוסף את המשפחה אל ביתו. האם פוגשת את הבן שהופרד ממנה זה שנים, אך זה מתנכר אליה, והאם מזניחה את ילדיה. האב והבת החורגת מרבים לריב. הבת הקטנה שהוזנחה טובעת בבריכה. אחיה הדיכאוני ממלא פיו מים, ולבסוף מתאבד. בתחילה הבמאי מסרב להציג את הסיפור, אחר-כך מתרצה, ומנסה לעשות זאת, ולבסוף מתייאש.
Six Characters in Search of an Author: Mathias Wiemann (left), Lucie Hoeflich (centre), Franziska Kinz (right), 1924 staging at the Deutsches Theatre in Berlin, directed by Max Reinhardt
שחקני ההצגה שהוצגה בברלין ב-1924 בבימויו של מקס ריינהרט.
משמעויות שונות ניתנו למחזה. כך למשל כתב בעבר איתן בר יוסף, ב"עכבר העיר" במרץ 2010 כי "משמעותו של המחזה…. בערעור הגבולות בין מעשה היצירה ובין המציאות… בעיצומה של חזרה על המחזה נכנסות אל הבמה כמה דמויות – אבא, אם, בת, בן, נער וילדה קטנה. מתברר, שהמחבר, שברא אותן, נעלם לבלי שוב; איש אינו יודע מדוע ולאן. על הדמויות המיותמות נגזר עתה לנדוד בעולם, לכודות בהווה קיומן שאין ממנו מפלט, משוועות ליוצר שיממש את סיפורן על הבמה….
צבעיו הקודרים של הדיכאון, או: פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס ומרכוס יעקובלביץ רותקוביץ (מרק רותקו) מבטאים במכחולם את תחושות היגון העמוק שלהם
מאת יוסף לוין
גויה
מרק רותקו
רובנו אם לא כולנו חווינו מידי פעם תחושות של עצבות ודכדוך אך דכאון מג'ורי משמעותי הינו בעל עוצמה רבה יותר באופן ניכר וממלא את רוב שעות היממה לימים רבים. דכאון מג'ורי שכזה מתאפיין במצב רוח מדוכא במשך מרבית שעות היום, המלווה בתחושת עצבות, ייאוש וחוסר תקווה ובירידה בולטת בהנאה ובעניין בפעילויות במשך רוב שעות היום. המצב מלווה בתיאבון ירוד ובירידה בדרך כלל במשקל אך יתכן גם תיאבון מוגבר ועליה במשקל, בקשיי שינה [או להפך בשינה מוגברת], בהאטה בתנועתיות, בפעולה ואף בחשיבה, בקשיי ריכוז, בעייפות וחוסר אנרגיה. כל אלו קיימים לצד ערך עצמי ירוד, תחושות אשמה ניכרות ולעיתים מחשבות על מוות ונטיות אבדניות. הדבר מביא למצוקה משמעותית ולקושי רב בתפקוד וביחסים בינאישיים.
לא מעט משוררים ואנשי ספר תיארו את הדיכאון המג'ורי (בעברית: דיכאון רבא). כך כותבת קיי רדפילד ג'מיסון בספרה "הלילה ממהר לרדת". "…בצורתו החמורה הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים חיוניים וערניים ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא……זהו מצב עקר ומתיש.., נעדר תקווה או תוחלת וכפי שניסח זאת א אלוורז הדיכאון הינו "חסר אויר ללא מוצא"… כאילו אין בחיי האדם הדיכאוני האלו דם או דופק.. אך עדיין בידי חיים אלו לחולל כאב ואימה חונקת. ..כל הכיוונים אבודים… כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות (לבד מתחושת דכאון משתק)…הגלישה אל חוסר התוחלת הופכת מוחלטת. ..על המחשבות משתלטת קדרות בלבול וקהות חושים" . סילביה פלאט סופרת ומשוררת אמריקאית כתבה: " כעת אני שקועה בייאוש, כמעט בהיסטריה, …נחנקת כאילו ינשוף גדול ושרירי יושב לי על החזה, טפריו נאחזים ומכווצים את ליבי"
זולא נולד בעיר האורות פאריס בחודש אפריל 1840 לאם צרפתייה ואב איטלקי בעיר הצרפתית איי, עיר המופיעה ביצירותיו בשם "פלאסאן".
