כוחה של הציפייה: מרפאים יוצאי דופן שהשתמשו בסוגסטיה, דמיון והיפנוזה

נכתב ע"י פרופ' לוין

השנה נתגלגלתי לכנס בצפון הארץ של אוהדי ברונו גרונינג. ישבתי מסוקרן בשורות האחרונות, ספקן מחד אך קשוב מאידך, מנסה לפענח את הרכיבים הטיפוליים [בניגוד למיסטיים] בגישתו של האיש לחולים. תמונתו נחה על שולחן המנחים, מציגה מראה נוכח, חזק, מצח גבוה, עיניים חודרות ותפיחות בצוואר, כביטוי לגויטר [הגדלה רבה של בלוטת התריס] שהוסיפה עוצמה למראהו וממה שהבנתי טען [בלא בסיס רפואי] שעצמת האנרגיות שהלכו ונתרכזו בו תרמו לכך.

בקהל ישבו בדריכות אנשים מגוונים שהמשותף להם היא אמונה באיש וביכולות הריפוי שלו. חלקם הקטן, בודדים כנראה, האמינו לעיתים עד תמימות, כך מישהי בקהל, שהטרנזיסטור שלה שנתאלם ולא פעל כלל זה זמן , והחל להפתעתה לפעול שוב בלילה אחד, קמה ממקומה ובהתרגשות דיווחה על כך ביחסה זאת… לאמונתה בתורתו וכוחותיו של האיש שמת זה עשרות שנים [אם הבנתי נכון כמובן].

עם זאת, בכנס תואר למשל טיפולו באישה עם הפרעת אכילה קשה, ומה שעניין אותי לבד מטקסי הריפוי והסוגסטיות, הייתה בין היתר יכולתו של ברונינג לשדר לה שכשמופיע אצלה רצון לאכול כבולמוס [בולמיה] יש להתייחס לכך כסימן לתחילתה של החלמה מן התופעה, דבר שעזר לה להתמודד, בעצם הגדירו מחדש את התופעה החולנית באופן חיובי.

ברונו גרונינג (Bruno Gröning, ‏1906–1959, שנולד בשם ברונו גרונקובסקי בדנציג, כיום גדנסק שבפולין, היה אחת הדמויות החריגות והשנויות במחלוקת בתחום הריפוי הרוחני באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מצויין כי הוא לא היה רופא ולא רכש הכשרה רפואית מסודרת. בצעירותו עסק בעבודות שונות, ובהן נגרות, עבודה בנמל ובמפעלים. ובכתובים עליו מופיע כי לאחר המלחמה הגיע למערב גרמניה כפליט, ובתוך שנים ספורות הפך מדמות אלמונית לתופעה ציבורית. הפריצה הגדולה שלו אירעה ב-1949 בהרפורד, לאחר שמשפחה הזמינה אותו לנסות לסייע לילד חולה. הדיווחים על "ריפוי" התפשטו במהירות, ואלפים, ולעיתים רבבות, הגיעו למפגשיו. באותה שנה התאספו המונים גם באחוזה ליד רוזנהיים כדי לשמוע אותו ולבקש את עזרתו.

גרונינג טען למעשה שאינו המרפא עצמו. לדבריו קיימת בעולם אנרגיית חיים או כוח אלוהי, שאותו כינה Heilstrom, " או זרם הריפוי". האדם החולה אמור היה לפתוח את עצמו לזרם זה, לשבת בתנוחה מסוימת, להימנע מהצלבת ידיים ורגליים, להפנות קשב לתחושות הגוף ולהאמין שהבריאות יכולה לשוב. הוא הרבה להשתמש במסרים קצרים ובטוחים כגון האמונה בכך שאין מחלה שהיא בהכרח חשוכת מרפא. תורתו העניקה משמעות גם לתחושות גופניות שהופיעו בזמן המפגש, ולעיתים כאב או החמרה רגעית פורשו כאמור כחלק מתהליך הריפוי.

