דמותו של גופרדו ב״דיאנה״ מאת זאב ז׳בוטינסקי: נפש דרמטית, פולשנית, בעלת קווי אישיות פתולוגיים, המדגימה קנאה חולנית

נכתב ע"י פרופ' לוין

הסיפור ״דיאנה״ של זאב ז׳בוטינסקי מציב במרכזו משולש יחסים טעון. שלוש הדמויות, דיאנה ושני הגברים, נלכדות במתח ארוטי-פסיכולוגי שבו דיאנה מתפקדת כציר מרכזי של משיכה ושליטה. שני הגברים מייצגים טיפוסים נפשיים מנוגדים: האחד [המספר] נמשך מתוך רגש ופגיעוּת, והשני [גופרדו] מתוך יצר כוח, קנאה ואמביוולנטיות. המשולש כולו נע בין תשוקה, תחרות והרס עצמי, כאשר דיאנה אינה רק מושא אלא גם סוכן פעיל המעצים את הדינמיקה הטרגית.

אולם מבחינה פסיכולוגית אטען כי מוקד העניין האמיתי איננו רק בדיאנה אלא דווקא בגופרדו, הדמות הגברית האקסצנטרית, הקנאית, הפולשנית והמאיימת. אין זה רק צעיר מאוהב שנפגע מיריבו; זהו אדם שעולמו הרגשי נצבע מן היסוד בתיאטרליות, בהחצנה, בדרמטיזציה של כאב, בתחושת זכות על הזולת, ובאי־יכולת להכיר בגבולות נפשיים וגופניים של אחרים. משום כך ״דיאנה״ איננו רק סיפור על אהבה וקנאה, אלא טקסט ספרותי המאפשר קריאה אבחונית זהירה של מבנה אישיות. אטען כאן כי גופרדו מתואר באופן המשכנע ביותר כבעל ארגון אישיות מקבוצת Cluster B, וכי האבחנה הסבירה ביותר לגביו היא הפרעת אישיות היסטריונית עם קווים נרקיסיסטיים בולטים, ולצדם כמה מאפיינים גבוליים משניים אם כי כפי שנראה בהמשך יתכן והתמונה מורכבת יותר [טוריקו ואח', 2024; מיטרה ואח', 2024.[

זאב זבוטינסקי [1940- 1880]

יש לפתוח בהסתייגות מתודולוגית. אבחון של דמות ספרותית איננו אבחון קליני ממשי. אין לנו היסטוריה התפתחותית, אין אנמנזה, אין תצפית לאורך שנים, ואין אפשרות להבחין בין מאפיין אישיותי יציב לבין תגובת משבר נקודתית. עם זאת, לספרות יש יתרון משלה: היא חושפת דפוסים סגנוניים של העצמי, כלומר לא רק מה הדמות מרגישה אלא כיצד היא מארגנת את רגשותיה, באילו צורות היא מציגה אותם, ומה קורה לה ביחס לגבולות, בושה, השפלה, קנאה ושליטה. אבחון ספרותי־פסיכולוגי תקף אפוא לא כהכרעה נוזולוגית סופית אלא אולי ככלי פרשני. במקרה של גופרדו, אטען כי הדפוסים חוזרים בעקביות מספקת כדי להצדיק קריאה כזו.

קרא עוד »