By Prof. Levine & Dr. Salganik
Hello to our readers
Recently, one of us [Y.L.] saw Professor Asa's book "The Book of Presence" in a bookstore. From the caption on it, it seems that the book discusses what presence is and the meaning of human presence [Asa Kasher, "The Book of Presence", Keter, January 2025].
Asa Kasher (born 1940) is an emeritus professor of philosophy at Tel Aviv University, specializing in the pragmatics of language and professional ethics.
About the book, it is written that "A dear person who has passed away sometimes leaves an unbearable gaping wound in the hearts of his or her loved ones… The understanding that it is possible to continue to give a rich existence to the human presence of the deceased, even after his or her physical existence has passed from this world…
On his journey [after the death of his son Eliraz], Kasher gradually began to understand that all the memories, people and experiences that a person holds close to his heart have a presence, even if it is not physical…
The presence of a deceased person in the lives of his loved ones does not have to be based solely on facts… A person can create imaginary situations in which he is together with the dear person who has passed away. He can tell him about events in his life, receive reactions and ask for advice."
So much for the book.
The classical approach to mourning, defined by Freud in his article “Mourning and Melancholia” (1917), saw mourning as a process of gradual separation from the deceased in favor of emotional rehabilitation and reintegration into life.
Sigmund Freud
Freud (1917) argued that “normal” grief is characterized by complete emotional detachment and renewed investment of emotional resources after a period of mourning. Worden (2009) published four central tasks: acceptance, coping with pain, reacclimatization, and distancing from the deceased.
William Worden
Klass and his colleagues advocated the “continuing connections” approach and emphasized that creating an internal connection with the deceased contributes to the preservation of identity, emotional regulation, and spiritual meaning [the deceased as an internal object].
Dennis Klass, Professor Emeritus, Webster University, St. Louis, Missouri, USA.
Stroebe & Schut (1999) described a Dual Process Model, in which the bereaved person “oscillates” between focusing on the depth of the pain (loss-oriented) and focusing on restoring life (restoration-oriented). The model allows for a combination of internal connection with the deceased and learning coping skills.
Prof. Dr. M.S. Margaret Stroebe
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
שלום רב לקוראנו
לאחרונה אחד מאיתנו [י.ל.] ראה בחנות ספרים את ספרו של פרופ אסא "ספר הנוכחות" . מהכיתוב עליו נראה כי הספר דן בנוכחות מהי ובמשמעותה של נוכחות אנושית [אסא כשר, "ספר הנוכחות", כתר, ינואר 2025].
אסא כשר- 1940) ) הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב העוסק בפרגמטיקה של השפה ובאתיקה מקצועית.
אודות הספר נכתב כי "אדם יקר שהלך לעולמו משאיר לעתים פצע פעור בלתי נסבל בליבם של אוהביו… ההבנה שאפשר להמשיך להעניק קיום עשיר לנוכחות האנושית של המת, גם לאחר שקיומו הפיזי עבר מהעולם…במסעו [לאחר פטירת בנו אלירז] החל כשר להבין בהדרגה שלכל הזיכרונות, האנשים והחוויות שאדם מאמץ אל ליבו יש נוכחות, גם אם היא אינה פיזית…הנוכחות של אדם מת בחיי אוהביו אינה חייבת להתבסס רק על עובדות… אדם יכול לייצר מצבים דמיוניים בהם הוא נמצא יחד עם האדם היקר שהלך לעולמו. הוא יכול לספר לו על אירועים בחייו, לקבל תגובות ולבקש עצות".
עד כאן אודות הספר.
הגישה הקלאסית לאבל, שהוגדרה על־ידי פרויד במאמרו “Mourning and Melancholia” (1917) ראתה את האבל כתהליך של ניתוק הדרגתי מן הנפטר לטובת שיקום רגשי ושילוב מחדש בחיים .
זיגמונד פרויד
כך פרויד (1917) טען שאבל “תקין” מתאפיין בהתנתקות רגשית מוחלטת ובהשקעת משאבים רגשיים מחודשים לאחר תקופת אבל. וורדן (2009) פרסם ארבע משימות מרכזיות: קבלה, התמודדות עם הכאב, התאקלמות מחדש והתרחקות מהמנוח.
וויליאם וורדן
Klass ועמיתיו דגלו בגישת “הקשרים הממשיכים” והדגישו כי יצירת קשר פנימי עם המנוח תורמת לשימור זהות, ויסות רגשי ומשמעות רוחנית ] הנפטר כאובייקט פנימי].
דניס קלאס, פרופסור אמריטוס, אוניברסיטת וובסטר, סנט לואיס, מיזורי, ארה"ב.
