ראיון קצר עם פרופ' אליעזר ויצטום אודות פסיכיאטריה, פסיכופתולוגיה ויצירה

נכתב ע"י פרופ' לוין

אליעזר ויצטום

אני מכיר את פרופ' אלי ויצטום שנים רבות כידיד וכאינטלקטואל מקורי השוטח טענותיו בשטף תוך ראית על מחד וירידה לפרטים מאידך. בעבר שיתפנו פעולה בספר "התמודדות עם יצרים" בהוצאת בריא לדעת ולאחרונה קיבל את הפרק שכתבתי יחד עם דר' סוזנה רויטמן אודות הסכמה לטיפולים מיוחדים בפסיכיאטריה לספר אודות פסיכיאטריה משפטית שהוא עורך עם אחרים. זה תמיד תענוג לשוחח עימו ולשמוע את דעתו במגוון נושאים. הוא עוסק בפסיכיאטריה כבר למעלה מ30 שנה. הוא פרופסור מן המניין לפסיכיאטריה באוניברסיטת בן-גוריון ופסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע ובמרכז לבריאות הנפש "עזרת נשים" בירושלים. הוא נמנה עם עורכי שיחות – הירחון הישראלי לפסיכותרפיה, וערך והשתתף בכתיבת ספרים בעברית ובאנגלית על אבל, אובדן וטראומה, הטיפול באוכלוסייה החרדית בירושלים, הורדוס (יחד עם ההיסטוריון פרופ' אריה כשר) ועוד. באמתחתו פרסום של יותר מ-200 חיבורים מדעיים, במגוון תחומים כמו: השפעתם של גורמים תרבותיים על ביטויים של מצוקה פסיכולוגית, דרכי התמודדות עם אבל והפרעות פוסט-טראומתיות, פסיכותרפיה קצרת-מועד, טיפול נרטיבי והקשר בין יצירתיות לפסיכופתולוגיה ועוד.

אנו יושבים בניחותא, בשעת צהריים בחדרי בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע ואני פותח ושואל אם יוכל לענות תחילה בקצרה ובתמצות על מספר שאלות ובהמשך להרחיב בנושא פסיכופתולוגיה ויצירה? משהוא משיב בחיוב אני פותח ומזכיר כי בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת ערכו ג'ון פול ברודי וקייט ברודי כרך מעניין של אסופות מאמרים אודות מחלוקות בפסיכיאטריה.בפרק על עתיד הפסיכיאטריה טען חוקר הסכיזופרניה FULLER TORREY כי בעתיד החולים הפסיכיאטרים לא יהיו קיימים עוד, וכי בשל כך לתחום אין עתיד, שכן אלו מהחולים בהם תתגלה מחלה מוחית יעברו לטיפול הנוירולוגים ואילו באלו שכזו לא תאותר יטפלו לגרסתו מטפלים מחנכים. הפסיכיאטר PAUL FINK לעומתו, חזה באותה עת לפסיכיאטריה עתיד מזהיר כענף רפואי ההולך ומתפתח. אישית, אני שייך למחנה האופטימיסטיים שכן אני רואה כיום את מבשריה של תקופה שתישא בכנפיה שילוב מרתק בין מדעי ההדמיה ותחומי הנוורופסיכולוגיה מחד והידע הפסיכיאטרי והגישות הפסיכותרפיות מאידך. מה דעתך? האם אתה שותף לכך? האם אתה פסימיסט או אופטימיסט?

תשובה:
לצערי הפסיכיאטריה נראה כי היום מתפתחת לכיוון הרדוקציוניסטי, יותר ויותר מדברים על רצפטורים (קולטנים) במוח, ובאווירה ביולוגיסטית שכזו הדגש על חשיבות המפגש האנושי שבין המטפל למטופל והפסיכותרפיה בקרב הדור הצעיר של הפסיכיאטרים הולך ופוחת. החיפוש אחרי מה שמכונה לדוגמא "מרכז האושר" "מרכז ההומור" או הדיכאון במוח בעזרת שיטות הדמייה משוכללות הוא פשטני ורדוקציוניסטי מידי ולאינו יכול להסביר את המורכבות הרבה של התופעות הללו. הדור הצעיר שם את הדגש בעיקר על מיומנויות ושוכח למרבה הצער את המרכיב ההומניסטי ואת העובדה הטיפול הפסיכותרפויטי הוא קודם כל אומנות ולא רק מיומנות.

שאלה: בחשבי על תפקיד הפסיכיאטר בחברה נראה לי כי בהיות הפסיכיאטר אמון על הטיפול באנשים עם חולי נפשי חלק מתפקידו החברתי קשור בהסרת הסטיגמה הקשורה במחלות אלו, מה דעתך אתה לגבי תפקיד הפסיכיאטר בחברה?