ברונו גרונינג

מבחינה פסיכולוגית, כאן נמצא כנראה אחד ההיבטים המעניינים ביותר של גרונינג. אף שהוא עצמו לא תיאר את עבודתו במונחים של "סוגסטיה", רבים ממרכיבי המפגש מתאימים היטב למנגנונים מוכרים של סוגסטיה וציפייה: דמות כריזמטית בעלת ביטחון מוחלט, קהל גדול המצפה לנס, סיפורי הצלחה של אנשים אחרים, מיקוד קשב בתחושות הגוף, פרשנות חיובית לכל שינוי גופני והציפייה המפורשת להחלמה. במצב כזה עשויים לפעול מנגנוני פלצבו, שינוי בקשב לכאב, עוררות רגשית, למידה חברתית וציפייה טיפולית. במיוחד בתסמינים כגון כאב, חרדה או תלונות תפקודיות, מנגנונים אלה יכולים ליצור שינוי סובייקטיבי ואף פיזיולוגי ממשי. עם זאת, אין בכך הוכחה לקיומו של "זרם ריפוי" חיצוני, והדיווחים על ריפוי מחלות אורגניות קשות אינם שקולים לניסוי רפואי מבוקר. חשוב גם להפריד בין תיעוד של אדם שדיווח על שיפור לבין הוכחה שהשיפור נגרם על ידי גרונינג.

הפופולריות העצומה שלו הביאה גם לעימות עם הרשויות הגרמניות בשל פעילות רפואית ללא רישיון, והוא היה מעורב בהליכים משפטיים ובהגבלות על פעילותו. גרונינג מת בפריז בינואר 1959, בגיל 52.

מותו לא הביא להיעלמות התנועה. בשנת 1979 הקימה גרטה האוסלר, שהייתה מתלמידותיו, את Bruno Gröning Circle of Friends הארגון פעיל גם כיום ומקיים קבוצות הנפגשות בדרך כלל אחת לשלושה שבועות, שבהן המשתתפים מאזינים לתורתו, מתמקדים ב-Heilstrom ומספרים על חוויות של עזרה וריפוי. לפי נתוני הארגון עצמו מדובר כיום בפעילות ביותר ממאה מדינות כולל ישראל. הארגון מדגיש כיום שאינו נותן אבחנות או טיפול רפואי ואינו ממליץ להפסיק תרופות או טיפול רפואי.

מנקודת מבט של חקר הסוגסטיה, גרונינג מעניין דווקא מפני שלא השתמש בהיפנוזה פורמלית. הוא יצר מעין מערכת סוגסטיבית קבוצתית: ציפייה חזקה, סמכות כריזמטית, טקס פשוט, קשב פנימה, אמונה משותפת ועדויות של אחרים. מבחינה זו, גם ללא הנחה של כוח על-טבעי, התופעה של גרונינג היא דוגמה יוצאת דופן לעוצמתם האפשרית של ציפייה, משמעות והקשר חברתי בחוויית מחלה וריפוי.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

לואי למבר של בלזק: מתולדות חיי הרוח אל ההפרעה הנפשית וההקשר לתיאוריית קידוד הניבוי

נכתב ע"י פרופ' לוין

תקציר

״לואי למבר״ של אונורה דה בלזק הוא מן החיבורים החריגים ביותר ב״הקומדיה האנושית״. במקום להעמיד במרכז את המנגנונים החברתיים, הכלכליים והמעמדיים המזוהים עם יצירותיו הגדולות של בלזק, היצירה עוקבת אחר התפתחותה והתפרקותה של תודעה יוצאת דופן. למבר מתואר כילד וכנער בעל זיכרון, כושר הפשטה ויכולת ריכוז חריגים, השקוע בקריאה, בתורת הנסתר ובניסיון לבנות תורה מקיפה על הרצון, המחשבה והיחסים בין הגוף לנפש. בהמשך, סמוך לנישואיו, חלה הידרדרות חריפה במצבו. היא כוללת התקף של חוסר תנועה הנמשך חמישים ותשע שעות, אילמות, היעדר אכילה, מבט מקובע, ירידה ביכולת הזיהוי ונסיגה תפקודית עמוקה. בלזק משתמש במונח הרפואי בן זמנו ״קטלפסיה״ ומשלב בסיפור את רופא הנפש הידוע ז׳אן־אטיין דומיניק אסקירול ואת תיאורו של מצב זה.

