פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
וגם משהו על ה"אני החברתי" כמורכב מאוסף של דמויות מופנמות, ועל התסמונת הפוסט טראומטית החורכת ומעצבת את מילות הסיפורים
את איז'ו ישראל רוזלי הכרתי בסדנת הכתיבה של אדווה בולה בהרצליה אותה כותבת ומורה מוכשרת שבאה לעולם לעודד את מילות השפה הכתובה ושליחיה. איזו איש רזה כחוש מעט בעל פנים מסקרנות האומר בפשטות את אשר על ליבו, ומספר בגלוי שהוא נפגע נפשית בעקבות המלחמה ההיא. איזו זה יוצא כל הפסקה לעשן סיגרלה, כותב סיפורים הנוגעים – לא נוגעים במלחמה הקשה ב1973, ומידי פעם מתייחס לספר שיכתוב. נו לך תדע אמרתי לעצמי בטרם הייתי מודע לכוח הרצון שלו. מתום הקורס לא שמעתי ממנו דבר ואפילו בשל טרחתם של החיים ועקב האובדן של יקרים חוויתי נשתכח ממני. אבל, לפני איזה שלשה שבועות איזו מתקשר, תשמע יוסי כתבתי את הספר הוא אומר בקול נרגש, שולח לך עותק עם שליח, מה דעתך לכתוב חוות דעת?
הסתקרנתי, התחלתי לחפש עליו חומר באינטרנט,, ראיתי אותו נושא נאום נרגש לאחר אחת ממערכות הבחירות בישראל כנציג עלה ירוק חוזר ואומר משהו כמו "הקנביס הציל אותנו הפוסט טראומטיים. בזכותו הצלחתי לישון והסיוטים הוקלו…". משהגיע הספר אלי למחרת התחלתי קורא את סיפוריו, אני מוכרח לציין שאלו ריתקו אותי, איזו הוא מספר סיפורים מוכשר, שפתו זורמת קולחת, אינה גבוהה, והיא בגובה הקורא. נזכרתי במספרי הסיפורים באותם שבטים קדמונים ישובים סביב המדורה המבוערת מרתקים את שומעיהם אודות מסעי ציד ומלחמה בחיות טרף.
פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (1888 – 1935) מתוך ויקיפדיה ומתוך ספרו המתורגם לעברית של ז'וזה פאולו קוולקטי [פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה, הוצאת רימונים] היה משורר, סופר, , מתרגם ופילוסוף פורטוגזי ,אחת הדמויות הספרותיות החשובות ביותר במאה ה-20 ואחד מגדולי המשוררים בשפה הפורטוגזית אשר כתב ותרגם גם מאנגלית ומצרפתית. פסואה היה ידוע ביצירותיו הספרותיות המורכבות והרב-שכבתיות. כשפסואה מת ב-1935, משפחתו מצאה את אחד האוצרות הספרותיים הסנסציוניים ביותר. בסוג של תא מטען חסר תכונות ששימש לאחסון שמיכות או מעילי חורף נמצאו 25,000 עמודים של כתבים. חלק מעבודות אלה הושלמו. רובן לא. קשה היה תחילה לדעת מה לעשות עם המורשת הזאת. כתב ידו של פסואה היה גרוע, הוא כתב גם בפורטוגזית וגם באנגלית, תוצר של ילדות דרום אפריקאית. אבל הדבר המסתורי ביותר היה שהוא לא נראה אדם אחד. הוא היה גלקסיה שלמה של סופרים – הטרונימים, כפי שהוא כינה אותם, עם אישיויות שונות לחלוטין והשקפות שונות, לעתים קרובות אף סותרות באופן קיצוני, הן עסקו בשירה, סגנון, טבע, פוליטיקה ועתיקות. הם היו כולם היו יצירותיו של האיש ששמו פרננדו פסואה, מתוך מגוון עשרות ההטרונימים הקשה לומר מיהו פסואה עצמו. פסואה עצמו ההסביר: "יצירה בשם בדוי היא, למעט השם שבו היא חתומה, יצירתו של סופר הכותב כעצמו; יצירה הטרונימית היא של סופר הכותב מחוץ לאישיותו שלו: זוהי עבודה של אינדיבידואל מוחלט שהומצאה על ידו, בדיוק כפי שיהיו אמירות של דמות כלשהי בדרמה".
פסואה עשה אפוא שימוש בהטרונימים, שניתן לתפסם כאלטר אגו ספרותי שלו עם אישיות וסגנונות כתיבה ייחודיים משלהם, , הוא יצר כשבעים וחמישה סופרים ומשוררים אחרים, מתוכם שלושה בולטים, אלברטו קאיירו, אלווארו דה קמפוס וריקרדו רייס. הוא לא קרא להם שמות בדויים כי הוא הרגיש שזה לא תפס את החיים האינטלקטואליים העצמאיים האמיתיים שלהם ובמקום זאת קרא להם הטרונימים. דמויות דמיוניות אלה החזיקו לעתים בדעות לא פופולריות או קיצוניות [ראה ויקיפדיה].
סוג אחד של הטרונימים שיצר פסואה נקרא "מנטונים", שהוא מונח שטבע כדי לתאר סוג של הטרונים המבוססים על מצב נפשי מסוים או על תכונת אישיות מסוימת. הנה כמה דוגמאות למנטונים של פרננדו פסואה:
אלברטו קהיר – מנטונים המבוססים על פילוסופיה פסטורלית ופנתאיסטית, המאופיינת בסגנון פשוט וישיר.
ריקרדו רייס – מנטונים המבוססים על פילוסופיה סטואית וקלאסית, המאופיינים בסגנון צורני ומאופק.
אלווארו דה קמפוס – מנטונים המבוססים על פילוסופיה מודרנית ועתידנית יותר, המאופיינת בסגנון חופשי ודינמי.
ברנרדו סוארס – מנטונים המבוססים על אישיותו האינטרוספקטיבית והמלנכולית של פסואה, המאופיינת בסגנון מדיטטיבי ופילוסופי יותר.
לכל אחד מהמנטונים הללו יש קול ופרספקטיבה ייחודיים משלו, המשקפים היבטים שונים באישיותו המורכבת ורבת הפנים של פסואה.
נזכיר תחילה בקצרה מאפיינים למודל לחיי הנפש אותו הצגנו בבלוג המשותף המקביל לבלוג זה והמופיע באתר זה. בלוג משותף בו מופיע אני יחד עם ידידי וחברי הפסיכיאטר והאינטלקטואל דר' איגור סלגניק.
