קטגוריה: בלוג משותף

שלום רב לקוראנו היקרים.

היכולת לבנות נרטיב – סיפור בעל מבנה ומשמעות – היא מאפיין ייחודי ובסיסי של החשיבה האנושית. בני אדם משתמשים בנרטיבים בכדי לארגן את חוויות חייהם לכדי משמעות, לזהות דפוסים ולהגדיר את זהותם. הפסיכולוג ג'רום ברונר (Bruner) הציע כבר בשנות ה-80 הבחנה בין חשיבה "פרדיגמטית" ל"נרטיבית", וגרס שלצד חשיבה לוגית-מדעית קיימת בחיינו גם צורת חשיבה נרטיבית שאינה ניתנת לצמצום לחשיבה לוגית. בהתאם לכך, גישת הפסיכולוגיה הנרטיבית רואה בבני האדם "מספרי סיפורים" מטבעם, וכי ההתנהגות והחוויה האנושית "רוויות משמעות" הבאה לידי ביטוי בסיפורים. במילים אחרות, בני אדם מתמודדים עם חוויותיהם על ידי עיצובן כסיפורים ומשמעות, בין אם בסיפורים שהם מספרים לאחרים ובין אם בסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם. יכולת זו חיונית לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה החברתית: נרטיבים משותפים מלכדים קבוצות, מעבירים ערכים תרבותיים ומניעים להתנהגות קבוצתית. להלן נבחן בהרחבה את חשיבות הנרטיב הן בחיי הנפש של הפרט והן בקרב קבוצות חברתיות. לשם כך נדון בתפקיד הנרטיב בעיצוב הזהות האישית והרווחה הנפשית, בחשיבות הנרטיבים הקולקטיביים ללכידות חברתית מחד וכמקור לפתירת קונפליקטים. נדון בפרספקטיבה אבולוציונית המשווה בין בני אדם לפרימטים, וכן ביישומים טיפוליים המבוססים על נרטיב. כמו כן נציע ניתוח ביקורתי של תפיסת "האדם כסיפור" ונצביע על מגבלותיה.

קרא עוד: חשיבות הנרטיב בחיי הנפש ובקבוצות חברתיות בכלל וכמודל חיזוי

שלום רב לקוראנו

לאחרונה אחד מאיתנו [י.ל.] ראה בחנות ספרים את ספרו של פרופ אסא "ספר הנוכחות" . מהכיתוב עליו נראה כי הספר דן בנוכחות מהי ובמשמעותה של נוכחות אנושית [אסא כשר, "ספר הנוכחות", כתר, ינואר 2025].

אסא כשר-  1940) ) הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב העוסק בפרגמטיקה של השפה ובאתיקה מקצועית. 

אודות הספר נכתב כי "אדם יקר שהלך לעולמו משאיר לעתים פצע פעור בלתי נסבל בליבם של אוהביו… ההבנה שאפשר להמשיך להעניק קיום עשיר לנוכחות האנושית של המת, גם לאחר שקיומו הפיזי עבר מהעולם…במסעו [לאחר פטירת בנו אלירז] החל כשר להבין בהדרגה שלכל הזיכרונות, האנשים והחוויות שאדם מאמץ אל ליבו יש נוכחות, גם אם היא אינה פיזית…הנוכחות של אדם מת בחיי אוהביו אינה חייבת להתבסס רק על עובדות… אדם יכול לייצר מצבים דמיוניים בהם הוא נמצא יחד עם האדם היקר שהלך לעולמו. הוא יכול לספר לו על אירועים בחייו, לקבל תגובות ולבקש עצות".

עד כאן אודות הספר.

הגישה הקלאסית לאבל, שהוגדרה על־ידי פרויד במאמרו “Mourning and Melancholia” (1917) ראתה את האבל כתהליך של ניתוק הדרגתי מן הנפטר לטובת שיקום רגשי ושילוב מחדש בחיים .

זיגמונד פרויד

כך פרויד (1917) טען שאבל “תקין” מתאפיין בהתנתקות רגשית מוחלטת ובהשקעת משאבים רגשיים מחודשים לאחר תקופת אבל. וורדן (2009) פרסם ארבע משימות מרכזיות: קבלה, התמודדות עם הכאב, התאקלמות מחדש והתרחקות מהמנוח.

וויליאם וורדן

Klass ועמיתיו דגלו בגישת “הקשרים הממשיכים” והדגישו כי יצירת קשר פנימי עם המנוח תורמת לשימור זהות, ויסות רגשי ומשמעות רוחנית ] הנפטר כאובייקט פנימי].