במאמר מתוארים תחילה היצירה, תולדות נוסחה והמרכיב השאוב מחייו של מחברה. בתוך כך נבחנת קריאתו של שטפן צווייג, הרואה בלמבר עדות ספרותית לחוויותיו של בלזק בבית הספר בוונדום ודוגמה לדמות החורגת מן ״התבונה הממוצעת״. לאחר מכן נבחנות ההפרעות הנפשיות המתוארות ביצירה, תוך הבחנה בין תכונות אישיות וכישורים שכליים לבין תסמונת חריפה בעלת מאפיינים קטטוניים, ותוך הימנעות מאבחון פשטני בדיעבד של שסעת [סכיזופרניה], אוטיזם או הפרעה אחרת. לבסוף מוצעת הטענה כי היצירה מציגה בעושר ספרותי בעיה שדגמים של קידוד ניבוי מנסחים כיום במונחים שיטתיים: כיצד עולם פנימי עשוי להיעשות בהדרגה עצמאי מן המידע המתקן שמספקים החושים, הפעולה והמציאות המשותפת לנו ולאחרים.

מילות מפתח: בלזק, לואי למבר, קטטוניה, פסיכוזה, קידוד ניבוי, עיבוד ניבויי, אמינות מיוחסת, הסקה פעילה, חישת פנים הגוף.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

על ספרו של יגאל הראל, הסוד של אמא: חלון ספרותי אל בגדד היהודית, המחתרת הציונית וסודות המשפחה

נכתב ע"י פרופ' לוין

ספרו של יגאל הראל, הסוד של אמא, הוא רומן מתח היסטורי העוסק באחד הפרקים הדרמטיים, הרגישים והמוכרים פחות בזיכרון הישראלי הרחב: חיי יהודי בגדד בשנות הארבעים והחמישים, פעילות המחתרת היהודית־ציונית בעיראק, והמעבר הכואב מעולם עירוני יהודי־ערבי עשיר אל מציאות של סכנה, עזיבה והגירה. יגאל הראל הוא מורה להיסטוריה ובעל תואר שני בספרות, ושני תחומי הידע הללו ניכרים היטב בספר. ההיסטוריה מספקת לו תשתית של זמן, מקום ומתח פוליטי; הספרות מעניקה לדמויות קול, פחד, תשוקה, זיכרון וחום משפחתי.

כריכת הספר: החלון הפתוח אל סודות הרחוב הבגדדי: בהוצאת שבילי אור, 2026

מקורות הרקע ההיסטוריים: יהודי עיראק, המחתרת הציונית, ציונות והגירה

כדי להבין את חשיבותו של ספר העוסק במחתרת היהודית־ציונית בעיראק, יש להציב אותו בתוך גוף מחקרי רחב העוסק ביהדות עיראק במאה העשרים. אין מדובר רק בסיפור של עלייה לארץ ישראל, וגם לא רק בסיפור של רדיפה, פחד ועקירה. יהדות עיראק הייתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והעשירות בעולם היהודי, בעלת שורשים עמוקים בבבל ההיסטורית, ובתקופה המודרנית היא הייתה גם קהילה עירונית, משכילה, דוברת ערבית, מעורבת בחיי מסחר, חינוך, עיתונות, משפט ותרבות. ספרות המחקר מדגישה כי יהודי בגדד לא חיו רק בשולי החברה העיראקית, אלא היו חלק ממשי מן המרחב העירוני, הכלכלי והתרבותי של עיראק המודרנית, גם כאשר גבולות השייכות שלהם נעשו שבירים יותר ויותר. עבודותיהם של נסים רג׳ואן, אורית בשקין וראובן שניר מסייעות במיוחד להבין את הממד הזה: קהילה יהודית־ערבית בעלת זהות מורכבת, ששפתה, תרבותה וזיכרונה אינם ניתנים לצמצום לנוסחה אחת של גלות, ציונות או הגירה בלבד.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

האסכולה שלא הומצאה עדיין: רב-שיח מדומיין ומתוקן בין קרל גוסטב יונג, מרסל דושן, אריק קנדל ויוסף לוין על קוביזם, זיכרון, מוח ומחשבות על אסכולות עתידיות בציור

