מרסל פרוסט והאילוזיה המנחמת ממכאובי וייסורי הנפש

נכתב ע"י פרופ' לוין

בפסיכיאטריה מבחינים בין אילוזיה לבין הלוצינציה (הזיה). בהלוצינציה, נהוג לאמר, נוצרת תפיסה חושית בלא כל גירוי שיצר או השרה אותה, ואילו באילוזיה לעומת זאת, נוצרת תפיסה חושית מוטעית לגירוי קיים. יש הטוענים כי רצוי שהבחנה דיכוטומית זו תוחלף בהבחנה הכוללת רצף מגירוי בולט ועד לגירוי מינימאלי ומוסיפים כי אף בהלוצינציה אם נחפש דיינו נמצא גרעין של גירוי שסביבו נוצרת ההלוצינציה.

קרל תיאודור יאספרס (1883-1969)

קארל יאספרס פסיכיאטר ופילוסוף אקזיסטנציאליסטי  טען בספרו המונומנטלי General  Psychopathology  כי ישנם שלושה סוגי אילוזיות:

סוג ראשון הינו זה של  אילוזיות המופיעות בעקבות חוסר תשומת לב. למשל, בהרצאה אנו נוטים לא פעם לייחס לצלילי קול המרצה שלא קלטנו (עקב הסחת דעתנו) מילים מסוימות והופכים ערים לכך רק כאשר אנו תופסים כי טעינו. או למשל אילוזיה כזו קורית כאשר אנו לא שמים לטעות דפוס בספר ומשלימים את החסר. אילוזיות כאלו ניתנות לתיקון מהיר אם תשומת הלב חוזרת אל החומר.

בסוג השני מופיעות אילוזיות הקשורות ומתאימות למצבים רגשיים מסוימים. כך, כשהולכים לאורך שדרת עצים בלילה וחשים פחד, ניתן לטעות ולסבור שגזעו של אחד העצים הינו דמות אדם. יאספרס מספר על חולה מלנכולי (דיכאוני) שהיה נתון בפחדים עזים ממוות וממתים ואף פחד פן ייפול בחלקו גורלו של אסיר שנידון לשנים ארוכות.  חולה דיכאוני זה ראה כבסים תלויים ליבוש ודימה לראות בם את  דמותה של גוויה בפעם אחרת דימה כי קול טריוויאלי ששמע הינו קולה המשקשק של שרשרת אסירים.  אילוזיות כאלו הן אינן יציבות, הן באות, חולפות ומשתנות וניתן להבינן באם מבינים את הרגש השליט המופיע סמוך לזמן התהוותן.

הסוג השלישי קרוי פראידוליה (Pareidolia). בסוג זה הדמיון יכול ליצור צורה אילוזיונרית מתפיסה חושית לא מוגדרת ולא מתוחמת דיה, כמו עננים או קירות מכותמים בטלאי צבעים ומרקמים. במקרה זה אין בדרך כלל רגש מיוחד הקודם להופעת האילוזיה, אין כל הפרעה בשיפוט המציאות ויצירת הדמיון האילוזיונרית לא נוטה להעלם כאשר תשומת הלב מוסבת אליה.

מרסל פרוסט (18871-1922)

הסופר מרסל פרוסט מדווח בסיפורו:  "פגישה על שפת אגם" המופיע בספרו תענוגות וימים (ראה מרסל פרוסט: תענוגות וימים: זמורה ביתן מודן, 1979  תרגום יורם ברונובסקי) אודות אילוזיה מן הסוג השני, כזו המופעלת ומושרה על ידי רגשות עצב כובשים לצד כמיהה לאישה שאהב.

וכך הוא כותב :

"אתמול בטרם לכתי לסעוד ביער בולון קיבלתי ממנה פתק …בו השיבה לי בקרירות על איגרתי הנואשת, אחרי השהיה של שמונה ימים, שהיא חוששת שלא תוכל להיפרד ממני קודם שתיסע….ואני בקרירות יתרה השבתי שאין בכך כלום…

….הייתי עצוב ביותר….או אז התלבשתי ורכבתי דרך יער בולון בכרכרה פתוחה…כאשר סבה הכרכרה לשדרה שלחוף האגם הבחנתי בקצה הרחוק של השביל…..בדמותה של אישה בודדה הצועדת לאיטה….חרף המרחק בינינו זיהיתי אותה. הייתה זו היא! קדתי בפניה קידה עמוקה. והיא המשיכה להביט בי כמבקשת שאקחנה עימי. לא עשיתי זאת כל ועיקר, אך לפתע חשתי בריגשה שהייתה משהו כמו שמחוצה לי המתנפל וכובשני. ידעתי זאת תמיד!—קראתי בתוך תוכי—קיימת איזו סיבה נעלמה המכריחה אותה להעמיד פנים אדישות. היא אוהבת אותי, נפש יקרה…….

…הגעתי לסעודה זורח מאושר שלבש דמות של ידידות עולצת אדיבה ולבבית, שפע על כל אחד מן המסובים. עתה ציפינו רק לבואה של הגברת דה ט' שלבסוף הגיעה. גברת זו היא האישה חסרת המשמעות מכל אלה המוכרות לי ….ו..היא גם בלתי מושכת ביותר, אך הייתי מאושר מכדי לא לסלוח לכל אחד על פגמיו ועל כיעורו, וכשחיוך על שפתי ניגשתי אליה מתוך חיבה יתרה.

–זה עתה היית הרבה פחות נחמד היא אמרה.

–זה עתה עניתי בהשתאות, זה עתה? אך הרי לא ראיתיך אלא עכשיו.

–מה ובכן לא זיהית אותי? נכון הייתי במרחק ניכר. הלכתי לצד האגם שעה שאתה הפלגת ברוב גאווה  בכרכרתך. נופפתי אליך , וכיון שאיחרתי מעט קיוויתי שתעצור ותיקחני עימך.

–ובכן זאת היית את! צעקתי וחזרתי נואשות כמה פעמים.

אך הגרוע מכל הוא שהמצב לא היה עוד כאילו לא היו דברים מעולם. דיוקנה האוהב של האישה שלא אהבתני , אפילו עכשיו, כשהייתי מודע לטעותי, שינה לחלוטין ולזמן רב את כל תפישתי אותה. ניסיתי להשלים עימה, לא הייתי מסוגל לשכוח אותה ..ולעיתים קרובות כשחיפשתי נחמה במכאובי הייתי מדמה שהייתה זו באמת היא שראיתי באותו יום, כשאני עוצם את עיניי לשוב ולראות את הידיים הקטנות שנופפו לעברי…שעה שעיניה התמהות והעצובות נדמו כמבקשות שאקחנה עימי".

באופן מעניין אילוזיה זו למרות שהופרכה זמן קצר לאחר שהושרתה השפעתה לא פסקה. כמו נתייצבה לה אילוזיה זו כזיכרון אלטרנטיבי, כנרטיב תחליפי, המאפשר לסופר נחמה ועידוד בשעת מכאובי נפשו.