זולא ידוע בעיקר בכך כי בשנת 1898 עמד בתקיפות לצידו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדת. אמיל זולא חשף בסדרת מאמרים כי אלפרד דרייפוס חף מפשע. במיוחד ידוע מכתבו הגלוי מה-13 בינואר 1898 אל נשיא צרפת פליקס פור, בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו . מכתב המכונה "אני מאשים" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה והאשים את ראשי הצבא בהסתרת העובדות ועיוותן תוך הסתרת העובדות על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס.
אמיל זולא 1897
אך אמיל אדוארד שארל אנטואן זולא היה בעיקר סופר והוגה צרפתי הנחשב יחד עם פלובר לאבי הזרם הנטוריאליסטי בספרות, זרם המתאר באופן טבעי (שאינו רומנטי ושאינו מעצים או מאדיר) את דמויותיו, זרם שגם שם דגש על השפעת התורשה על אופי הדמויות.
מגיל צעיר יחסית הגה זולא רעיון מבריק והוא לכתוב סידרה בת עשרים ספרים על קורותיה של משפחה אחת (משפחת רוגון-מקאר) בתקופת הקיסרות השנייה בצרפת בה יעקוב באופן נטורליסטי (טבעי) אחרי השפעת התורשה על ההתנהגות והאופי של בני משפחה זו: משפחה בה מופיעים שגעון והתמכרות (לטיפה המרה) בדורות השונים.
בפסיכיאטריה מבחינים בין אילוזיה לבין הלוצינציה (הזיה). בהלוצינציה, נהוג לאמר, נוצרת תפיסה חושית בלא כל גירוי שיצר או השרה אותה, ואילו באילוזיה לעומת זאת, נוצרת תפיסה חושית מוטעית לגירוי קיים. יש הטוענים כי רצוי שהבחנה דיכוטומית זו תוחלף בהבחנה הכוללת רצף מגירוי בולט ועד לגירוי מינימאלי ומוסיפים כי אף בהלוצינציה אם נחפש דיינו נמצא גרעין של גירוי שסביבו נוצרת ההלוצינציה.
קרל תיאודור יאספרס (1883-1969)
קארל יאספרס פסיכיאטר ופילוסוף אקזיסטנציאליסטי טען בספרו המונומנטלי General Psychopathology כי ישנם שלושה סוגי אילוזיות:
סוג ראשון הינו זה של אילוזיות המופיעות בעקבות חוסר תשומת לב. למשל, בהרצאה אנו נוטים לא פעם לייחס לצלילי קול המרצה שלא קלטנו (עקב הסחת דעתנו) מילים מסוימות והופכים ערים לכך רק כאשר אנו תופסים כי טעינו. או למשל אילוזיה כזו קורית כאשר אנו לא שמים לטעות דפוס בספר ומשלימים את החסר. אילוזיות כאלו ניתנות לתיקון מהיר אם תשומת הלב חוזרת אל החומר.
בסוג השני מופיעות אילוזיות הקשורות ומתאימות למצבים רגשיים מסוימים. כך, כשהולכים לאורך שדרת עצים בלילה וחשים פחד, ניתן לטעות ולסבור שגזעו של אחד העצים הינו דמות אדם. יאספרס מספר על חולה מלנכולי (דיכאוני) שהיה נתון בפחדים עזים ממוות וממתים ואף פחד פן ייפול בחלקו גורלו של אסיר שנידון לשנים ארוכות. חולה דיכאוני זה ראה כבסים תלויים ליבוש ודימה לראות בם את דמותה של גוויה בפעם אחרת דימה כי קול טריוויאלי ששמע הינו קולה המשקשק של שרשרת אסירים. אילוזיות כאלו הן אינן יציבות, הן באות, חולפות ומשתנות וניתן להבינן באם מבינים את הרגש השליט המופיע סמוך לזמן התהוותן.