Stroebe & Schut (1999) תיארו מודל דו‑תהליכי (Dual Process Model), שבו המתאבל “מתנדנד” בין התמקדות בעומק הכאב (loss‑oriented) לבין התמקדות בשיקום החיים (restoration‑oriented). המודל מאפשר שילוב של קשר פנימי עם הנפטר ולמידה של כישורי התמודדות.
prof. dr. M.S. Margaret Stroebe
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
Hello to our readers,
Identifying preverbal experiences in psychotherapy poses unique challenges because these early experiences occur before language development and are therefore encoded primarily through sensory, affective, and somatic pathways rather than through verbal memories.
Below, we offer a speculative but clinically informed exploration of psychotherapeutic strategies for accessing and interpreting such preverbal content.
Nonverbal Expression and Bodily Memory
Preverbal memories are often encoded somatically – through sensations, emotions, and physiological responses rather than through language.
Somatic Experiencing: Trauma-based therapies such as Peter Levine’s Somatic Experiencing help clients tune into subtle bodily sensations (Levin, 2010). Feelings of pressure, heat, nausea, or trembling, especially in response to triggers, may indicate distress or preverbal comfort.
Movement Therapies: Movement therapy or sensorimotor psychotherapy encourages expressive bodily movement.
Observing patterns, postures, muscle tension, and spontaneous gestures can help identify emotional states rooted in preverbal experiences (Ogden, Minton, & Pain, 2006).
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
שלום רב לקוראנו
זיהוי חוויות קדם-מילוליות בפסיכותרפיה מציב אתגרים ייחודיים מכיוון שחוויות מוקדמות אלה מתרחשות לפני התפתחות השפה, ולכן מקודדות בעיקר באמצעות מסלולים חושיים, רגשיים וסומטיים ולא באמצעות זיכרונות מילוליים. להלן, נציע חקירה ספקולטיבית אך מבוססת קלינית של אסטרטגיות פסיכותרפויטיות לגישה ופירוש של תוכן קדם-מילולי כזה.
הבעה לא מילולית וזיכרון גוף
זיכרונות קדם-מילוליים מקודדים לעתים קרובות באופן סומטי – באמצעות תחושות, רגשות ותגובות פיזיולוגיות ולא באמצעות שפה.
חוויה סומטית: טיפולים מבוססי טראומה כמו החוויה הסומטית של פיטר לוין עוזרים ללקוחות להתכוונן לתחושות גופניות עדינות (לוין, 2010). תחושות של לחץ, חום, בחילה או רעד, במיוחד בתגובה לטריגרים, עשויות להצביע על מצוקה או נחמה טרום-מילולית.
טיפולי תנועה: טיפול בתנועה או פסיכותרפיה סנסורית-מוטורית מעודדים תנועה גופנית אקספרסיבית. התבוננות בדפוסים, תנוחות, מתח שרירים ומחוות ספונטניות יכולה לסייע בזיהוי מצבים רגשיים המושרשים בחוויות קדם-מילוליות (Ogden, Minton, & Pain, 2006).
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
Hello to our readers,
This time we will expand on the subject of self-identity and then try to understand it and its development throughout the individual's life in the light of the integrative social self theory (ISST) that we are developing.
In general, self-identity describes a person's overall perception of himself, that is, who he is and what makes him unique.
It is a complex system of beliefs, values, experiences, and emotions that shapes his inner image.
The development of self-identity is an ongoing process that is integrated with life experiences and personal challenges.
The environment, family, and social connections play a central role in defining this essence.
Ultimately, self-identity forms the basis for continued personal growth and the realization of meaning in one's life.
The literature on building self-identity throughout life
Self-identity is a dynamic process that develops throughout life, and is influenced by cognitive, emotional, social, and cultural factors.
Below, we will review key theoretical perspectives, including psychosocial and social identity theories, and examine empirical research that traces the developmental trajectories of self-identity from childhood to late adulthood.
We will explore the integration of narrative, relational, and cultural dimensions, and offer a framework for understanding how people construct and even reshape their identities in response to life transitions and social connections.
The process of constructing self-identity is central to understanding human development. Self-identity is not a static entity but an evolving construct that reflects an individual's personal narratives, social affiliations, and cultural contexts.
Scholars such as Erikson (1950) and Mercia (1966) have provided fundamental insights into identity development, emphasizing that self-identity is shaped through various developmental stages and psychosocial crises.