דניס קלאס, פרופסור אמריטוס, אוניברסיטת וובסטר, סנט לואיס, מיזורי, ארה"ב.

Stroebe & Schut (1999) תיארו מודל דו‑תהליכי (Dual Process Model), שבו המתאבל “מתנדנד” בין התמקדות בעומק הכאב (loss‑oriented) לבין התמקדות בשיקום החיים (restoration‑oriented). המודל מאפשר שילוב של קשר פנימי עם הנפטר ולמידה של כישורי התמודדות.

prof. dr. M.S. Margaret Stroebe

קרא עוד: המשמעות של נוכחות אנושית לאחר מותו של אדם יקר בחיי קרוביו

שלום רב לקוראנו

זיהוי חוויות קדם-מילוליות בפסיכותרפיה מציב אתגרים ייחודיים מכיוון שחוויות מוקדמות אלה מתרחשות לפני התפתחות השפה, ולכן מקודדות בעיקר באמצעות מסלולים חושיים, רגשיים וסומטיים ולא באמצעות זיכרונות מילוליים. להלן, נציע חקירה ספקולטיבית אך מבוססת קלינית של אסטרטגיות פסיכותרפויטיות לגישה ופירוש של תוכן קדם-מילולי כזה.

הבעה לא מילולית וזיכרון גוף

זיכרונות קדם-מילוליים מקודדים לעתים קרובות באופן סומטי – באמצעות תחושות, רגשות ותגובות פיזיולוגיות ולא באמצעות שפה.

חוויה סומטית: טיפולים מבוססי טראומה כמו החוויה הסומטית של פיטר לוין עוזרים ללקוחות להתכוונן לתחושות גופניות עדינות (לוין, 2010). תחושות של לחץ, חום, בחילה או רעד, במיוחד בתגובה לטריגרים, עשויות להצביע על מצוקה או נחמה טרום-מילולית.

טיפולי תנועה: טיפול בתנועה או פסיכותרפיה סנסורית-מוטורית מעודדים תנועה גופנית אקספרסיבית. התבוננות בדפוסים, תנוחות, מתח שרירים ומחוות ספונטניות יכולה לסייע בזיהוי מצבים רגשיים המושרשים בחוויות קדם-מילוליות (Ogden, Minton, & Pain, 2006).

קרא עוד: עבודה טיפולית עם חוויות קדם-מילוליות של אדם בוגר כולל התאמות הטיפול ב-RGFT לעבודה זו

שלום רב לקוראנו

הפעם נרחיב בנושא הזהות העצמית ולאחר מכן ננסה להבינה ואת התפתחותה לאורך חיי הפרט באספקלריה של תיאוריית העצמי החברתי האינטגרטיבי שאנו מפתחים.

ככלל, זהות עצמית מתארת את תפיסתו הכוללת של האדם את עצמו, כלומר מי הוא ומה מייחד אותו.
מדובר במערכת מורכבת של אמונות, ערכים, חוויות ורגשות שמעצבת את דמותו הפנימית.
התפתחות הזהות העצמית היא תהליך מתמשך המשולב בחוויות החיים והאתגרים האישיים.
הסביבה, המשפחה והקשרים החברתיים משחקים תפקיד מרכזי בהגדרת מהות זו.
בסופו של דבר, זהות עצמית מהווה את הבסיס להמשך הצמיחה האישית ולהגשמת המשמעות בחייו.

הספרות העוסקת בהבניית זהות עצמית לאורך החיים

זהות עצמית היא תהליך דינמי המתפתח לאורך החיים, ומושפע מגורמים קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים ותרבותיים. להלן נסקור נקודות מבט תיאורטיות מרכזיות, כולל תיאוריות פסיכו-סוציאליות וזהות חברתית, ונבחן מחקר אמפירי העוקב אחר מסלולי ההתפתחות של הזהות העצמית מילדות ועד לבגרות המאוחרת. נחקור את השילוב של ממדים נרטיביים, יחסיים ותרבותיים, ונציע מסגרת להבנת האופן שבו אנשים בונים ואף מעצבים מחדש את זהותם בתגובה למעברי חיים והקשרים חברתיים.

תהליך בניית הזהות העצמית הוא מרכזי להבנת ההתפתחות האנושית. זהות עצמית אינה ישות סטטית אלא מבנה מתפתח המשקף את הנרטיבים האישיים, ההשתייכות החברתית וההקשרים התרבותיים של הפרט. חוקרים כמו אריקסון (1950) ומרסיה (1966) סיפקו תובנות יסוד לגבי התפתחות זהות, והדגישו כי זהות עצמית מעוצבת באמצעות שלבי התפתחות שונים ומשברים פסיכו-סוציאליים.