ד"ר איגור סלגניק
במודל שאנו מציעים ל"עצמי" יש תחילה להבדיל בין העצמי הראשוני שהוא בעצם הגרעין הבסיסי הביולוגי המורכב ממספר סטרוקטורות מולדות ואשר נתונות להתפתחות במהלך החיים. והעצמי החברתי [המשני] אשר הינו מבנה המתפתח במהלך חשיפת האדם להשפעה החברתית ומורכב מהפנמות של דמויות משמעותיות לאדם שמקורן אם בקבוצות חיצוניות ואם בקבוצות דמיוניות הקשורות למשל בדמות מספר' ממיתוס' מסרט ועוד' אשר היו בעלות השפעה ניכרת על האדם). נציין כאן שבעת הלידה קיימות תבניות מולדות לרוב חלקי העצמי כמו למשל העצמי החברתי וחלקיו שמהוות גרעינים להתפתחות עתידית של סטרוקטורות אלו.
העצמי החברתי [המשני] מייצג (1) את מגוון ייצוגיי ה"אני" שמקורם בעמדות ורגשות כלפי העצמי וייצוגיו בתקופות שונות של החיים. (2) את ייצוגי הדמויות המופנמות שמקורן לרוב בדמויות משמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו אך כאמור יתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים סרטים וכו' שהיו בעלי השפעה ניכרת על האדם. (3) את ייצוגיי "תת-התרבות" [ תת-תרבות הכוונה להשפעות חברתיות במיליה בו האדם חי ואינם קשורות דווקא באדם ספציפי]. ולבסוף (4) את האני הרפלקטיבי המוגדר כמבנה שמתפתח בעקבות התפתחות העצמי החברתי ומאפשר ראייה כוללנית [מעין ראיית-על] של מצב המודעות וההתבטאויות הנפשיות של היחיד.
כך העצמי החברתי המשני הינו בדרך כלל השתקפות מנטלית פנימית של אובייקטים [דמויות] הקיימות במציאות אך יתכנו גם סובייקטים המובנים נפשית פנימית בלבד (בפנטזיה). לשם הנוחות אנו מכנים את אוסף הדמויות המשמעותיות המופנמות ב"אני החברתי" בשם "דירקטוריון הדמויות".
דירקטוריון הדמויות המופנמות הזה, הבונה את ה"אני החברתי" הינו רב שכבתי ויש היררכיה בתוכו. יש בו דמויות מופנמות משמעותיות יותר ומשפיעות יותר וכאלו המשפיעות פחות. לקבוצה זו מנהיג או מנהיגים שיכולים להכתיב את התנהגות היחיד ואף להטיל צנזורה על קבלת דמויות חדשות או חלקים בהן או אף להטיל צנזורה על עמדות, פעולות והתבטאויות מסוימות.
במחזה המכונה " שש נפשות מחפשות מחבר" להקת תיאטרון עורכת חזרות להצגה, כאשר לפתע מופיעות על הבמה שש דמויות שאינן שייכות להצגה, ומשתלטות על הבמה. אבי המשפחה מספר שהדמויות הן פרי יצירתו של מחבר שחזר בו, וכעת הן רוצות לבוא לידי ביטוי ומבקשות מהבמאי שיציג את סיפורן הטראגי.
בעלילה [ראה ויקיפדיה] האב הוא אדם משכיל רם מעלה, שנשא אישה ממעמד נמוך ממנו. לזוג נולד בן, וכשהבן הגיע לגיל שנתיים, האב עזב את האישה, שידך לה את מזכירו, וגרש אותם. המזכיר והאישה נוסעים לחיות בעיר אחרת, ונולדו להם שלושה ילדים.
לאחר פטירתו של המזכיר האישה ושלושת ילדיה הופכים חסרי כל, ושבים לעיר מגוריו של האב. האם מוצאת עבודה בחנות כובעים. מעל החנות קיים בית בושת בו מעבידה בעלת החנות בזנות נערות עניות, אחת מהן היא בתו החורגת של האב. האב הוא לקוח קבוע במקום, ועומד לשכב עם בתו החורגת בלא לדעת מי היא. האם מגיעה למקום ומפסיקה אותו בזעקות, ממש לפני שהוא עומד לעשות זאת. האב מזועזע מהדבר, ואוסף את המשפחה אל ביתו. האם פוגשת את הבן שהופרד ממנה זה שנים, אך זה מתנכר אליה, והאם מזניחה את ילדיה. האב והבת החורגת מרבים לריב. הבת הקטנה שהוזנחה טובעת בבריכה. אחיה הדיכאוני ממלא פיו מים, ולבסוף מתאבד. בתחילה הבמאי מסרב להציג את הסיפור, אחר-כך מתרצה, ומנסה לעשות זאת, ולבסוף מתייאש.
Six Characters in Search of an Author: Mathias Wiemann (left), Lucie Hoeflich (centre), Franziska Kinz (right), 1924 staging at the Deutsches Theatre in Berlin, directed by Max Reinhardt
שחקני ההצגה שהוצגה בברלין ב-1924 בבימויו של מקס ריינהרט.
משמעויות שונות ניתנו למחזה. כך למשל כתב בעבר איתן בר יוסף, ב"עכבר העיר" במרץ 2010 כי "משמעותו של המחזה…. בערעור הגבולות בין מעשה היצירה ובין המציאות… בעיצומה של חזרה על המחזה נכנסות אל הבמה כמה דמויות – אבא, אם, בת, בן, נער וילדה קטנה. מתברר, שהמחבר, שברא אותן, נעלם לבלי שוב; איש אינו יודע מדוע ולאן. על הדמויות המיותמות נגזר עתה לנדוד בעולם, לכודות בהווה קיומן שאין ממנו מפלט, משוועות ליוצר שיממש את סיפורן על הבמה….