נכתב ע"י פרופ' לוין

הערת מסגרת

הרב־שיח שלהלן הוא יצירה עיונית־ספרותית מדומיינת, ולא שחזור היסטורי של שיחה ממשית. הדברים המיוחסים לקרל גוסטב יונג, מרסל דושן ואריק קנדל אינם ציטוטים, אלא ניסיון ספרותי זהיר לעצב קולות המתיישבים, בקירוב, עם כיווני מחשבה מרכזיים בכתביהם ובספרות שנכתבה עליהם. יונג מדבר כאן מתוך שפת הארכיטיפים, הלא־מודע הקולקטיבי, הצל, המסכה החברתית והעצמי. דושן מדבר מתוך חשדנות כלפי קדושת האמנות, מתוך רעיון החפץ מן המוכן, ומתוך הדגשת חלקו של הצופה במעשה היצירתי. קנדל מדבר מתוך מחקר הזיכרון, הפלסטיות הסינפטית, הזיקה בין גנים לסינפסות, והעניין המאוחר שלו בקשר בין אמנות, הפשטה ומדעי המוח. יוסף לוין מציג כאן השערה בלבד: ייתכן שחלק מן האסכולות החשובות בציור אינן רק המצאות סגנוניות, אלא גם הזדמנות לחשוב, באופן מטפורי וזהיר, על אופני ארגון, דחיסה, שליפה ופענוח של מידע בתודעה האנושית. אין בכך טענה כי אמנות ניתנת לרדוקציה למוח בלבד, או כי סגנון ציורי הוא תוצאה ישירה של מנגנון עצבי יחיד. לאורך הדיאלוג יש להבחין בין מנגנון מוחי, חוויה פנומנולוגית, פרשנות סימבולית ותולדות האמנות כמערכת תרבותית ומוסדית.

פתיחה

חדר. אולי מוזיאון, אולי מעבדה, אולי חדר טיפולים שאיבד את ספתו והחליף אותה במסך ענק. על הקיר תלוי ציור קוביסטי של פנים עגומות: עין אחת מוגדלת בחזית, אף שנראה כאילו נשבר לשתי זוויות, פה שממוקם מעט מוקדם מדי בזמן. מתחתיו מונח גלגל אופניים של דושן. בפינה אחרת עומד מסך המפיק ללא הפסקה דימויים: פסל יווני שנמס לקוביות, דיוקן רנסנסי שמורכב מחלקי זיכרון, רחוב תל אביבי שהפך למעין כדור מוח.

אדון גוסטב יונג יושב ליד שולחן עץ כהה וספריו לצידו. מר מרסל דושן עומד, במבט אירוני וקריר, כאילו כבר התחרט על עצם השתתפותו. המדען אריק קנדל נכנס כבר בתחילת הרב־שיח, בצעדים שקטים של מי שהגיע מן המעבדה אל המוזיאון, ועומד סמוך למסך. בידו דגם של מוח, ובהמשך יניח אותו על השולחן כאילו הוא מבקש לומר שהמוח יהיה נוכח בשיחה, אך לא ישתלט עליה. יוסף לוין נכנס מעט נבוך מן המעמד ומן הנוכחים, נעמד ומציג מחברת שבה רשומות מילים בעברית: דחיסה, הצפנה, שחזור, התבוננות פנימית, אסכולה כגילוי וכיצירה.

ארבעת המשתתפים ברב־השיח הדמיוני. מימין לשמאל: קנדל, לוין, דושן ויונג. ההמחשה נוצרה בעזרת בינה מלאכותית.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

מר חכמוני ומר תמימי על סודו של המקור: דו-שיח על הפסיכולוגיה של הערצת היצירה המקורית לעומת התחליף המושלם

נכתב ע"י פרופ' לוין

לאחרונה צפיתי בסרט קצר בו שטח את משנתו גבר מזוקן בגיל העמידה לבוש היטב בחליפה מערבית כמובן, אשר בהסתמכו על מעמדו כחוקר תרבות ואוצר טען כי יוחזרו מיד ליוון כל היצירות ובמיוחד פסלי השיש האותנטיים שנלקחו בעבר מהפרתנון ביוון אל מוזיאוניים מרכזיים כמוזיאון הבריטי ,מוזיאון הלובר ואחרים. הוא הגדיל לעשות, והציע כי ניתן כיום ליצור העתקים מושלמים [האם אכן ניתן?] וזהים של פסלי שיש אלו בעזרת מדפסות תלת ממדיות גדולות לטובת מוזאונים אלו ואילו הפסלים המקוריים יוחזרו לאלתר ואחר כבוד לפרתנון באתונה יוון שם מקומם הראוי. מה ההבדל טען [אולי בתמימות מעושה] בין המקור לחיקוי המושלם.