קרא עוד: ”תיאוריית העצמי החברתי האינטגרטיבי” כמסגרת להבנת בניית זהות עצמית לאורך החיים

שלום רב לקוראנו

ככלל הדיסוציאציה היא מנגנון נפשי מורכב הכולל תהליכים מוחיים ביולוגיים ופסיכולוגיים. מחקרים רבים מנסים להבהיר את המנגנונים המעורבים בתופעה זו. להלן הסבר מפורט של המנגנונים השונים עם התייחסות לתהליכים מוחיים, ביולוגיים ופסיכולוגיים, בתוספת רשימת רפרנסים עדכנית.

המנגנונים הביולוגיים – מוחיים של דיסוציאציה

גורמים ביולוגיים שיכולים לתרום להפרעות דיסוציאטיביות עשויים לכלול:

נטייה גנטית: היסטוריה משפחתית של בעיות נפשיות עלולה להגביר את הפגיעות.

גורמים נוירוביולוגיים: חריגות באזורי מוח המעורבים בזיכרון, זהות וויסות רגשות, כמו ההיפוקמפוס והאמיגדלה.

חוסר איזון נוירוכימי: חוסר איזון במוליכים עצביים המשפיעים על מצב הרוח ותגובות לחץ.

השפעות הורמונליות: מתח כרוני יכול לשנות את רמות הקורטיזול, מה שעלול להשפיע על תפקוד המוח הקשור לדיסוציאציה.

גורמים אלה יכולים לקיים אינטראקציה עם השפעות פסיכולוגיות וחברתיות, וליצור תמונה מורכבת.

תפקוד לקוי של האמיגדלה וההיפוקמפוס:שני אזורים אלו קשורים באופן ישיר לעיבוד רגשי וזיכרון. מצב של דיסוציאציה נקשר לשינויים בתפקוד האמיגדלה, בעיקר לתגובות מופחתות או מוגברות במצבי סטרס קיצוניים, וכן להפרעות בפעילות ההיפוקמפוס המשפיעות על יצירת זיכרון.

אמיגדלה: מצב של דיסוציאציה נמצא קשור לתגובתיות משתנה של האמיגדלה, המובילה לעיבוד רגשי לקוי או מנותק בתגובה לטראומה (Lanius et al., 2010).

היפוקמפוס: נצפתה ירידה בנפח ההיפוקמפוס אצל אנשים עם היסטוריה של טראומות חוזרות הקשורות לתסמיני דיסוציאציה (Vermetten et al., 2006).

שינויים בקורטקס הפרה-פרונטלי (Prefrontal Cortex) :הקורטקס הפרה-פרונטלי אחראי על ויסות רגשי, קשב ושליטה עצמית. מחקרים הדגימו הפחתה בפעילות אזור זה במצבי דיסוציאציה, מה שמוביל להפחתה ביכולת לווסת את החוויה הרגשית (Brand et al., 2012).

ציר ההיפותלמוס-יותרת המוח-אדרנל (HPA Axis) : הפרעה במערכת זו, המנהלת תגובות לחץ, עשויה להוביל לדיסוציאציה כרונית בעקבות חשיפה חוזרת לטראומה או סטרס כרוני, עקב ויסות לקוי של הורמון הקורטיזול (Schalinski et al., 2015).

דפוסי קישוריות מוחית (Brain Connectivity):: מחקרי הדמיית מוח (fMRI) הדגימו שינויים בקישוריות רשתות מוחיות, בעיקר ב-DMN – Default Mode Network, שאחראית על תחושת העצמי והמודעות (Daniels et al., 2015). במצבים דיסוציאטיביים, מתרחשת הפרעה באינטגרציה של רשתות מוחיות אלו.

קרא עוד: דיסוציאציה בראי המודל שאנו מפתחים לעצמי

לקוראנו שלום רב.

דחיינות מוגדרת בדרך כלל כעיכוב מרצון של דרך פעולה מתוכננת למרות הציפייה שהמצב יהיה גרוע יותר בגלל העיכוב. במילים אחרות, אנשים דוחים או מתמהמהים ביודעין משימות הכרחיות לרעתם. התנהגות זו נפוצה ביותר – על פי הערכות מסוימות, כ-15-20% מהמבוגרים (וכמחצית מהתלמידים) הם דחיינים כרוניים החווים עיכובים תכופים ובעייתיים במשימות חשובות. דחיינות אינה הרגל טריוויאלי; היא נחשבת ל"צורה נפוצה ומזיקה של כשל בוויסות עצמי". דחיינות כרונית קשורה למגוון תוצאות שליליות, כולל ביצועים גרועים יותר בלימודים או בעבודה, מתח גבוה יותר ורווחה נפשית מופחתת. מחקרים מצאו כי אנשים המתמהמהים באופן קבוע מדווחים על חרדה רבה יותר, לצד דיכאון ותחושות מצוקה וחוסר תקווה גבוהים יותר בהשוואה לאלה שאינם מתמהמהים. בהתחשב בשכיחות הנרחבת ובנזק של דחיינות, הבנת המנגנונים העומדים בבסיס התופעה מעורר עניין רב.