צבעיו הקודרים של הדיכאון, או: פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס ומרכוס יעקובלביץ רותקוביץ (מרק רותקו) מבטאים במכחולם את תחושות היגון העמוק שלהם
מאת יוסף לוין
גויה
מרק רותקו
רובנו אם לא כולנו חווינו מידי פעם תחושות של עצבות ודכדוך אך דכאון מג'ורי משמעותי הינו בעל עוצמה רבה יותר באופן ניכר וממלא את רוב שעות היממה לימים רבים. דכאון מג'ורי שכזה מתאפיין במצב רוח מדוכא במשך מרבית שעות היום, המלווה בתחושת עצבות, ייאוש וחוסר תקווה ובירידה בולטת בהנאה ובעניין בפעילויות במשך רוב שעות היום. המצב מלווה בתיאבון ירוד ובירידה בדרך כלל במשקל אך יתכן גם תיאבון מוגבר ועליה במשקל, בקשיי שינה [או להפך בשינה מוגברת], בהאטה בתנועתיות, בפעולה ואף בחשיבה, בקשיי ריכוז, בעייפות וחוסר אנרגיה. כל אלו קיימים לצד ערך עצמי ירוד, תחושות אשמה ניכרות ולעיתים מחשבות על מוות ונטיות אבדניות. הדבר מביא למצוקה משמעותית ולקושי רב בתפקוד וביחסים בינאישיים.
לא מעט משוררים ואנשי ספר תיארו את הדיכאון המג'ורי (בעברית: דיכאון רבא). כך כותבת קיי רדפילד ג'מיסון בספרה "הלילה ממהר לרדת". "…בצורתו החמורה הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים חיוניים וערניים ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא……זהו מצב עקר ומתיש.., נעדר תקווה או תוחלת וכפי שניסח זאת א אלוורז הדיכאון הינו "חסר אויר ללא מוצא"… כאילו אין בחיי האדם הדיכאוני האלו דם או דופק.. אך עדיין בידי חיים אלו לחולל כאב ואימה חונקת. ..כל הכיוונים אבודים… כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות (לבד מתחושת דכאון משתק)…הגלישה אל חוסר התוחלת הופכת מוחלטת. ..על המחשבות משתלטת קדרות בלבול וקהות חושים" . סילביה פלאט סופרת ומשוררת אמריקאית כתבה: " כעת אני שקועה בייאוש, כמעט בהיסטריה, …נחנקת כאילו ינשוף גדול ושרירי יושב לי על החזה, טפריו נאחזים ומכווצים את ליבי"
זולא נולד בעיר האורות פאריס בחודש אפריל 1840 לאם צרפתייה ואב איטלקי בעיר הצרפתית איי, עיר המופיעה ביצירותיו בשם "פלאסאן".
זולא ידוע בעיקר בכך כי בשנת 1898 עמד בתקיפות לצידו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדת. אמיל זולא חשף בסדרת מאמרים כי אלפרד דרייפוס חף מפשע. במיוחד ידוע מכתבו הגלוי מה-13 בינואר 1898 אל נשיא צרפת פליקס פור, בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו . מכתב המכונה "אני מאשים" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה והאשים את ראשי הצבא בהסתרת העובדות ועיוותן תוך הסתרת העובדות על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס.
אמיל זולא 1897
אך אמיל אדוארד שארל אנטואן זולא היה בעיקר סופר והוגה צרפתי הנחשב יחד עם פלובר לאבי הזרם הנטוריאליסטי בספרות, זרם המתאר באופן טבעי (שאינו רומנטי ושאינו מעצים או מאדיר) את דמויותיו, זרם שגם שם דגש על השפעת התורשה על אופי הדמויות.
מגיל צעיר יחסית הגה זולא רעיון מבריק והוא לכתוב סידרה בת עשרים ספרים על קורותיה של משפחה אחת (משפחת רוגון-מקאר) בתקופת הקיסרות השנייה בצרפת בה יעקוב באופן נטורליסטי (טבעי) אחרי השפעת התורשה על ההתנהגות והאופי של בני משפחה זו: משפחה בה מופיעים שגעון והתמכרות (לטיפה המרה) בדורות השונים.
בפסיכיאטריה מבחינים בין אילוזיה לבין הלוצינציה (הזיה). בהלוצינציה, נהוג לאמר, נוצרת תפיסה חושית בלא כל גירוי שיצר או השרה אותה, ואילו באילוזיה לעומת זאת, נוצרת תפיסה חושית מוטעית לגירוי קיים. יש הטוענים כי רצוי שהבחנה דיכוטומית זו תוחלף בהבחנה הכוללת רצף מגירוי בולט ועד לגירוי מינימאלי ומוסיפים כי אף בהלוצינציה אם נחפש דיינו נמצא גרעין של גירוי שסביבו נוצרת ההלוצינציה.
קרל תיאודור יאספרס (1883-1969)
קארל יאספרס פסיכיאטר ופילוסוף אקזיסטנציאליסטי טען בספרו המונומנטלי General Psychopathology כי ישנם שלושה סוגי אילוזיות:
סוג ראשון הינו זה של אילוזיות המופיעות בעקבות חוסר תשומת לב. למשל, בהרצאה אנו נוטים לא פעם לייחס לצלילי קול המרצה שלא קלטנו (עקב הסחת דעתנו) מילים מסוימות והופכים ערים לכך רק כאשר אנו תופסים כי טעינו. או למשל אילוזיה כזו קורית כאשר אנו לא שמים לטעות דפוס בספר ומשלימים את החסר. אילוזיות כאלו ניתנות לתיקון מהיר אם תשומת הלב חוזרת אל החומר.
בסוג השני מופיעות אילוזיות הקשורות ומתאימות למצבים רגשיים מסוימים. כך, כשהולכים לאורך שדרת עצים בלילה וחשים פחד, ניתן לטעות ולסבור שגזעו של אחד העצים הינו דמות אדם. יאספרס מספר על חולה מלנכולי (דיכאוני) שהיה נתון בפחדים עזים ממוות וממתים ואף פחד פן ייפול בחלקו גורלו של אסיר שנידון לשנים ארוכות. חולה דיכאוני זה ראה כבסים תלויים ליבוש ודימה לראות בם את דמותה של גוויה בפעם אחרת דימה כי קול טריוויאלי ששמע הינו קולה המשקשק של שרשרת אסירים. אילוזיות כאלו הן אינן יציבות, הן באות, חולפות ומשתנות וניתן להבינן באם מבינים את הרגש השליט המופיע סמוך לזמן התהוותן.
הסוג השלישי קרוי פראידוליה (Pareidolia). בסוג זה הדמיון יכול ליצור צורה אילוזיונרית מתפיסה חושית לא מוגדרת ולא מתוחמת דיה, כמו עננים או קירות מכותמים בטלאי צבעים ומרקמים. במקרה זה אין בדרך כלל רגש מיוחד הקודם להופעת האילוזיה, אין כל הפרעה בשיפוט המציאות ויצירת הדמיון האילוזיונרית לא נוטה להעלם כאשר תשומת הלב מוסבת אליה.