הסוג השלישי קרוי פראידוליה (Pareidolia). בסוג זה הדמיון יכול ליצור צורה אילוזיונרית מתפיסה חושית לא מוגדרת ולא מתוחמת דיה, כמו עננים או קירות מכותמים בטלאי צבעים ומרקמים. במקרה זה אין בדרך כלל רגש מיוחד הקודם להופעת האילוזיה, אין כל הפרעה בשיפוט המציאות ויצירת הדמיון האילוזיונרית לא נוטה להעלם כאשר תשומת הלב מוסבת אליה.
מרסל פרוסט (18871-1922)
הסופר מרסל פרוסט מדווח בסיפורו: "פגישה על שפת אגם" המופיע בספרו תענוגות וימים (ראה מרסל פרוסט: תענוגות וימים: זמורה ביתן מודן, 1979 תרגום יורם ברונובסקי) אודות אילוזיה מן הסוג השני, כזו המופעלת ומושרה על ידי רגשות עצב כובשים לצד כמיהה לאישה שאהב.
וכך הוא כותב :
"אתמול בטרם לכתי לסעוד ביער בולון קיבלתי ממנה פתק …בו השיבה לי בקרירות על איגרתי הנואשת, אחרי השהיה של שמונה ימים, שהיא חוששת שלא תוכל להיפרד ממני קודם שתיסע….ואני בקרירות יתרה השבתי שאין בכך כלום…
….הייתי עצוב ביותר….או אז התלבשתי ורכבתי דרך יער בולון בכרכרה פתוחה…כאשר סבה הכרכרה לשדרה שלחוף האגם הבחנתי בקצה הרחוק של השביל…..בדמותה של אישה בודדה הצועדת לאיטה….חרף המרחק בינינו זיהיתי אותה. הייתה זו היא! קדתי בפניה קידה עמוקה. והיא המשיכה להביט בי כמבקשת שאקחנה עימי. לא עשיתי זאת כל ועיקר, אך לפתע חשתי בריגשה שהייתה משהו כמו שמחוצה לי המתנפל וכובשני. ידעתי זאת תמיד!—קראתי בתוך תוכי—קיימת איזו סיבה נעלמה המכריחה אותה להעמיד פנים אדישות. היא אוהבת אותי, נפש יקרה…….
…הגעתי לסעודה זורח מאושר שלבש דמות של ידידות עולצת אדיבה ולבבית, שפע על כל אחד מן המסובים. עתה ציפינו רק לבואה של הגברת דה ט' שלבסוף הגיעה. גברת זו היא האישה חסרת המשמעות מכל אלה המוכרות לי ….ו..היא גם בלתי מושכת ביותר, אך הייתי מאושר מכדי לא לסלוח לכל אחד על פגמיו ועל כיעורו, וכשחיוך על שפתי ניגשתי אליה מתוך חיבה יתרה.
–זה עתה היית הרבה פחות נחמד היא אמרה.
–זה עתה עניתי בהשתאות, זה עתה? אך הרי לא ראיתיך אלא עכשיו.
–מה ובכן לא זיהית אותי? נכון הייתי במרחק ניכר. הלכתי לצד האגם שעה שאתה הפלגת ברוב גאווה בכרכרתך. נופפתי אליך , וכיון שאיחרתי מעט קיוויתי שתעצור ותיקחני עימך.
–ובכן זאת היית את! צעקתי וחזרתי נואשות כמה פעמים.
אך הגרוע מכל הוא שהמצב לא היה עוד כאילו לא היו דברים מעולם. דיוקנה האוהב של האישה שלא אהבתני , אפילו עכשיו, כשהייתי מודע לטעותי, שינה לחלוטין ולזמן רב את כל תפישתי אותה. ניסיתי להשלים עימה, לא הייתי מסוגל לשכוח אותה ..ולעיתים קרובות כשחיפשתי נחמה במכאובי הייתי מדמה שהייתה זו באמת היא שראיתי באותו יום, כשאני עוצם את עיניי לשוב ולראות את הידיים הקטנות שנופפו לעברי…שעה שעיניה התמהות והעצובות נדמו כמבקשות שאקחנה עימי".
באופן מעניין אילוזיה זו למרות שהופרכה זמן קצר לאחר שהושרתה השפעתה לא פסקה. כמו נתייצבה לה אילוזיה זו כזיכרון אלטרנטיבי, כנרטיב תחליפי, המאפשר לסופר נחמה ועידוד בשעת מכאובי נפשו.
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