תשובה:
קשה לענות על כך אך במשפט מפתח אומר מחד כי עברנו את העידן פטרנליסטי ומאידך עלינו להלחם למען המטופלים החלשים שאין להם קול או לובי משמעותי שיילחם עבור צרכיהם.

שאלה: כאמור ב- 1978 ערכו ג'ון פול ברודי וקייט ברודי כרך מעניין של אסופות מאמרים אודות מחלוקות בפסיכיאטריה, בין היתר דנו ביעילותם של טיפולים פסיכיאטריים (כולל ניתוחי המוח הקרויים לובוטומיה) וטיפולים פסיכולוגיים, ביכולתם של הומוסקסואלים לאמץ ילדים ובנושאי ההסכמה מדעת של חולים פסיכיאטרים. חלק מנושאים אלו נחשבים היום אנכרוניסטיים, מהם לדעתך הנושאים העכשוויים מעוררי המחלוקת בפסיכיאטריה?

תשובה:
בין השאר, תפקיד הגנטיקה מול הסביבה בהקשר למחלות הנפשיות, השימוש בטיפולים ביולוגים בפסיכיאטריה, מדת האחריות הפלילית של הלקוי בנפשו, והקריטריונים לאשפוז כפוי – טובת החברה מול זכויות החולה וזה רק חלק קטן מן הדוגמאות.

שאלה: אחת הדוגמאות המדהימות בהיסטוריה של הפסיכיאטריה קשורה במוניץ חלוץ ניתוחי המוח (לובוטומיה) בפסיכיאטריה שבוצעו באלפיהם באוכלוסיות של חולים במחלות נפשיות קשות ונזנחו והוקעו בהמשך כגישת טיפול בעייתית ביותר שגרמה לעיתים לשינויים לא הפיכים באישיות החולים. מוניץ אף זכה על פיתוח גישה זו כך לתהילה ולפרס נובל. האם חשוב לדעת על כך ובכלל מדוע חשוב לדעת על ההיסטוריה של הפסיכיאטריה?

תשובה:
יש להבין כי מכל ענפי הרפואה הפסיכיאטריה קשורה במיוחד לעולם ערכים, לתרבות, למערכות אמונות והדעות של המטופל . לכן היא ניצבת בתווך בין מדעי הטבע מצד אחד לבין מדעי הרוח והחברה. התפיסה ההיסטורית של הפסיכיאטריה מאפשרת לתת פרספקטיבה ולחזות בתנועת המטולטלת בין תקופות בהם נושאים אורגניים מקבלים דגש כמו מאמצע המאה התשע עשרה, ואחר כך למשל מאמצע המאה העשרים גישות פסיכולוגיות כמו הגישה הפסיכואנליטית נעשית דומיננטית. ישנן תנודות מצד אחד לשני כיום אנו בתקופה שקרנן של גישות ביולוגיסטיות עולה ופורח.

שאלה: מהי תרומתך הסגולית לגוף הידע הפסיכיאטרי?

תשובה:
הוספתי נדבכים משמעותיים לפסיכיאטריה תרבותית וחקר קבוצות מיוחדות כמו העדה החרדית עולים מחבר העמים לשעבר ומאתיופיה , לחקר הפדופיליה והפרעות בדחף מיני והטיפול התרופתי בהן , לחקר ההיסטריה של תגובות הקרב בישראל, לחקר הטראומה הנפשית ובטויי האובדן והשכול בישראל ברמה האישית והרמה החברתית. בפתוח גישה טיפולית אסטרטגית ואינטגרטיבית בפיתוח שיטות ניתוח פסיכו ביוגרפיות ופסיכוהיסטוריות והעמקת הבנת הקשרים המורכבים בין פסיכופתולוגיה ויצירתיות

שאלה: אחת השאלות הקלאסיות הינה האם יש קשר בין פסיכופתולוגיה ויצירה. לגבי דידי הקשר מצוי באופני עיבוד אינפורמציה המשותפים ליוצר ולסובל מהחולי הנפשי כמו היכולת לאסוציאציות, הקשרים ואנלוגיות לא שיגרתיות הן בקרב היוצרים והן בקרב "משוגעים". עם זאת היוצר כפי הנראה שולט בתהליך ומבין כי הדברים הם פרי דמיונו ופיתוחו ואילו החולה נשלט על ידי הקשרים לא שגרתיים אלו והם לא פעם כפויים עליו, כמו נאמר במילים אחרות שיש לו פחות דרגות חופש, מה דעתך שלך על הקשר בין פסיכופתולוגיה ויצירה, שהרי כתבת לא מזמן ספר בנושא יחד עם פרופ' ולדימיר לרנר?