מרסל פרוסט (18871-1922)
הסופר מרסל פרוסט מדווח בסיפורו: "פגישה על שפת אגם" המופיע בספרו תענוגות וימים (ראה מרסל פרוסט: תענוגות וימים: זמורה ביתן מודן, 1979 תרגום יורם ברונובסקי) אודות אילוזיה מן הסוג השני, כזו המופעלת ומושרה על ידי רגשות עצב כובשים לצד כמיהה לאישה שאהב.
וכך הוא כותב :
"אתמול בטרם לכתי לסעוד ביער בולון קיבלתי ממנה פתק …בו השיבה לי בקרירות על איגרתי הנואשת, אחרי השהיה של שמונה ימים, שהיא חוששת שלא תוכל להיפרד ממני קודם שתיסע….ואני בקרירות יתרה השבתי שאין בכך כלום…
….הייתי עצוב ביותר….או אז התלבשתי ורכבתי דרך יער בולון בכרכרה פתוחה…כאשר סבה הכרכרה לשדרה שלחוף האגם הבחנתי בקצה הרחוק של השביל…..בדמותה של אישה בודדה הצועדת לאיטה….חרף המרחק בינינו זיהיתי אותה. הייתה זו היא! קדתי בפניה קידה עמוקה. והיא המשיכה להביט בי כמבקשת שאקחנה עימי. לא עשיתי זאת כל ועיקר, אך לפתע חשתי בריגשה שהייתה משהו כמו שמחוצה לי המתנפל וכובשני. ידעתי זאת תמיד!—קראתי בתוך תוכי—קיימת איזו סיבה נעלמה המכריחה אותה להעמיד פנים אדישות. היא אוהבת אותי, נפש יקרה…….
…הגעתי לסעודה זורח מאושר שלבש דמות של ידידות עולצת אדיבה ולבבית, שפע על כל אחד מן המסובים. עתה ציפינו רק לבואה של הגברת דה ט' שלבסוף הגיעה. גברת זו היא האישה חסרת המשמעות מכל אלה המוכרות לי ….ו..היא גם בלתי מושכת ביותר, אך הייתי מאושר מכדי לא לסלוח לכל אחד על פגמיו ועל כיעורו, וכשחיוך על שפתי ניגשתי אליה מתוך חיבה יתרה.
–זה עתה היית הרבה פחות נחמד היא אמרה.
–זה עתה עניתי בהשתאות, זה עתה? אך הרי לא ראיתיך אלא עכשיו.
–מה ובכן לא זיהית אותי? נכון הייתי במרחק ניכר. הלכתי לצד האגם שעה שאתה הפלגת ברוב גאווה בכרכרתך. נופפתי אליך , וכיון שאיחרתי מעט קיוויתי שתעצור ותיקחני עימך.
–ובכן זאת היית את! צעקתי וחזרתי נואשות כמה פעמים.
אך הגרוע מכל הוא שהמצב לא היה עוד כאילו לא היו דברים מעולם. דיוקנה האוהב של האישה שלא אהבתני , אפילו עכשיו, כשהייתי מודע לטעותי, שינה לחלוטין ולזמן רב את כל תפישתי אותה. ניסיתי להשלים עימה, לא הייתי מסוגל לשכוח אותה ..ולעיתים קרובות כשחיפשתי נחמה במכאובי הייתי מדמה שהייתה זו באמת היא שראיתי באותו יום, כשאני עוצם את עיניי לשוב ולראות את הידיים הקטנות שנופפו לעברי…שעה שעיניה התמהות והעצובות נדמו כמבקשות שאקחנה עימי".
באופן מעניין אילוזיה זו למרות שהופרכה זמן קצר לאחר שהושרתה השפעתה לא פסקה. כמו נתייצבה לה אילוזיה זו כזיכרון אלטרנטיבי, כנרטיב תחליפי, המאפשר לסופר נחמה ועידוד בשעת מכאובי נפשו.
עוגן הינו גירוי בשדה חושי אשר משרה מצב נפשי מסוים. למשל נגיעה באגודל יד ימין יכולה להוות עוגן להעלאת היבטים של מצב או הלך נפש השזור בתחושות וזיכרונות מן העבר. כך ריח של תבלין יכול להעלות זיכרונות ילדות או נעורים, צליל פעמונים לשאת בכנפיו זיכרונות של מכר קרוב מן העבר ואילו מגע רך בלחי להחיות זיכרונות עברו מבית סבא. בדרך כלל אלו עוגנים הפועלים באופן אוטומטי ולא פעם האדם אינו ער לקיומם, כלומר הינם בלתי רצוניים, עם זאת ניתן גם להשרות או לעשות שימוש בעוגנים באופן רצוני.
מרסל פרוסט 1871-1922
דוגמא מרתקת לעוגן לא רצוני שדובר בו רבות הינה עוגיית המדלן אודותיה מספר הסופר מרסל פרוסט בספרו "בעקבות הזמן האבוד". בספר זה מספר פרוסט כי טעמה של עוגיה זו שצורתה כקונכיה לאחר שנטבלה בתה העלה בו בחיות זיכרונות עברו.
דוגמא מעניינת אחרת וידועה פחות להדגמת עוגן שנעשה בו שימוש רצוני מתוארת על ידי ז'אן קוקטו מחזאי ומבקר צרפתי. מצויין כי קוקטו, בהיותו ילד, נהג להעביר את ידו על חומת הגדר במקום מגוריו. בבקרו במקום מגוריו כילד ביקש לחזור לזיכרונות הילדות אך אלו חמקו מתודעתו עד שלבסוף בייאושו הנמיך קומתו לזו של ילד ואצבעו עברה וחרטה שוב על קיר חומת הגדר וראה זה פלא, זיכרונות הילדות שבו אליו. וכך שרשם קוקטו ביומנו ב1953 ]ראה Van Der Berg J. The changing nature of man, New York, Dell, 1961] (בתרגום חופשי):
ז'אן קוקטו 1889-1963
"…..כפי שמחט (הפטיפון) מוציאה לאור את המלודיה, העלתי באוב את העבר בידי שלי…… מצאתי את כל זיכרונותיי מן העבר. את כובעי, עור תרמילי, שמות חברי, ומורי, ביטויי לשון שהשתמשתי בהם, צליל קולו של סבי, ריח זקנו וריחם של בגדי אחותי וחלוק אימי….".