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
שלום רב לקוראנו
הפעם נרחיב בנושא הזהות העצמית ולאחר מכן ננסה להבינה ואת התפתחותה לאורך חיי הפרט באספקלריה של תיאוריית העצמי החברתי האינטגרטיבי שאנו מפתחים.
ככלל, זהות עצמית מתארת את תפיסתו הכוללת של האדם את עצמו, כלומר מי הוא ומה מייחד אותו.
מדובר במערכת מורכבת של אמונות, ערכים, חוויות ורגשות שמעצבת את דמותו הפנימית.
התפתחות הזהות העצמית היא תהליך מתמשך המשולב בחוויות החיים והאתגרים האישיים.
הסביבה, המשפחה והקשרים החברתיים משחקים תפקיד מרכזי בהגדרת מהות זו.
בסופו של דבר, זהות עצמית מהווה את הבסיס להמשך הצמיחה האישית ולהגשמת המשמעות בחייו.
הספרות העוסקת בהבניית זהות עצמית לאורך החיים
זהות עצמית היא תהליך דינמי המתפתח לאורך החיים, ומושפע מגורמים קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים ותרבותיים. להלן נסקור נקודות מבט תיאורטיות מרכזיות, כולל תיאוריות פסיכו-סוציאליות וזהות חברתית, ונבחן מחקר אמפירי העוקב אחר מסלולי ההתפתחות של הזהות העצמית מילדות ועד לבגרות המאוחרת. נחקור את השילוב של ממדים נרטיביים, יחסיים ותרבותיים, ונציע מסגרת להבנת האופן שבו אנשים בונים ואף מעצבים מחדש את זהותם בתגובה למעברי חיים והקשרים חברתיים.
תהליך בניית הזהות העצמית הוא מרכזי להבנת ההתפתחות האנושית. זהות עצמית אינה ישות סטטית אלא מבנה מתפתח המשקף את הנרטיבים האישיים, ההשתייכות החברתית וההקשרים התרבותיים של הפרט. חוקרים כמו אריקסון (1950) ומרסיה (1966) סיפקו תובנות יסוד לגבי התפתחות זהות, והדגישו כי זהות עצמית מעוצבת באמצעות שלבי התפתחות שונים ומשברים פסיכו-סוציאליים.
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
Hello to our readers,
As a rule, dissociation is a complex mental mechanism that includes biological and psychological brain processes. Many studies are trying to clarify the mechanisms involved in this phenomenon. Below is a detailed explanation of the various mechanisms with reference to brain, biological and psychological processes, plus an up-to-date list of references.
The biological-brain mechanisms of dissociation
Biological factors that could contribute to dissociative disorders might include:
- Genetic Predisposition: A family history of mental health issues might increase vulnerability.
- Neurobiological Factors: Abnormalities in brain areas involved in memory, identity, and emotion regulation, like the hippocampus and amygdala.
- Neurochemical Imbalances: Imbalances in neurotransmitters that affect mood and stress responses.
- Hormonal Influences: Chronic stress can alter cortisol levels, potentially impacting brain function related to dissociation.
These factors can interact with psychological and social influences, creating a complex picture.
Dysfunction of the amygdala and hippocampus: These two regions are directly involved in emotional processing and memory. Dissociation has been linked to changes in amygdala function, particularly reduced or increased responses to extreme stress, as well as to disruptions in hippocampal activity that affect memory formation.
Amygdala: Dissociation has been linked to altered amygdala reactivity, leading to impaired or disconnected emotional processing in response to trauma (Lanius et al., 2010).
Hippocampus: Decreased hippocampal volume has been observed in individuals with a history of repeated trauma associated with dissociative symptoms (Vermetten et al., 2006).
Prefrontal Cortex Changes: The prefrontal cortex is responsible for emotional regulation, attention, and self-control. Studies have shown reduced activity in this region during dissociative states, leading to a reduced ability to regulate emotional experience (Brand et al., 2012).
Hypothalamic-pituitary-adrenal (HPA) axis: Disruption of this system, which manages stress responses, may lead to chronic dissociation following repeated exposure to trauma or chronic stress, due to dysregulation of the hormone cortisol (Schalinski et al., 2015).
Brain Connectivity Patterns: Functional magnetic resonance imaging (fMRI) studies have demonstrated changes in brain network connectivity, particularly in the Default Mode Network (DMN), which is responsible for the sense of self and awareness (Daniels et al., 2015).
In dissociative states, a disruption occurs in the integration of these brain networks.
