סוד האמפתיה לבני מיננו, לאדם המתייסר בפסיכוזה, ותתפלאו, לעץ, לעטלף ואף מעבר לכך
מתמיד התעניינתי בנושא האמפטיה שהרי הוא מרכזי להבנת המטופל ומהווה מרכיב חשוב בטיפול.
נגדיר תחילה מהי אמפתיה: אמפתיה היא היכולת להבין ולשתף את רגשותיו של אדם אחר. דבר זה כרוך ביכולת לשים את עצמנו בנעליו של מישהו אחר ולחוות את הרגשות, המחשבות ונקודת המבט שלו. יש המציעים כי ניתן לחלק את האמפתיה לשלושה סוגים עיקריים:
- אמפתיה קוגניטיבית: זוהי היכולת להבין את נקודת המבט או המצב הנפשי של אדם אחר. זה לדעת מה מישהו אחר חושב או מרגיש, מבלי בהכרח לשתף את החוויה הרגשית שלהם.
- אמפתיה רגשית (או רגשית): סוג זה כרוך למעשה להרגיש את הרגשות שאדם אחר חווה. אם מישהו עצוב, גם אתה מרגיש עצוב.
- אמפתיה חומלת: ידועה גם בשם דאגה אמפתית, זה מעבר להבנה ותחושה. זה כרוך בנקיטת פעולה כדי לעזור למישהו במצוקה.
ככלל אמפתיה היא מרכיב חיוני באינטראקציות חברתיות בריאות ובמערכות יחסים, שכן היא מטפחת קשר, הבנה וחמלה. היא ממלאת תפקיד משמעותי בפתרון סכסוכים, עבודת צוות ותמיכה רגשית.
אגב, בהקשר לכך בעשורים האחרונים אף נתגלו במוח נוירוני מראה. כך בקליפת המוח קיימים תאי עצב הקשורים לפעילות מוטורית. ייחודם ם בכך שהם מגיבים לא רק כאשר האדם או החיה שבמוחותיהם הם נמצאים מבצעים תנועה, אלא גם כאשר הפרט צופה בפרט אחר, בדרך כלל מאותו המין, מבצע תנועה כזאת. לא נעמיק כאן בנושא הפיזיולוגי הזה המספק לדעת רבים קרקע מסוימת להבנת המקורות המוחיים לאמפטיה. נציין רק כי לאחרונה עלו שאלות ביחס להיגד אחרון זה שכן בניסוי יחסית עכשווי בקופים הדגימו חוקרים כי אותם תאי עצב המראה, יורים גם כאשר הקוף צפה בגליל מתכת נע בתנועה לא טבעית [כלומר תנועה לא אנושית]. החוקרים הסתכלו על כל האוכלוסייה העצבית באזור שסקרו במוח הקוף והבינו שלמרות שרמת ההפעלה שונה, נוירוני המראה מופעלים ללא קשר לאופן שבו מתבצעת המשימה הנצפית, אם ממקור אנושי/חייתי או ממקור שאינו כזה. ראה:
Albertini, D., et al. J. Neurophysiol. (2021)
אבל עד כאן על פיזיולוגיה. נציין כי רבים כתבו על אמפתיה לאורך ההיסטוריה, החל מפילוסופים ועד לפסיכולוגים מודרניים.
כך אדם סמית בספרו "התאוריה של הרגשות המוסריים" (1759), טען שאמפתיה היא המניע העיקרי להתנהגות מוסרית. הוא האמין שאנחנו מסוגלים להבין את רגשותיהם של אחרים על ידי דמיון, מה שגורם לנו לחוש סימפתיה כלפיהם ולרצות לעזור להם.
דיוויד יום: יום, פילוסוף סקוטי בן המאה ה-18, טען שאמפתיה היא תוצר של דמיון וחמלה. הוא האמין שאנחנו מסוגלים להבין את רגשותיהם של אחרים על ידי שנדמיין את עצמנו במקומם, מה שגורם לנו לחוש חמלה כלפיהם ולרצות לעזור להם.
עימנואל קאנט, פילוסוף גרמני בן המאה ה-18, טען שאמפתיה היא חובה מוסרית. הוא האמין שאנחנו חייבים להתייחס לאחרים בכבוד, ושאמפתיה היא הדרך לעשות זאת.
קרל יונג: פסיכואנליטיקן אשר במרכז התיאוריה שלו עומדת האינטגרציה של ה"צל", קרי ההיבטים הלא מודעים של העצמי המכילים רגשות ותשוקות מודחקים, עבורו אמפתיה לאדם אחר כרוכה בהכרה וקבלה של כל קשת הרגשות שהאדם סופג מהאחר, כולל הרגשות האפלים או המאתגרים יותר.
קרל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי בן המאה ה-20, שפיתח את גישת הטיפול הממוקדת באדם, האמין שאמפתיה היא חיונית ליצירת קשר טיפולי, ושאמפתיה מאפשרת למטופלים לחוות קבלה והבנה ואילו דניאל גולמן, פסיכולוג אמריקאי בן זמננו, שהביא לפופולריזציה את מושג האינטליגנציה הרגשית, האמין שאמפתיה היא מרכיב מרכזי באינטליגנציה הרגשית, ושאמפתיה מאפשרת לנו לבנות קשרים חזקים ולהצליח בחיינו.