ככלל, עוגנים רצוניים ויזומים יכולים לשמש בארגון מערכי הזיכרון. כך למשל האדם יכול לשחזר סט של זיכרונות בדמיונו תוך הפעלה בו זמנית של תנועת יד מסוימת (למשל כיווץ היד לאגרוף) עד שנוצר קישור בין מערך הזיכרונות ותנועת היד המאוגרפת. בעיתות אחרות יכול אותו אדם לשוב אל זיכרונות אלו על ידי הפעלת תנועת האיגרוף הנזכרת. אדגים אולי את הדבר בעזרת דוגמא מעולם המחשבים (אף שאל לנו ליפול בקלות לערוץ בו מדמים את פעילות המוח לפעילות המחשב). בה סט הזיכרונות דומה אולי לסט של קבצים בתיקיה נתונה במחשב ואילו איגרוף היד דומה להפעלת כתובת המסלול אלי אותה תיקיה במחשב.
השראה רצונית של עוגן ושימוש נבון בעוגנים יכולים אפוא לאפשר ארגון מחודש של מערכי זיכרון כך שהפעלת העוגן תקל על העלאתם ושליפתם ממאגרי הזיכרון. בעצם מדובר על יצירת התנייות בין גירויים חושיים ומערכי זיכרון.
ב. דמנציה
אחד מן המצבים העצובים בהם אנו נתקלים מידי פעם הינו אבדן הזיכרונות האישיים הקשור במצבי הדמנציה השונים ובמיוחד במחלת אלצהיימר. מחלה המכלה בהדרגה במוח ופוגעת אט אט בצלם האדם של הסובל ממנה. בשלבים המתקדמים של המחלה החולה אף חדל לזהות את בני משפחתו ולא פעם הדבר קורה בלא שהחולה נפרד מבני המשפחה ואלו נפרדים ממנו. התופעה בה הסובלים מן המחלה אינם מזהים יותר את פני הקרובים להם מכונה פרוזופגנוזיה. יש עדויות בודדות כי ניתן בעזרת תרופה לדמנציה (מקבוצת התרופות הפועלות על האנזים כולין אסטרז) להקל על תופעה זו באופן זמני ומכאן שיתכן כי ניתן לפעול על תופעה זו בדרכים נוספות.
מוח של חולה בדמנציה מתקדמת
ג. עוגנים כמשמרי הגשר הרופף בין החולה הדמנטי וקרובי משפחתו: האם הדבר אפשרי?
כך נשאלת השאלה האם ניתן לקשור בין עוגן או עוגנים נתונים ובין פני קרובי המשפחה בשלבים מוקדמים יחסית של המחלה ובכל מקרה לא בשלבים מאוחרים מידי. במקרה כזה החולה יזהה עדיין היטב את בני משפחתו בעת השראת הקשר בין פניהם לעוגן. חודשים ושנים אחר כך בשעה שהחולה כבר לא יזהה את קרוביו ניתן יהיה להפעיל את העוגן בעת נוכחות בני המשפחה ולאפשר זיהויים. אם הדבר אפשרי יש לכך השלכות אנושיות בעלות משקל שכן ניתן לדמיין מצב בו החולה חדל לזהות את בני המשפחה בטרם אלו נפרדו ממנו וביררו עימו נושאים בעלי משקל או שוחחו עימו שיחה רגשית אחרונה מלב אל לב. הפעלת עוגן כזה תאפשר לחולה לשוב ולזהות בני משפחתו ולאלו כאמור להיפרד ממנו וללבן עימו נושאים רגשיים ואחרים.
באם הדבר אפשרי הקושיה הראשונה הינה באיזה עוגן לבחור ובאיזה שדה חושי. כאן נרצה לבחור עוגן פשוט להפעלה שיצור גירוי בשדה חושי שנשמר יחסית אף במצבים מאוחרים למדי של המחלה, נרצה כמו כן שהמסלולים העצביים המוחיים המשמשים עוגן זה וקושרים את העוגן אל מערכי הזיכרון ישמרו יחסית אף במצבים מתקדמים של המחלה. ואף על פי כן יש לשער שאף אם עוגן כזה יפעל לזמן מה הרי שעם התקדמות נוספת של המחלה יפגעו המסלולים המאפשרים את פעולתו. כאן נשאלת השאלה האם לעוגנים שאינם חושיים יתרון מה? אחד מסוגי העוגנים שעולה בדעתי הינו עוגן בשדה האימונולוגי (מקובל אגב כי שדה הזיכרון האימונולוגי מופרד ואינו קשור כלל אינו בשדה הזיכרון הקוגניטיבי, ימים יגידו אם ניתן יהיה ליצור מעבר אינפורמציה בין שני סוגי זיכרון אלו עם מיעוט השפעות שליליות על הפעילות התקינה של המערכת האימונולוגית לטובת החולה הדמנטי) כך למשל תארו לכם כי בעת שהחולה פוגש את הקרובים לו ועדיין מזהה אותם נשרה בו תגובה אימונולוגית קלה (אלרגיה קלה למשל) שתשמש כעוגן, האם עוגן כזה יאפשר זיהוי עד שלבים מאוחרים יותר של המחלה?
בימים אלו אנו שוקלים תחילה לנסות הפעלת עוגן בשדה החושי הוסטיבולרי (הקשור בשיווי המשקל) תוך מתן גירוי העצב הוסטיבולרי במים קרים לתעלת האוזן. עוגן כזה יוצר הפעלה מסיבית של אונת המוח הקונטרה לטרלית ודווח גם כמאיץ תהליכים קוגניטיביים. כמו כן הודגם כי גירוי וסטיבולרי סב-גלווני משפר פרוזופגנוזיה* (קושי בזיהוי פנים) שלאחר אוטם מוחי (ראה באתר חומר על הגירוי הווסטיבולרי במים קרים והשפעותיו האפשריות). האם אכן ניתן להשתמש בעוגנים למטרה זו? ימים יגידו.