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
שלום רב לקוראנו
ככלל הדיסוציאציה היא מנגנון נפשי מורכב הכולל תהליכים מוחיים ביולוגיים ופסיכולוגיים. מחקרים רבים מנסים להבהיר את המנגנונים המעורבים בתופעה זו. להלן הסבר מפורט של המנגנונים השונים עם התייחסות לתהליכים מוחיים, ביולוגיים ופסיכולוגיים, בתוספת רשימת רפרנסים עדכנית.
המנגנונים הביולוגיים – מוחיים של דיסוציאציה
גורמים ביולוגיים שיכולים לתרום להפרעות דיסוציאטיביות עשויים לכלול:
נטייה גנטית: היסטוריה משפחתית של בעיות נפשיות עלולה להגביר את הפגיעות.
גורמים נוירוביולוגיים: חריגות באזורי מוח המעורבים בזיכרון, זהות וויסות רגשות, כמו ההיפוקמפוס והאמיגדלה.
חוסר איזון נוירוכימי: חוסר איזון במוליכים עצביים המשפיעים על מצב הרוח ותגובות לחץ.
השפעות הורמונליות: מתח כרוני יכול לשנות את רמות הקורטיזול, מה שעלול להשפיע על תפקוד המוח הקשור לדיסוציאציה.
גורמים אלה יכולים לקיים אינטראקציה עם השפעות פסיכולוגיות וחברתיות, וליצור תמונה מורכבת.
תפקוד לקוי של האמיגדלה וההיפוקמפוס:שני אזורים אלו קשורים באופן ישיר לעיבוד רגשי וזיכרון. מצב של דיסוציאציה נקשר לשינויים בתפקוד האמיגדלה, בעיקר לתגובות מופחתות או מוגברות במצבי סטרס קיצוניים, וכן להפרעות בפעילות ההיפוקמפוס המשפיעות על יצירת זיכרון.
אמיגדלה: מצב של דיסוציאציה נמצא קשור לתגובתיות משתנה של האמיגדלה, המובילה לעיבוד רגשי לקוי או מנותק בתגובה לטראומה (Lanius et al., 2010).
היפוקמפוס: נצפתה ירידה בנפח ההיפוקמפוס אצל אנשים עם היסטוריה של טראומות חוזרות הקשורות לתסמיני דיסוציאציה (Vermetten et al., 2006).
שינויים בקורטקס הפרה-פרונטלי (Prefrontal Cortex) :הקורטקס הפרה-פרונטלי אחראי על ויסות רגשי, קשב ושליטה עצמית. מחקרים הדגימו הפחתה בפעילות אזור זה במצבי דיסוציאציה, מה שמוביל להפחתה ביכולת לווסת את החוויה הרגשית (Brand et al., 2012).
ציר ההיפותלמוס-יותרת המוח-אדרנל (HPA Axis) : הפרעה במערכת זו, המנהלת תגובות לחץ, עשויה להוביל לדיסוציאציה כרונית בעקבות חשיפה חוזרת לטראומה או סטרס כרוני, עקב ויסות לקוי של הורמון הקורטיזול (Schalinski et al., 2015).
דפוסי קישוריות מוחית (Brain Connectivity):: מחקרי הדמיית מוח (fMRI) הדגימו שינויים בקישוריות רשתות מוחיות, בעיקר ב-DMN – Default Mode Network, שאחראית על תחושת העצמי והמודעות (Daniels et al., 2015). במצבים דיסוציאטיביים, מתרחשת הפרעה באינטגרציה של רשתות מוחיות אלו.
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
Hello to our readers,
Procrastination is generally defined as the voluntary delay of a planned course of action despite the expectation that the situation will be worse because of the delay. In other words, people knowingly postpone or delay necessary tasks to their detriment.
This behavior is extremely common—by some estimates, about 15-20% of adults (and about half of students) are chronic procrastinators who experience frequent and problematic delays in important tasks. Procrastination is not a trivial habit; it is considered a “common and harmful form of self-regulatory failure.”
Chronic procrastination is associated with a variety of negative outcomes, including poorer academic or work performance, higher stress, and reduced psychological well-being. Studies have found that people who regularly procrastinate report greater anxiety, along with depression, and higher feelings of distress and hopelessness compared to those who do not procrastinate. Given the widespread prevalence and harm of procrastination, understanding the mechanisms underlying the phenomenon is of great interest.
AI-assisted illustration of procrastination
Historically, procrastination has been viewed primarily as a psychological phenomenon—essentially a failure of self-regulation or the inability to resist immediate temptations. Indeed, many psychological factors have been identified as contributing to procrastination, such as task avoidance, fear of failure, low self-efficacy, impulsivity, and poor organization.