איור בעזרת AI : לקראת יצירת החיקוי המושלם

הדבר עורר בי תחילה עוקצנות צינית קלה שהרי ניתן לטעון כנגדו כי אם אין הבדל הרי אפשר ליצור עותקים מושלמים ולשלחם דווקא ליוון ולהשאיר את המקוריים בלובר ובמוזיאון הבריטי. אך בהמשך ביטלתי חשיבה זו והחלתי מהרהר אודות החשיבות של היצירה האותנטית לעומת 'החיקוי המושלם'. וכך נוצר דו שיח זה בין מר חכמוני ומר תמימי בנושא מעניין זה. והריהו לפניכם:

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

אנרי דה טולוז-לוטרק: הגוף הפגוע, העיר הלילית, והאמנות שראתה מבעד למסכה

נכתב ע"י פרופ' לוין

פתיחה

לאחרונה נתגלגל לידי, בנופלו באקראי ממדף בחנות ספרים יד שניה בתל אביב, ספרה של גולי פריי: "טולוז לוטרק-פרשת חיים" שתורגם לעברית בידי עדי גינזבורג הירש בהוצאת דביר ב1988. דמותו האניגמטית עבורי לבשה חיים. למדתי להפתעתי שטולוז לוטרק אהב להתחפש, ללבוש דמויות, לשחק [ראה על כך בהמשך]. מתוך עיון בספר נזכרתי גם בסרט פריז בחצות בו טולוז־לוטרק מופיע לרגע כדמות משנית אך סמלית מאוד: אמן של הבל אפוק היושב ב־Moulin Rouge הפריסאי לצד גוגן ודגה, כחלק ממצעד הדמויות הרומנטיות שהטביעו את חותמן באותה תקופה אשר גיבור הסרט פוגש במסעו אחורה בזמן. הדמות אינה מפותחת פסיכולוגית או ביוגרפית, אלא משמשת בעיקר כסימן תרבותי מהיר ומתוחכם לכך שגם “תור הזהב” של סוף המאה ה־19 היה אובייקט לנוסטלגיה בדור שאחריו, בדיוק כפי ששנות ה־20 של המאה ה20 הן אובייקט לנוסטלגיה של גיבור הסרט.

אנרי דה טולוז־לוטרק לא היה רק צייר של פריז הלילית. הוא היה, במידה עמוקה יותר, צייר של מצבים אנושיים שבהם האדם חי תחת מבט: מבט חברתי, מבט ארוטי, מבט של קהל, מבט של בושה, ומבטו שלו על עצמו. הוא נולד אל תוך אצולה ישנה, אך לא נעשה לצייר של אחוזות וטקסי מעמד. הוא פנה דווקא אל הקברטים, אולמות הריקוד, בתי הבושת, הקרקסים, חדרי ההלבשה, שולחנות השתייה, והפנים שנחשפים כשהאיפור עודנו על העור אך הכוח כבר מתחיל להישחק. בכך ייחודו: הוא לא רק תיאר את מונמארטר, אלא גילה בתוכה אמת רחבה יותר על אדם, מסכה, מופע, ושוליות.

אנרי דה טולוז־לוטרק [1864-1901]

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

לצאת מן הקופסה המחשבתית

נכתב ע"י פרופ' לוין

איני יודע ואיני סבור שאני יודע : סוקרטס, כפי שמופיע ב'אפולוגיה' של אפלטון

מי שמכיר רק את הצד שלו מכיר אך מעט גם את עצמו: מיל 1859

הכתבה להלן עוסקת בשאלה כיצד בני אדם, קבוצות ותרבויות נלכדים בתוך מסגרות חשיבה שהיו בתחילה יעילות אך נעשו בהמשך קשיחות, אוטומטיות, מצמצמות ולעתים אף עיוורות לראיות, לחלופות ולמורכבות.

הטענה המרכזית היא ש"יציאה מן הקופסה" איננה סיסמה יצירתית רופפת אלא בעיה קוגניטיבית, אפיסטמית ומוסרית: כיצד לעכב סגירה מוקדמת, לשאת עמימות, לשקול חלופות, להפריד בין זהות לבין עמדה, ולבנות רמה גבוהה יותר של מורכבות אינטגרטיבית .