* Wilkinson D, Ko P, Kilduff P, McGlinchey R, Milberg W. Improvement of a face perception deficit via subsensory galvanic vestibular stimulation. J Int Neuropsychol Soc. 2005 Nov;11(7):925-9
אני מכיר את פרופ' אלי ויצטום שנים רבות כידיד וכאינטלקטואל מקורי השוטח טענותיו בשטף תוך ראית על מחד וירידה לפרטים מאידך. בעבר שיתפנו פעולה בספר "התמודדות עם יצרים" בהוצאת בריא לדעת ולאחרונה קיבל את הפרק שכתבתי יחד עם דר' סוזנה רויטמן אודות הסכמה לטיפולים מיוחדים בפסיכיאטריה לספר אודות פסיכיאטריה משפטית שהוא עורך עם אחרים. זה תמיד תענוג לשוחח עימו ולשמוע את דעתו במגוון נושאים. הוא עוסק בפסיכיאטריה כבר למעלה מ30 שנה. הוא פרופסור מן המניין לפסיכיאטריה באוניברסיטת בן-גוריון ופסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע ובמרכז לבריאות הנפש "עזרת נשים" בירושלים. הוא נמנה עם עורכי שיחות – הירחון הישראלי לפסיכותרפיה, וערך והשתתף בכתיבת ספרים בעברית ובאנגלית על אבל, אובדן וטראומה, הטיפול באוכלוסייה החרדית בירושלים, הורדוס (יחד עם ההיסטוריון פרופ' אריה כשר) ועוד. באמתחתו פרסום של יותר מ-200 חיבורים מדעיים, במגוון תחומים כמו: השפעתם של גורמים תרבותיים על ביטויים של מצוקה פסיכולוגית, דרכי התמודדות עם אבל והפרעות פוסט-טראומתיות, פסיכותרפיה קצרת-מועד, טיפול נרטיבי והקשר בין יצירתיות לפסיכופתולוגיה ועוד.
אנו יושבים בניחותא, בשעת צהריים בחדרי בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע ואני פותח ושואל אם יוכל לענות תחילה בקצרה ובתמצות על מספר שאלות ובהמשך להרחיב בנושא פסיכופתולוגיה ויצירה? משהוא משיב בחיוב אני פותח ומזכיר כי בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת ערכו ג'ון פול ברודי וקייט ברודי כרך מעניין של אסופות מאמרים אודות מחלוקות בפסיכיאטריה.בפרק על עתיד הפסיכיאטריה טען חוקר הסכיזופרניה FULLER TORREY כי בעתיד החולים הפסיכיאטרים לא יהיו קיימים עוד, וכי בשל כך לתחום אין עתיד, שכן אלו מהחולים בהם תתגלה מחלה מוחית יעברו לטיפול הנוירולוגים ואילו באלו שכזו לא תאותר יטפלו לגרסתו מטפלים מחנכים. הפסיכיאטר PAUL FINK לעומתו, חזה באותה עת לפסיכיאטריה עתיד מזהיר כענף רפואי ההולך ומתפתח. אישית, אני שייך למחנה האופטימיסטיים שכן אני רואה כיום את מבשריה של תקופה שתישא בכנפיה שילוב מרתק בין מדעי ההדמיה ותחומי הנוורופסיכולוגיה מחד והידע הפסיכיאטרי והגישות הפסיכותרפיות מאידך. מה דעתך? האם אתה שותף לכך? האם אתה פסימיסט או אופטימיסט?
תשובה:
לצערי הפסיכיאטריה נראה כי היום מתפתחת לכיוון הרדוקציוניסטי, יותר ויותר מדברים על רצפטורים (קולטנים) במוח, ובאווירה ביולוגיסטית שכזו הדגש על חשיבות המפגש האנושי שבין המטפל למטופל והפסיכותרפיה בקרב הדור הצעיר של הפסיכיאטרים הולך ופוחת. החיפוש אחרי מה שמכונה לדוגמא "מרכז האושר" "מרכז ההומור" או הדיכאון במוח בעזרת שיטות הדמייה משוכללות הוא פשטני ורדוקציוניסטי מידי ולאינו יכול להסביר את המורכבות הרבה של התופעות הללו. הדור הצעיר שם את הדגש בעיקר על מיומנויות ושוכח למרבה הצער את המרכיב ההומניסטי ואת העובדה הטיפול הפסיכותרפויטי הוא קודם כל אומנות ולא רק מיומנות.
שאלה: בחשבי על תפקיד הפסיכיאטר בחברה נראה לי כי בהיות הפסיכיאטר אמון על הטיפול באנשים עם חולי נפשי חלק מתפקידו החברתי קשור בהסרת הסטיגמה הקשורה במחלות אלו, מה דעתך אתה לגבי תפקיד הפסיכיאטר בחברה?
תשובה:
קשה לענות על כך אך במשפט מפתח אומר מחד כי עברנו את העידן פטרנליסטי ומאידך עלינו להלחם למען המטופלים החלשים שאין להם קול או לובי משמעותי שיילחם עבור צרכיהם.
שאלה: כאמור ב- 1978 ערכו ג'ון פול ברודי וקייט ברודי כרך מעניין של אסופות מאמרים אודות מחלוקות בפסיכיאטריה, בין היתר דנו ביעילותם של טיפולים פסיכיאטריים (כולל ניתוחי המוח הקרויים לובוטומיה) וטיפולים פסיכולוגיים, ביכולתם של הומוסקסואלים לאמץ ילדים ובנושאי ההסכמה מדעת של חולים פסיכיאטרים. חלק מנושאים אלו נחשבים היום אנכרוניסטיים, מהם לדעתך הנושאים העכשוויים מעוררי המחלוקת בפסיכיאטריה?
תשובה:
בין השאר, תפקיד הגנטיקה מול הסביבה בהקשר למחלות הנפשיות, השימוש בטיפולים ביולוגים בפסיכיאטריה, מדת האחריות הפלילית של הלקוי בנפשו, והקריטריונים לאשפוז כפוי – טובת החברה מול זכויות החולה וזה רק חלק קטן מן הדוגמאות.
שאלה: אחת הדוגמאות המדהימות בהיסטוריה של הפסיכיאטריה קשורה במוניץ חלוץ ניתוחי המוח (לובוטומיה) בפסיכיאטריה שבוצעו באלפיהם באוכלוסיות של חולים במחלות נפשיות קשות ונזנחו והוקעו בהמשך כגישת טיפול בעייתית ביותר שגרמה לעיתים לשינויים לא הפיכים באישיות החולים. מוניץ אף זכה על פיתוח גישה זו כך לתהילה ולפרס נובל. האם חשוב לדעת על כך ובכלל מדוע חשוב לדעת על ההיסטוריה של הפסיכיאטריה?
תשובה:
יש להבין כי מכל ענפי הרפואה הפסיכיאטריה קשורה במיוחד לעולם ערכים, לתרבות, למערכות אמונות והדעות של המטופל . לכן היא ניצבת בתווך בין מדעי הטבע מצד אחד לבין מדעי הרוח והחברה. התפיסה ההיסטורית של הפסיכיאטריה מאפשרת לתת פרספקטיבה ולחזות בתנועת המטולטלת בין תקופות בהם נושאים אורגניים מקבלים דגש כמו מאמצע המאה התשע עשרה, ואחר כך למשל מאמצע המאה העשרים גישות פסיכולוגיות כמו הגישה הפסיכואנליטית נעשית דומיננטית. ישנן תנודות מצד אחד לשני כיום אנו בתקופה שקרנן של גישות ביולוגיסטיות עולה ופורח.
שאלה: מהי תרומתך הסגולית לגוף הידע הפסיכיאטרי?
תשובה:
הוספתי נדבכים משמעותיים לפסיכיאטריה תרבותית וחקר קבוצות מיוחדות כמו העדה החרדית עולים מחבר העמים לשעבר ומאתיופיה , לחקר הפדופיליה והפרעות בדחף מיני והטיפול התרופתי בהן , לחקר ההיסטריה של תגובות הקרב בישראל, לחקר הטראומה הנפשית ובטויי האובדן והשכול בישראל ברמה האישית והרמה החברתית. בפתוח גישה טיפולית אסטרטגית ואינטגרטיבית בפיתוח שיטות ניתוח פסיכו ביוגרפיות ופסיכוהיסטוריות והעמקת הבנת הקשרים המורכבים בין פסיכופתולוגיה ויצירתיות
שאלה: אחת השאלות הקלאסיות הינה האם יש קשר בין פסיכופתולוגיה ויצירה. לגבי דידי הקשר מצוי באופני עיבוד אינפורמציה המשותפים ליוצר ולסובל מהחולי הנפשי כמו היכולת לאסוציאציות, הקשרים ואנלוגיות לא שיגרתיות הן בקרב היוצרים והן בקרב "משוגעים". עם זאת היוצר כפי הנראה שולט בתהליך ומבין כי הדברים הם פרי דמיונו ופיתוחו ואילו החולה נשלט על ידי הקשרים לא שגרתיים אלו והם לא פעם כפויים עליו, כמו נאמר במילים אחרות שיש לו פחות דרגות חופש, מה דעתך שלך על הקשר בין פסיכופתולוגיה ויצירה, שהרי כתבת לא מזמן ספר בנושא יחד עם פרופ' ולדימיר לרנר?
תשובה:
הזיקה בין היצירתיות האמנותית לבין השיגעון משכה את תשומת הלב כבר בתקופות קדומות, זהו רעיון שעובר אחר כך כחוט השני בכל התקופות ההיסטוריות. ומוצא את ביטויו באמנות, בספרות ובהגות הפילוסופית. לרעיון שיש קשר בין פסיכופתולוגיה ויצירה ניתן למצוא ביטוי כבר ביוון העתיקה אצל אריסטו ואפלטון שביטאו את הרעיון כי המוזה "משתלטת" כמו בצורה של איחוז על האמן היוצר ותורמת ליצירה.
ויליאם שקספיר מתייחס לכך מספר פעמים ביצירותיו למשל במחזהו "חלום ליל קיץ" שם הוא כותב כי הפנטסיה של היוצר מכילה יותר עומק מאשר בכל מכלולי הניתוח של הרציונאליות הקרה.
יש לציין כי בתקופת רנסנס האמינו כי משוררים ופילוסופים נולדו תחת מזל הכוכב שבתאי וכי תחת השפעתו נכללת המלנכוליה (ראה התחריט המפורסם של דירר המצייר את האמן במצב של מלנכוליה). בתפישה הרומנטית של היצירה במאה התשע עשרה היצירה נתפסה כנובעת מן הסבל, ממעמקי הנפש (ראה לורד ביירון). לפי השקפה הרומנטית נתפשו סבל וחריגות נפשית כמאפשרים גישה ישירה ואותנטית אל הרוחניות, אל עולמו הפנימי של האדם ואל האמת המסתתרת בתודעה.
גם בימינו מעסיקה השאלה את החוקרים בתחומי המוח והפסיכיאטריה
ניתן ככלל לחלק המחקר בנושא של קשר בין יצירתיות לפסיכופתולוגיה ל:
1] מחקר ביוגרפי היסטורי הכולל ניתוח שיטתי ביוגרפיות היסטוריות
2] מחקר פסיכיאטרי על אמנים ובני ומשפחותיהם
3] מחקר פסיכומטרי – ניסיון קשירת יצירתיות למרכיבים מאפיינים ספציפיים
אציין כי מחקרים שיטתיים רבים עסקו בנושא, ורובם ככולם, למרות ההבדלים בגישות ובשיטות המחקר שנקטו, הגיעו למסקנה דומה : עוצמתם של תסמינים פסיכופתולוגיים ובמיוחד הפרעות אפקטיביות (במצב הרוח) ובאישיות) שיעורם היו גבוהים יותר אצל היוצרים מאשר באוכלוסיה הכללית. יתרה מזאת, ככל שהיוצר הנו משמעותי ובולט יותר, כן הם גבוהים יותר. ישנה גם דיפרנציאציה בין סוגים שונים של יוצרים למשל אצל משוררים סופרים ואחר כך ציירים ופסלים למש שעורי ההפרעה במצב הרוח הם הגבוהים ביותר
התפיסה האישית שלי בנושא, מציין פרופ' ויצטום, הינה כי מחד יש קשר ביו הפרעות אפקטיביות (כולל תופעות הקשורות להפרעות אפקטיביות כאלכוהוליזם ואבדנות) ויצירתיות, אך מאידך הדבר הבסיסי והעיקרי ההכרחי ליצירה הינו קודם כל כשרון ליצירה. תופעה מעניינת נוספת (המוזכרת כמוטיב חשוב ומשמעותי בספר) שניתן למצוא אצל יוצרים הינו הקשר עם האובדן. כאשר מופיע אובדן בגיל צעיר והאדם יצירתי הרי שהיצירה הופכת לא פעם אובייקט מחבר לדמות שאבדה וכלי ח/שוב בדיאלוג המתמשך עם הדמות שאבדה.
גאונות ושגעון מאת ולדימיר לרנר ואלי ויצטום
פירוט נרחב של הנושא מופיע בספרי "גאונות ושיגעון" שנכתב יחד עם פרופ' ולדימיר לרנר ואשר יצא לאחרונה. בספר מתוארים יוצרים שחיו ברוסיה של המאה התשע-עשרה, שאופיינה בפריחה תרבותית ואמנותית. אמנם בספר אנו מתמקדים ב "מקרה של רוסיה במאה התשע-עשרה" גורס פרופ' ויצטום, אך אנו גם מרחיבים את ההבנה אודות הקשרים בין פסיכופתולוגיה ויצירה מעבר להשפעות המקום והזמן.
מחשבות בעקבות "הריפוי מן המרה השחורה" מאת בנימין זאב הרצל מתוך מבחר כתבי הרצל בשנים עשר כרכים: כרך ד' ; סיפורים ופיליטונים: עמ' 169-183 תרגום: ד. קימחי
פרופ' יוסי לוין
בנימין זאב הרצל [1860-1904]
להפתעתי ניחן הרצל בחוש הומור וביכולת לבנות סיטואציות קומיות משעשעות ביותר תוך רגישות לדקויות הסיטואציה. בד בבד הוא שוזר בפיליטון חלק מתפיסותיו על חוסר המשמעות של בעלי הממון שאינם חסרים לכאורה דבר, על הרפואה הפרטית אשר שלמונים מפלסים אליה את הדרך, על מוסד הנישואין, על נשים וגברים ועוד….ובמיוחד הוא מציע ריפוי מפתיע לדיכאון הקשור בחוסר המשמעות של המאיון העליון, אותם בעלי הממון שאינם חסרים לכאורה דבר….
בסיפור זה פותח הרצל במקרהו של דז'ון חבקוק ווינדל המגיע לקליניקה של דוקטור בוסטר המפורסם. "דוקטור, אם תבריאני, הרי אני משלם לך שכר של עשרת אלפי דולרים!" ….. "באר דבריך בקיצור נמרץ" משיב בוסטר. "תן לי חמישה רגעים- כל רגע יעלה לך אפוא, בחשבון 2000 דולארים" … "דבר" סח לו הרופא…..
ואילו דז'ון משיב "בן שלושים אני, חופשי ועשיר.. בריא… ניסיתי הכל :נסיעות, סכנות, משחקים, ציד, יין, נשים" …. "אלו נשים" שואל הרופא.. "מכל המינים, מכל הגוונים, הכל גודל, מכל הלאומים" עונה דז'ון ומוסיף "ואף על פי כן היו לי החיים לי למעמסה איומה… הכל לגועל לי ולבוז… משתעמם כשנים ועשרים לורדים בריטיים יחד… בקיצור מרה שחורה…".
הרופא בוחר בטיפול לא שגרתי למרה השחורה של האיש העשיר שיש לו הכל לדבריו:
למחרת בשעת הצהריים בדיוק הגיע חבקוק ווינדל וכא אל הסנטוריום…. "העד נא לפני האדונים הללו, שרצונך הוא להתמסר לטיפולי," סח לו הרופא. "אני מאשר ומקיים" ענה ווינדל.
ובהמשך… "הספוג, פקד הדוקטור וסחט אותו אל פיו של החולה…ומיד נפלה על דז'ון ח. ווינדל שנת האתר וישן."
"אז קרא הרופא הגדול אל עוזריו: קטעו לו את רגלו הימנית!"
ומכאן מתאר הרצל את זעמו של דז'ון על הקטיעה……
אך מקץ מספר שבועות משפחת זעמו של דז'ון מופיע הדוקטור לשיחה עם חולהו שכעסו שכך….
ובמילותיו של הרצל "ורק כאשר הודיעוהו, שרוחו של החולה שקטה במקצת בא לבקרו…"
"כלום אמרת להנעים את חיי בזה שעשיתני לבעל מום" מטיח דז'ון ברופאו בוסטר….
"ידידי הצעיר נענה הלה החיים יפים הם אלא שהאדם אנוס להיות חסר משהו על מנת לטעום אותם. על כן גמרתי בחוכמתי לעשות את אשר עשיתי.."
חדר העבודה של בנימין זאב הרצל בביתו שבווינה, אוסטריה. שחזור במוזיאון הרצל בירושלים. האם כאן כתב את הפיליטון בשנת 1892?
"ואתה מונע ממני לעולם את אשר היה יקר לי מכל: מחולות, רכיבה, ריצה!" רטן דז'ון.
"מיסטר דז'ון," עונה לו בוסטר, "אין אדם אוהב אלא את מה שאין לו…” ומוסיף ומפטיר "אבל אף על פי כן באתי בדברים עם מכונאי מצוין, והוא מתקין לך רגל מלאכותית מעשה אומנות יהא זה. איש לא ירגיש כלל…..המחיר 8700 דולארים…"
הפיליטון ממשיך שדז'ון מוצא את אושרו, רוקד במחולות עם רגלו התותבת ומתחתן עם ליליאן סלייד העשירה בממון וביופי… אלא שבצר לו משמתוודה הוא בפניה על חוסר רגלו, מגלה גם היא את ליבה בפניו אודות חזה התותב שהוכן גם הוא אצל אותו מכונאי אמן….
לקראת סיום מכין לנו הרצל פגישה לא צפויה עם בוסטר הרופא באחד מנשפי המחולות בהם מתוודה הרופא כי "דעתי שיש רק ריפוי אחד בפני המרה השחורה: הנישואין. אבל את התרופה הבדוקה הזאת לא העזתי להציע לפניך…"
"לא העזת?" מחרה ומוסיף דז'ון "אתה? ועל שום מה?" עונה לו בוסטר: "תרופה זו נראית לי אכזרית מידי……………"
אמנם מדובר בפיליטון, אך מה דעתך הקורא? האם אחת התשובות לדיכאון קיומי הינה מתן משמעות מחודשת? האם על משמעות כזו להישען על חסר קיומי (אצל היחיד או החברה) שיש לאתרו יחד עם המטופל הסובל? במובן זה קטיעת הרגל היא מטפורה לבניית חסר שכזה שעליו תתבסס בניית משמעות חדשה.
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
בנימין זאב הרצל [1860-1904]