However, in recent years, researchers have also begun to investigate the biological and neuropsychological basis of procrastination. Findings from genetics and neuroscience suggest that procrastination may have measurable biological components—for example, inherited personality traits and specific brain circuits involved in our tendency to procrastinate.
Below, we provide an overview of the mechanisms of procrastination from both a biological and psychological perspective. We first examine the biological mechanisms of procrastination, including genetic predispositions and neural processes that contribute to procrastination behavior. We then discuss psychological mechanisms, such as cognitive, emotional, and personality factors that drive the habit of procrastination.
Finally, in the discussion, we will integrate these perspectives to show how biological and psychological factors interact to contribute to procrastination, and we will evaluate evidence-based interventions that leverage these insights. Finally, the conclusion summarizes key points and highlights possible strategies for reducing procrastination based on the mechanisms discussed. From here, we will move on to understanding procrastination in light of the model of the “self” that we are developing.
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
לקוראנו שלום רב.
דחיינות מוגדרת בדרך כלל כעיכוב מרצון של דרך פעולה מתוכננת למרות הציפייה שהמצב יהיה גרוע יותר בגלל העיכוב. במילים אחרות, אנשים דוחים או מתמהמהים ביודעין משימות הכרחיות לרעתם. התנהגות זו נפוצה ביותר – על פי הערכות מסוימות, כ-15-20% מהמבוגרים (וכמחצית מהתלמידים) הם דחיינים כרוניים החווים עיכובים תכופים ובעייתיים במשימות חשובות. דחיינות אינה הרגל טריוויאלי; היא נחשבת ל"צורה נפוצה ומזיקה של כשל בוויסות עצמי". דחיינות כרונית קשורה למגוון תוצאות שליליות, כולל ביצועים גרועים יותר בלימודים או בעבודה, מתח גבוה יותר ורווחה נפשית מופחתת. מחקרים מצאו כי אנשים המתמהמהים באופן קבוע מדווחים על חרדה רבה יותר, לצד דיכאון ותחושות מצוקה וחוסר תקווה גבוהים יותר בהשוואה לאלה שאינם מתמהמהים. בהתחשב בשכיחות הנרחבת ובנזק של דחיינות, הבנת המנגנונים העומדים בבסיס התופעה מעורר עניין רב.
איור בעזרת AI המבטא דחיינות
מבחינה היסטורית, דחיינות נתפסה בעיקר כתופעה פסיכולוגית – למעשה כישלון של ויסות עצמי או החולשת הרצוןלעמידה מול פיתויים מיידיים. ואכן, זוהו גורמים פסיכולוגיים רבים התורמים לדחיינות, כגון הימנעות ממשימות, פחד מכישלון, יעילות עצמית נמוכה, אימפולסיביות וארגון לקוי . (עם זאת, בשנים האחרונות החלו חוקרים לחקור גם את הבסיס הביולוגי והנוירופסיכולוגי של דחיינות.ממצאים מגנטיקה ומדעי המוח מצביעים על כך שלדחיינות עשויים להיות מרכיבים ביולוגיים מדידים – לדוגמה, תכונות אישיות תורשתיות ומעגלים מוחיים ספציפיים המעורבים בנטייה שלנו להתמהמה.
להלן נספק סקירה כללית של מנגנוני הדחיינות מנקודת מבט ביולוגית ופסיכולוגית כאחת. תחילה נבחן את המנגנונים הביולוגיים של דחיינות, כולל נטיות גנטיות ותהליכים עצביים התורמים להתנהגות דחיינות. לאחר מכן, נדון במנגנונים פסיכולוגיים, כגון גורמים קוגניטיביים, רגשיים ואישיותיים המניעים את הרגל הדחיינות. לבסוף בדיון, אנו נשלב נקודות מבט אלה כדי להראות כיצד גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים מתקשרים בתרומה לדחיינות, ונעריך התערבויות מבוססות ראיות הממנפות תובנות אלה. לבסוף, המסקנה מסכמת נקודות מפתח ומדגישה אסטרטגיות אפשריות להפחתת דחיינות בהתבסס על המנגנונים הנדונים. מכאן נעבור להבנת הדחיינות לאור המודל ל"עצמי " שאנו מפתחים.
Read more »
Prof. Joseph Levine, M.D. is an emeritus associate professor in the Division of Psychiatry, Faculty of Health Sciences, Ben Gurion University in Israel. Prof. Levine is a certified psychiatrist with clinical experience in controlled trials of adult psychiatric disorders and in psychotherapy. He was awarded a NRSAD independent investigator grant for the study of Creatine Monohydrate in psychiatric disorders -- mainly Schizophrenia. He resides and treats patients in Tel Aviv and all of central Israel.