הכתבה מציבה מסגרת היסטורית מסוקרטס, מונטן, בייקון ומיל ועד דיואי, ג'יימס, פופר, קון, דה־בונו, כהנמן וסטנוביץ , ומראה כי הדיון בקיבעון מחשבתי ובפתיחות מחשבתית הוא חוט אינטלקטואלי ארוך ולא אופנה עכשווית בלבד. לאחר מכן הכתבה משלבת ממצאים פסיכולוגיים בני זמננו על צורך בסגירה קוגניטיבית, חשיבה פתוחה־אקטיבית, גמישות קוגניטיבית, מורכבות אינטגרטיבית ופתיחות לחוויה. בהמשך מוצע שאלון סקר ראשוני לאיתור קיבעון מחשבתי לעומת פתיחות מחשבתית, המבוסס סינתטית על ספרות המחקר אך איננו כלי מאומת. לבסוף מוצג ארגז כלים יישומי: עיכוב סגירה, ניסוח הצד הנגדי החזק, יומן ראיות מפריכות, פרה־מורטם, חשיבה נגד־עובדתית, מעבר זווית, שימוש באנלוגיה, מהלכי חשיבה לטרליים, אימון בסבילות לעמימות, ניתוק זהות מדעה, שיח קבוצתי המקטין קיבעון, וקריאה בין־תחומית שיטתית. מסקנת הכתבה היא שאין אפשרות אנושית לחיות ללא מסגרות, אך יש אפשרות לפתח מסגרות גמישות, חדירות לתיקון ופתוחות יותר אל המציאות.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

דמותו של גופרדו ב״דיאנה״ מאת זאב ז׳בוטינסקי: נפש דרמטית, פולשנית, בעלת קווי אישיות פתולוגיים, המדגימה קנאה חולנית

נכתב ע"י פרופ' לוין

הסיפור ״דיאנה״ של זאב ז׳בוטינסקי מציב במרכזו משולש יחסים טעון. שלוש הדמויות, דיאנה ושני הגברים, נלכדות במתח ארוטי-פסיכולוגי שבו דיאנה מתפקדת כציר מרכזי של משיכה ושליטה. שני הגברים מייצגים טיפוסים נפשיים מנוגדים: האחד [המספר] נמשך מתוך רגש ופגיעוּת, והשני [גופרדו] מתוך יצר כוח, קנאה ואמביוולנטיות. המשולש כולו נע בין תשוקה, תחרות והרס עצמי, כאשר דיאנה אינה רק מושא אלא גם סוכן פעיל המעצים את הדינמיקה הטרגית.

אולם מבחינה פסיכולוגית אטען כי מוקד העניין האמיתי איננו רק בדיאנה אלא דווקא בגופרדו, הדמות הגברית האקסצנטרית, הקנאית, הפולשנית והמאיימת. אין זה רק צעיר מאוהב שנפגע מיריבו; זהו אדם שעולמו הרגשי נצבע מן היסוד בתיאטרליות, בהחצנה, בדרמטיזציה של כאב, בתחושת זכות על הזולת, ובאי־יכולת להכיר בגבולות נפשיים וגופניים של אחרים. משום כך ״דיאנה״ איננו רק סיפור על אהבה וקנאה, אלא טקסט ספרותי המאפשר קריאה אבחונית זהירה של מבנה אישיות. אטען כאן כי גופרדו מתואר באופן המשכנע ביותר כבעל ארגון אישיות מקבוצת Cluster B, וכי האבחנה הסבירה ביותר לגביו היא הפרעת אישיות היסטריונית עם קווים נרקיסיסטיים בולטים, ולצדם כמה מאפיינים גבוליים משניים אם כי כפי שנראה בהמשך יתכן והתמונה מורכבת יותר [טוריקו ואח', 2024; מיטרה ואח', 2024.[

זאב זבוטינסקי [1940- 1880]

יש לפתוח בהסתייגות מתודולוגית. אבחון של דמות ספרותית איננו אבחון קליני ממשי. אין לנו היסטוריה התפתחותית, אין אנמנזה, אין תצפית לאורך שנים, ואין אפשרות להבחין בין מאפיין אישיותי יציב לבין תגובת משבר נקודתית. עם זאת, לספרות יש יתרון משלה: היא חושפת דפוסים סגנוניים של העצמי, כלומר לא רק מה הדמות מרגישה אלא כיצד היא מארגנת את רגשותיה, באילו צורות היא מציגה אותם, ומה קורה לה ביחס לגבולות, בושה, השפלה, קנאה ושליטה. אבחון ספרותי־פסיכולוגי תקף אפוא לא כהכרעה נוזולוגית סופית אלא אולי ככלי פרשני. במקרה של גופרדו, אטען כי הדפוסים חוזרים בעקביות מספקת כדי להצדיק קריאה כזו.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

פנים אל מול פנים: דיאלוג בין אב לבנו על המדע, הנפש והפילוסופיה של הפנים האנושיות

נכתב ע"י פרופ' לוין

א. הגירוי הגדול מכולם

בן: אבא, ראיתי שאתה קורא כתבה על פנים אנושיות. מה כל כך מיוחד בפנים?