תשובה:
הזיקה בין היצירתיות האמנותית לבין השיגעון משכה את תשומת הלב כבר בתקופות קדומות, זהו רעיון שעובר אחר כך כחוט השני בכל התקופות ההיסטוריות. ומוצא את ביטויו באמנות, בספרות ובהגות הפילוסופית. לרעיון שיש קשר בין פסיכופתולוגיה ויצירה ניתן למצוא ביטוי כבר ביוון העתיקה אצל אריסטו ואפלטון שביטאו את הרעיון כי המוזה "משתלטת" כמו בצורה של איחוז על האמן היוצר ותורמת ליצירה.
ויליאם שקספיר מתייחס לכך מספר פעמים ביצירותיו למשל במחזהו "חלום ליל קיץ" שם הוא כותב כי הפנטסיה של היוצר מכילה יותר עומק מאשר בכל מכלולי הניתוח של הרציונאליות הקרה.
יש לציין כי בתקופת רנסנס האמינו כי משוררים ופילוסופים נולדו תחת מזל הכוכב שבתאי וכי תחת השפעתו נכללת המלנכוליה (ראה התחריט המפורסם של דירר המצייר את האמן במצב של מלנכוליה). בתפישה הרומנטית של היצירה במאה התשע עשרה היצירה נתפסה כנובעת מן הסבל, ממעמקי הנפש (ראה לורד ביירון). לפי השקפה הרומנטית נתפשו סבל וחריגות נפשית כמאפשרים גישה ישירה ואותנטית אל הרוחניות, אל עולמו הפנימי של האדם ואל האמת המסתתרת בתודעה.

גם בימינו מעסיקה השאלה את החוקרים בתחומי המוח והפסיכיאטריה
ניתן ככלל לחלק המחקר בנושא של קשר בין יצירתיות לפסיכופתולוגיה ל:

1] מחקר ביוגרפי היסטורי הכולל ניתוח שיטתי ביוגרפיות היסטוריות
2] מחקר פסיכיאטרי על אמנים ובני ומשפחותיהם
3] מחקר פסיכומטרי – ניסיון קשירת יצירתיות למרכיבים מאפיינים ספציפיים

אציין כי מחקרים שיטתיים רבים עסקו בנושא, ורובם ככולם, למרות ההבדלים בגישות ובשיטות המחקר שנקטו, הגיעו למסקנה דומה : עוצמתם של תסמינים פסיכופתולוגיים ובמיוחד הפרעות אפקטיביות (במצב הרוח) ובאישיות) שיעורם היו גבוהים יותר אצל היוצרים מאשר באוכלוסיה הכללית. יתרה מזאת, ככל שהיוצר הנו משמעותי ובולט יותר, כן הם גבוהים יותר. ישנה גם דיפרנציאציה בין סוגים שונים של יוצרים למשל אצל משוררים סופרים ואחר כך ציירים ופסלים למש שעורי ההפרעה במצב הרוח הם הגבוהים ביותר

התפיסה האישית שלי בנושא, מציין פרופ' ויצטום, הינה כי מחד יש קשר ביו הפרעות אפקטיביות (כולל תופעות הקשורות להפרעות אפקטיביות כאלכוהוליזם ואבדנות) ויצירתיות, אך מאידך הדבר הבסיסי והעיקרי ההכרחי ליצירה הינו קודם כל כשרון ליצירה. תופעה מעניינת נוספת (המוזכרת כמוטיב חשוב ומשמעותי בספר) שניתן למצוא אצל יוצרים הינו הקשר עם האובדן. כאשר מופיע אובדן בגיל צעיר והאדם יצירתי הרי שהיצירה הופכת לא פעם אובייקט מחבר לדמות שאבדה וכלי ח/שוב בדיאלוג המתמשך עם הדמות שאבדה.

גאונות ושגעון מאת ולדימיר לרנר ואלי ויצטום

פירוט נרחב של הנושא מופיע בספרי "גאונות ושיגעון" שנכתב יחד עם פרופ' ולדימיר לרנר ואשר יצא לאחרונה. בספר מתוארים יוצרים שחיו ברוסיה של המאה התשע-עשרה, שאופיינה בפריחה תרבותית ואמנותית. אמנם בספר אנו מתמקדים ב "מקרה של רוסיה במאה התשע-עשרה" גורס פרופ' ויצטום, אך אנו גם מרחיבים את ההבנה אודות הקשרים בין פסיכופתולוגיה ויצירה מעבר להשפעות המקום והזמן.