איור בעזרת AI המבטא דחיינות

מבחינה היסטורית, דחיינות נתפסה בעיקר כתופעה פסיכולוגית – למעשה כישלון של ויסות עצמי או החולשת הרצוןלעמידה מול פיתויים מיידיים. ואכן, זוהו גורמים פסיכולוגיים רבים התורמים לדחיינות, כגון הימנעות ממשימות, פחד מכישלון, יעילות עצמית נמוכה, אימפולסיביות וארגון לקוי . (עם זאת, בשנים האחרונות החלו חוקרים לחקור גם את הבסיס הביולוגי והנוירופסיכולוגי של דחיינות.ממצאים מגנטיקה ומדעי המוח מצביעים על כך שלדחיינות עשויים להיות מרכיבים ביולוגיים מדידים – לדוגמה, תכונות אישיות תורשתיות ומעגלים מוחיים ספציפיים המעורבים בנטייה שלנו להתמהמה.

להלן נספק סקירה כללית של מנגנוני הדחיינות מנקודת מבט ביולוגית ופסיכולוגית כאחת. תחילה נבחן את המנגנונים הביולוגיים של דחיינות, כולל נטיות גנטיות ותהליכים עצביים התורמים להתנהגות דחיינות. לאחר מכן, נדון במנגנונים פסיכולוגיים, כגון גורמים קוגניטיביים, רגשיים ואישיותיים המניעים את הרגל הדחיינות. לבסוף בדיון, אנו נשלב נקודות מבט אלה כדי להראות כיצד גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים מתקשרים בתרומה לדחיינות, ונעריך התערבויות מבוססות ראיות הממנפות תובנות אלה. לבסוף, המסקנה מסכמת נקודות מפתח ומדגישה אסטרטגיות אפשריות להפחתת דחיינות בהתבסס על המנגנונים הנדונים. מכאן נעבור להבנת הדחיינות לאור המודל ל"עצמי " שאנו מפתחים.

קרא עוד: דחיינות: המנגנונים הביולוגיים והפסיכולוגיים העומדים בבסיסה, לצד השתקפותה על פי המודל שאנו מפתחים ל”עצמי”

שלום רב לקוראנו

הפרעה פרנואידית [PARANOID DISORDER] היא מצב נפשי חמור המאופיין במחשבות שווא מתמשכות – אמונות חזקות בדברים שאינם מבוססים במציאות. שלא כמו הפרעות פסיכוטיות אחרות כגון סכיזופרניה, אנשים עם ה הפרעה פרנואידית מתפקדים לעתים קרובות באופן נורמלי בהיבטים רבים של החיים, למעט ההשפעה של מחשבות השווא שלהם. על פי DSM-5-TR (מדריך אבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, מהדורה 5, שעברה רביזיה), הפרעה פרנואידית מסווגת כמצב פסיכיאטרי מובהק הדורש קריטריונים ספציפיים לאבחון. הבנת ההגדרה, הסימפטומים ואפשרויות הטיפול בהפרעה פרנואידית היא חיונית לניהול יעיל ולשיפור איכות החיים של אלה שנפגעו.

כיצד מגדיר ה-DSM-5-TR הפרעה פרנואידית?

הפרעה פרנואידית, כפי שהוגדרה על ידי ה- DSM-5-TR, היא הפרעה פסיכוטית המאופיינת בנוכחות של מחשבה פרנואידית או יותר הנמשכת לפחות חודש אחד. מחשבות פרנואידיות אלה, שהן אמונות שווא קבועות, בולטות משום שהן נמשכות למרות ראיות ברורות להפך. שלא כמו הפרעות פסיכוטיות אחרות, אנשים עם הפרעה פרנואידית אינם מפגינים בדרך כלל סימפטומים פסיכוטיים בולטים אחרים כגון חשיבה לא מאורגנת, הזיות, או תפקוד לקוי חמור.

התנהגותם מחוץ להקשר הפסיכוטי נראית לעתים קרובות נורמלית, ומאפשרת להם לשמור על פעילויות יומיומיות ומערכות יחסים. ה- DSM-5-TR קובע קריטריונים ספציפיים כדי להבדיל בין אמונות שווא לבין מצבים קשורים כמו סכיזופרניה, שבהם מחשבות השווא מלוות בדרך כלל בליקויים קוגניטיביים ותפקודיים חמורים יותר. הבנת הפרעה זו דורשת הבחנה ברורה בין סוגי מחשבות השווא הנחוות וכיצד הן משפיעות על תפיסת המציאות של הפרט.

קרא עוד: הבנת ההפרעה פרנואידית לאור מודל העצמי לחיי הנפש

שלום רב לקוראינו

במודל שלנו העצמי כולל את מרכיבי נפש האדם. המודל מניח תחילה קיומו של "עצמי הראשוני", שהוא למעשה הגרעין הביולוגי הבסיסי המורכב ממספר מבנים מולדים ונתון להתפתחות גוברת במהלך החיים, עצמי זה כולל את החלקים האינסטינקטיביים הרגשיים והקוגניטיביים של האדם. העצמי הראשוני משתמש במאגרי ומנגנוני הרגש, הזיכרון וביכולות הקוגניציה והוא מכיל גרעינים ראשוניים להתפתחות עתידית של מבני נפש אחרים.

נתייחס תחילה לעצמי הראשוני (Biological Predestined Core): העצמי הראשוני מורכב ממבנים ביולוגיים מולדים ואינסטינקטים המהווים את הבסיס המולד של חלקי האישיות והוא כלל גם את תהליכים הקוגניטיביים והתהליכים הרגשיים. לעצמי ראשוני זה יש דינמיקה משלו במהלך חייו של האדם והוא נתון לשינויים עם הגיל, בעקבות מחלות, טראומות, צריכת סמים, התמכרות וכו '. הן האינסטינקטים והן הצרכים הבסיסיים אצל כל אדם ואדם משתנים בהתאם לתקופות התפתחות שונות והזדקנות – (ומכאן השפעתם על ההתנהגות) ועשויים להשתנות באמצעות תרופות, טראומה, מחלות ועוד. בתוך העצמי הראשוני קיים הפוטנציאל ליכולות אינסטרומנטליות שהן מולדות, אך ניתן גם לקדם אותן, או להיפך, לדכא אותן באמצעות השפעתן של קבוצות הייחוס. לעצמי הראשוני יש גם יכולות קוגנטיביות שבחלקן מולדות ובחלקן תלויות באינטראקציות עם הסביבה במהלך שנות החיים הראשונות. בנוסף, הוא כולל את הטמפרמנט והאינטליגנציה הרגשית שהם בחלקם מולדים ובחלקם תלויים באינטראקציות עם הסביבה בשנים הראשונות לחיים. ולבסוף, הוא כולל מטען אנרגיה שהוא בעיקר מולד אך ניתן לדכא אותו באמצעות השפעת קבוצות הייחוס, כמו גם באמצעות גורמים מצביים שונים.

העצמי הראשוני כולל גם את ששת ערוצי הרגישות האישיים: ערוצי רגישות אינדיבידואליים (ISC) המשקפים את תגובתיות הפרט שלנו בתגובה לגורמי לחץ (חיצוניים ופנימיים כאחד). עד כה זיהינו שישה ערוצי רגישות:

1. רגישות לגבי מעמדו ומיקומו של אדם (ערוץ סטטוס)

2. רגישות לשינויים בנורמות (ערוץ נורמות)

3. רגישות ביחס להיקשרות רגשית לזולת (ערוץ התקשרות)

4. רגישות לאיום (ערוץ איום)

5. רגישות לשינויים שגרתיים (ערוץ שגרתי)

6. רגישות לירידה ברמת האנרגיה ויכולת הפעולה הנגזרת ממנה (ערוץ אנרגיה)

7. רגישות לגירויים פרופריוצפטיביים העולים מן הגוף {ערוץ פרופריוצפטיבי)

מתוך העצמי הראשוני הולכים ומתפתחים מתוך גרעינים מולדים המהווים בסיס פרהמורדיאלי להתפתחות תוך אינטראקציה של התינוק ובהמשך האדם במהלך חייו עם הדמויות בסביבתו מספר מבני-על: שלשה מבנים שיחד מרכיבים את העצמי המשני או העצמי החברתי, אלו כוללים את:

א] קבוצת אוסף הדמויות המופנמות שנכנה במטפורה דירקטוריון הדמויות המופנמות ,

ב] קבוצת אוסף האויבים המופנמים

ג] קבוצת אוסף ייצוגיי האני. המופנמים

קרא עוד: דיסוננס קוגניטיבי – השפעת לחצי הסביבה ומודל העצמי הרב שכבתי