אבא: תשאל! הפנים הן אולי הגירוי החברתי החזק ביותר שהמוח שלנו מעבד. תחשוב רגע: בשבריר שנייה אתה מסוגל לזהות אדם ברחוב שלא ראית אותו חמש שנים, לדעת אם הוא שמח, כועס, או מסתיר משהו. זה לא מקרי.

בן: אבל גם כלבים ומכוניות אני מזהה מהר. מה ייחודי בפנים דווקא?

אבא: שאלה מצוינת. הפנים נושאות מידע מרוכז שאין לו מקבילה: זהות האדם, גילו, מצבו הרגשי, כוונתו, מעמדו, האם הוא מכיר אותך, האם הוא מהווה איום, האם הוא קרוב לבך. כל זה מגיע בבת אחת, ברוב המקרים לפני שאפילו הספקת לחשוב. זהו ניווט חברתי בזמן אמת.

בן: זאת אומרת שהמוח הוא העין מעבד "מיוחד" לפנים?

אבא: בדיוק כך. מבחינה אבולוציונית וקלינית גם יחד, קשה מאוד לחשוב על גירוי חברתי מרכזי יותר. וכפי שנראה, יש למוח שלנו רשתות שלמות שנבנו בדיוק בשביל לעבד פנים.

הדמיה בעזרת AI

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

מהי חוכמה? בראי הפילוסופיה, המדע והנפש

נכתב ע"י פרופ' לוין

שיחה בין מר רגשי השואל  התמים  ומר חכמוני המשיב הנבון

בתמונה: מר חכמוני ומר רגשי (אילוסטרציה)

א. המשאלה הנצחית: מהי חוכמה?

מר רגשי:

תמיד שמעתי שחוכמה היא הדבר הכי חשוב שאדם יכול לרכוש. אבל אף פעם לא ממש הבנתי מה זה בכלל חוכמה? האם זה סתם לדעת הרבה דברים? האם זה ניסיון חיים? האם זה מה שהיה לסבא הנבון שלי שהסתכל עלי בילדותי ואמר ״ילד, עוד תבין״?

מר חכמוני:

שאלה מצוינת לפתוח בה , ולמעשה, העובדה שאתה שואל אותה כבר מקרבת אותך לתשובה. שם המין שלנו, Homo sapiens, פירושו המילולי הינו ״האדם החכם״. זוהי לא סתם עובדה לשונית , זוהי הצהרה פילוסופית עמוקה. מהקידמה של הקיום האנושי המאורגן, הגדירה האנושות את עצמה דרך שאיפתה לחוכמה. מן הסיפורים המיתולוגיים הקדומים, דרך האורקל בדלפי ועד ספרות החוכמה בתנ״ך , החוכמה נחשבה לקורת הגג של כל מעלות האדם.

אבל כאשר ניסו לתפוס אותה במדויק , התמונה הפכה מורכבת. האם חוכמה היא ידע? ניסיון? מוסר? ענווה? רגש? שילוב של כולם? זו שאלה שעסקו בה פילוסופים, סופרים, חוקרים ואלי וגם הסבא שלך.

מר רגשי:

ועדיין אין תשובה ברורה?

מר חכמוני:

יש כמה תשובות טובות , אבל פשוט לא תשובה אחת בלעדית. תחשוב על זה כמו מפה של ארץ גדולה: כל מודד וחוקר משרטט קצת אחרת, אבל כולם מתארים את אותו שטח. המחקר המדעי של חוכמה החל בשנות השמונים בצניעות יחסית , פחות מעשרה מאמרים אקדמיים לעשור שלם. בשנות התשעים כבר הופיעו שבעים ושלושה מחקרים. ובשלושת העשורים האחרונים, מאות רבות. כיום, חוקרים רבים מאוד ברחבי העולם עוסקים בחוכמה , ממדעי המוח ועד לפסיכיאטריה הקלינית.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »