לואי למבר של בלזק: מתולדות חיי הרוח אל ההפרעה הנפשית וההקשר לתיאוריית קידוד הניבוי

נכתב ע"י פרופ' לוין

תקציר

״לואי למבר״ של אונורה דה בלזק הוא מן החיבורים החריגים ביותר ב״הקומדיה האנושית״. במקום להעמיד במרכז את המנגנונים החברתיים, הכלכליים והמעמדיים המזוהים עם יצירותיו הגדולות של בלזק, היצירה עוקבת אחר התפתחותה והתפרקותה של תודעה יוצאת דופן. למבר מתואר כילד וכנער בעל זיכרון, כושר הפשטה ויכולת ריכוז חריגים, השקוע בקריאה, בתורת הנסתר ובניסיון לבנות תורה מקיפה על הרצון, המחשבה והיחסים בין הגוף לנפש. בהמשך, סמוך לנישואיו, חלה הידרדרות חריפה במצבו. היא כוללת התקף של חוסר תנועה הנמשך חמישים ותשע שעות, אילמות, היעדר אכילה, מבט מקובע, ירידה ביכולת הזיהוי ונסיגה תפקודית עמוקה. בלזק משתמש במונח הרפואי בן זמנו ״קטלפסיה״ ומשלב בסיפור את רופא הנפש הידוע ז׳אן־אטיין דומיניק אסקירול ואת תיאורו של מצב זה.

במאמר מתוארים תחילה היצירה, תולדות נוסחה והמרכיב השאוב מחייו של מחברה. בתוך כך נבחנת קריאתו של שטפן צווייג, הרואה בלמבר עדות ספרותית לחוויותיו של בלזק בבית הספר בוונדום ודוגמה לדמות החורגת מן ״התבונה הממוצעת״. לאחר מכן נבחנות ההפרעות הנפשיות המתוארות ביצירה, תוך הבחנה בין תכונות אישיות וכישורים שכליים לבין תסמונת חריפה בעלת מאפיינים קטטוניים, ותוך הימנעות מאבחון פשטני בדיעבד של שסעת [סכיזופרניה], אוטיזם או הפרעה אחרת. לבסוף מוצעת הטענה כי היצירה מציגה בעושר ספרותי בעיה שדגמים של קידוד ניבוי מנסחים כיום במונחים שיטתיים: כיצד עולם פנימי עשוי להיעשות בהדרגה עצמאי מן המידע המתקן שמספקים החושים, הפעולה והמציאות המשותפת לנו ולאחרים.

מילות מפתח: בלזק, לואי למבר, קטטוניה, פסיכוזה, קידוד ניבוי, עיבוד ניבויי, אמינות מיוחסת, הסקה פעילה, חישת פנים הגוף.

מבוא

בלזק מזוהה בראש ובראשונה עם מפעל ספרותי אדיר ממדים, המבקש לתאר את המציאות לפרטיה: מיפוי של החברה הצרפתית על מעמדותיה, תשוקותיה, מנגנוני הכסף והכוח שלה ודמויותיה החוזרות. לאחרונה קראתי בעניין את ספרו של בלזק לואי למבר בתרגומו האנגלי בהעדר תרגום עברי לספר. ״לואי למבר״ פונה לכיוון שונה מזה של החברה הצרפתית בימיו. החברה עדיין נוכחת, אך מוקד העניין עובר אל התודעה: אל הדרך שבה אדם בונה עולם פנימי, אל היחסים בין מחשבה לרגש ובין הגוף לרצון, ואל המתח שבין פעילות מחשבתית עזה לבין היכולת להישאר קשור למציאות המשותפת.

במובן זה, היצירה כמעט מזמינה קריאה מנקודת מבטה של רפואת הנפש. בלזק משתמש במונחים רפואיים, מתאר תסמינים בפירוט מפתיע ואף משלב בעלילה את אסקירול, מן הדמויות המכוננות של רפואת הנפש בצרפת במאה התשע־עשרה. אולם דווקא משום כך נדרשת זהירות. אי אפשר להחיל את סיווגי ההפרעות הנפשיות בני זמננו על העבר בלא בחינה ביקורתית, ובוודאי אי אפשר להחילם בפשטות על דמות ספרותית. משמעות המונח ״קטלפסיה״ אצל בלזק אינו זהה במדויק למשמעותו הרפואית כיום. גם העובדה שהסביבה מכנה את למבר ״משוגע״ אינה מספקת אבחנה.

Jean-Étienne Dominique Esquirol [1772-1840]

הקריאה באמצעות תורת קידוד הניבוי או תהליך חיזוי מוסיפה רובד אחר [ראה גם סופה של שיחה 81 באתר זה: חשיבות הנרטיב בחיי הנפש ובקבוצות חברתיות בכלל וכמודל חיזוי]. היא אינה מחליפה את הניתוח הספרותי או את הניתוח מתחום רפואת הנפש, אלא מאפשרת לבחון כיצד משתנה היחס בין דגמים פנימיים לבין מידע חושי, רגשי ובין־אישי, כיצד נקבע המשקל היחסי של הנחות מוקדמות ושל שגיאות ניבוי, ומה עשוי לקרות כאשר שקלול האמינות של המידע, הקשב והפעולה מפסיקים לווסת זה את זה. במאמר נשמרת הבחנה ברורה בין עובדות העולות מן הכתוב בספר, פרשנות רפואית והשערה חישובית.

הסופר אונורה דה בלזק [1799-1850]בתצלום דאגרוטיפ שצילם לואי-אוגוסט ביסון (Bisson) ב-1842 [ויקיפדיה]

היצירה ותולדותיה: תולדות חיי הרוח של תודעה

הגרסה הראשונה של ״לואי למבר״ ראתה אור באוקטובר 1832, בכותרת ״רשימה לתולדות חייו של לואי למבר״, במסגרת הקובץ ״סיפורי הגות חדשים״. בלזק לא חדל לשכתב אותה. בין כתב היד משנת 1832 לבין נוסח מהדורת פורן המתוקן משנת 1846 גדלה היצירה במידה ניכרת. נוספו קטעי הגות והשערה, המכתב לדוד הורחב, תיאור שנות בית הספר בונדום הועמק ומעמדו של למבר כהוגה השתנה. בית בלזק בפריז מתאר את התפתחות היצירה כתהליך ממושך שבמהלכו כמעט שולש היקפה. פרט זה חשוב: ״לואי למבר״ אינו ניסיון חד־פעמי, אלא חיבור שבלזק חזר אליו שוב ושוב כאל בעיה שטרם נפתרה.

למבר נולד בעיירה מונטואר למשפחת בורסקאים. כבר בילדותו הוא מפתח תשוקה כמעט מוחלטת לקריאה. בגיל ארבע־עשרה, בשנת 1811, הגברת דה סטאל מתרשמת מכישוריו ומממנת את לימודיו בפנימייה בוונדום. שם הוא פוגש במספר האלמוני, בן דמותו של בלזק, והשניים נעשים חברים קרובים. הספר אינו מתאר את למבר רק באמצעות מעשיו. הוא מבקש לשחזר את המבנה הפנימי של חייו: מה קרא, כיצד זכר, כיצד קישר בין רעיונות, כיצד תפס את המחשבה ואת הרצון, וכיצד התפתחה אצלו מערכת רעיונית אישית.

הפער בין ההתנהגות החיצונית לבין הפעילות הפנימית הוא מן הנושאים המרכזיים החוזרים ביצירה. בעיני מוריו עשוי למבר להיראות עצלן, מוזר או מתקשה להסתגל. בעיני המספר, לעומת זאת, חוסר הפעולה החיצוני מסתיר פעילות מחשבתית חריגה בעוצמתה. כבר כאן מציב בלזק בעיה שתהיה מרכזית גם בהמשך: אי אפשר להסיק בפשטות על מצבו הפנימי של אדם מתוך התנהגותו הגלויה בלבד.

למבר כותב ״מסה על הרצון״ ומנסה לבנות שיטה המאחדת תפיסה, זיכרון, דמיון, רגש ורצון. הוא מושפע מסוודנבורג ומעולם מושגים שבו תורת הנסתר, תורות המגנטיות, חקר תפקודי הגוף וההגות עדיין אינם מופרדים זה מזה כפי שהם כיום. חלק מן הרעיונות הללו אינם מדעיים כלל במונחים בני זמננו, אך אין הצדקה לראות בהם, כשלעצמם, תסמין של פסיכוזה. בחינת אמונה או רעיון מחייבת תמיד התייחסות להקשר המחשבתי והתרבותי שבו נוצרו.

העלילה: משאיפה אל עולם הרוח להתמוטטות

לאחר שנות ונדום שוהה למבר זמן־מה בפריז ומתאכזב עמוקות מן החברה ומן המסגרות המוסדיות המקיפות אותו. הוא חוזר לאזור בלואה, פוגש את פאולין סלומון דה וילנואה ומתאהב בה. המכתבים אל פאולין משנים את נימת הספר. עד כה הייתה תודעתו של למבר מאורגנת בעיקר סביב מחשבה מופשטת. כעת מופיעים בעוצמה הגוף, התשוקה, הציפייה, המיניות, התלות באדם אחר ואי־הוודאות הכרוכה בקשר בין־אישי.

בלזק מדגיש כי המכתבים שנותרו מעידים על מעבר משקיעה בעולם הרוח אל חושניות עזה. אין צורך לקבל את ההסבר הסיבתי שמציע המספר, שלפיו הציפייה לעונג גופני היא שגרמה למשבר, כדי להכיר בכך שהיצירה עצמה מציבה את האהבה ואת הנישואים כנקודת מפנה. סמוך למועד הנישואים מתרחש האירוע החריף ביותר המתואר בחייו של למבר.

הדוד, מר לפבר, מספר כי למבר סבל מהתקפים שבלזק מכנה ״קטלפסיה״. באחד מהם נותר למבר חסר תנועה במשך חמישים ותשע שעות, עיניו מקובעות, והוא אינו מדבר ואינו אוכל. לאחר חלוף ההתקף הוא שוקע באימה עמוקה ובמרה שחורה, סבור שאינו כשיר לנישואים ונמצא רגע לפני ניסיון לסרס את עצמו, בדומה למעשה שיוחס לאוריגנס. הדוד מעביר אותו לפריז לטיפולו של אסקירול. במהלך הדרך שרוי למבר כמעט ברציפות בקהות עמוקה ואינו מזהה את דודו. לאחר מכן הוא מועבר לחסותה של פאולין ונשאר במצב של נסיגה עמוקה, תגובתיות מצומצמת ותקשורת דלה.

״התבוננות עמוקה והתעלות רוחנית יפה הן אולי קטלפסיות בראשית התהוותן״. בלזק, ״לואי למבר״, בתרגום מן המקור בצרפתית.

משפט זה הוא אחד המפתחות להבנת היצירה, אך אין לקרוא אותו כטענה רפואית. הוא מבטא את תפיסתו של למבר עצמו ואת נטייתו של בלזק ליצור רצף בין דרגות של פעילות נפשית: יצר, צירוף רעיונות, השוואה, חשיבה מתבוננת, התבוננות פנימית, התעלות רוחנית ולבסוף קטלפסיה. כך נוצר דגם שבו התעצמות החיים הפנימיים מלווה בהיחלשות הקשר הגופני וההתנהגותי עם העולם.

בסוף היצירה מתאר בלזק את למבר כ״מוח עצום״ שהתבקע מכל עבר, כמעט כמעצמה שגדלה מעבר למידותיה. הוא מת בשנת 1824, בן עשרים ושמונה, בזרועות פאולין. התמונה הסופית אינה של ריפוי ואף לא של הכרעה אבחונית, אלא של אדם שעולמו הפנימי נותר חידה בעיני הסובבים אותו עד מותו.

הזיקה לחיי המחבר: למבר ככפיל אפשרי של בלזק

הזיקה בין חייו של בלזק לבין דמותו של למבר ברורה, אך אינה פשוטה. גם בלזק למד בפנימייה בוונדום, וגם הוא תיאר בדיעבד משטר חינוכי נוקשה, בידוד, קריאה נמרצת ועולם פנימי שהסביבה אינה מבינה. עם זאת, דמות ספרותית אינה תיעוד ישיר. בלזק אינו פשוט ״מספר את חייו״ בשם אחר. הוא מעצים, מפצל, ממזג ומארגן מחדש חומרים מחייו, עד שהם נעשים ניסוי ספרותי הבוחן אפשרות נפשית.

במובן זה אפשר לקרוא את למבר ככפיל אפשרי של בלזק: לא כמי שבלזק היה, אלא כאחת האפשרויות הפנימיות שהיה יכול לדמיין לעצמו. ההבדל ביניהם ניכר. בלזק הפנה כוח פנימי עצום לכתיבה, לעבודה, לפרסום, לעסקים, ליחסים ולמאבק מתמיד עם העולם. למבר מפנה בהדרגה כוח זה פנימה.

שטפן צווייג: למבר, בלזק והאדם החורג מן ״התבונה הממוצעת״

הסופר שטפן צווייג ראה ב״לואי למבר״ מקור מרכזי להבנת ילדותו של בלזק. בספרו על חיי בלזק הוא מציב זה מול זה שני סוגי עדות על שנות ונדום: הרישום הרשמי והיבש של בית הספר, ולעומתו העדות הספרותית שמספק ״לואי למבר״. מבחינתו, הספר חושף חיים פנימיים שאינם נראים ברישום מוסדי. זו קריאה המבקשת להבין את חיי המחבר, אך גם קריאה המבקשת להבין את נפשו: הספרות נעשית אמצעי לגישה אל רובד של חוויה שמסמך חיצוני אינו יכול ללכוד.

סטפן צוויג [1881-1942]

במסה שלו על בלזק ובספרו המאוחר על חייו מדגיש צווייג תכונה כללית של גיבורי בלזק: הם אינם אנשים ממוצעים. הם חיים בקצה גבולן של תשוקה, שאפתנות, רעיון או דחף. במקרים רבים תשוקה מרכזית אחת מארגנת את כל עולמם. למבר הוא מקרה קיצוני במיוחד של דמות מסוג זה. הוא אינו ״משוגע״ משום שהוא שונה מן הממוצע. האסון מתפתח כאשר ההיצמדות לרעיון יחיד והשאיפה אל המוחלט מתחילות לנתק אותו מן המגע המתמשך עם המציאות.

קריאתו של צווייג מספקת תיקון חשוב לקריאה רפואית צרה. אם מתייחסים ללמבר רק כאל ״מקרה״ של הפרעה נפשית, מאבדים את תפקידו בתוך תפיסת האדם הספרותית של בלזק. הוא שייך למשפחת דמויות שכוח אחד נעשה אצלן עיקרון מארגן כולל. הכסף, המעמד, האהבה, המוחלט, האמנות או הידע עשויים להפוך למוקד משיכה המצמצם את מקומו של כל השאר. אצל למבר, מוקד המשיכה הוא התודעה עצמה.

עם זאת, נדרשת זהירות גם ביחס לקריאתו של צווייג. השימוש ביצירה ספרותית כמסמך על חיי מחברה עלול ליצור מעגל סגור: תחילה מניחים שהדמות היא המחבר, ואחר כך משתמשים בה כדי להסביר אותו. לכן מוטב לדבר על עיבוד ספרותי של חומרי חיים, ולא על זהות בין הדמות למחבר. למבר הוא בעת ובעונה אחת זיכרון של ונדום, תמונת דמיון של גאונות, ניסוי הגותי ודמות בדיונית בעלת מסלול עצמאי.

מבט מתחום רפואת הנפש: בין אישיות חריגה לתסמונת חריפה

מה אינו בהכרח מחלה

בשנותיו המוקדמות מתואר למבר כמופנם, בעל ריכוז עמוק, תחומי עניין מצומצמים יחסית אך עזים, לשון אישית וייחודית, רגישות רבה, זיכרון יוצא דופן ונטייה לחשיבה על יסודות המציאות. אף אחת מן התכונות הללו, לבדה או בצירוף לאחרות, אינה מאפשרת לקבוע אבחנה בתחום רפואת הנפש. גם קושי חברתי, חריגות בהתנהגות או השקעה קיצונית בלמידה אינם שקולים למחלה. אבחון בדיעבד של אספרגר או הפרעת אישיות סכיזוטיפלית על סמך מאפיינים אלה יהיה חסר בסיס שיטתי מספק.

גם העיסוק בתורת הנסתר דורש זהירות. רעיונותיו של עמנואל סוודנבורג, לצד אמונות במגנטיות ובכוחות נפשיים, היו חלק מעולם רעיוני ממשי במאה התשע־עשרה. כדי לקבוע אם אמונה היא ביטוי להפרעה, יש לבחון לא רק את תוכנה, אלא גם את האופן שבו האדם מחזיק בה, את מידת קיבעונה, את הפגיעה בבוחן המציאות, את ההקשר התרבותי ואת התפקוד. היצירה אינה מספקת את כל הנתונים הנדרשים לכך.

התסמונת החריפה: מדוע התיאור מעלה בעיקר אפשרות של קטטוניה

השלב המאוחר שונה במהותו. כאן מופיעים חוסר תנועה ממושך, אילמות, היעדר אכילה, בהייה, קהות עמוקה, ירידה ביכולת הזיהוי ונסיגה תפקודית ניכרת. אלה אינם רק ״מוזרות״ או עיסוק יתר במחשבה. מדובר בתיאור של תסמונת קשה המערבת תפקודים נפשיים ועצביים. במונחים בני זמננו, התיאור מעלה בראש ובראשונה אפשרות של קטטוניה, תסמונת של הפרעות בתנועה ובתגובה.

חשוב להבחין בין המונחים. במאה התשע־עשרה שימש המונח ״קטלפסיה״ לעיתים לתיאור מגוון רחב של מצבים שהתאפיינו בחוסר תנועה, בקיבעון ובהיעדר תגובתיות. כיום קטלפסיה היא סימן תנועתי מוגדר יותר, ואילו קטטוניה היא תסמונת העשויה לכלול צירופים שונים של קיפאון וירידה ניכרת בתגובתיות, אילמות, החזקת תנוחות חריגות, התנגדות להנחיות או להנעה, גמישות שעוותית, בהייה, ולעיתים חזרה בלתי רצונית על דיבור או על תנועות של אחרים, אי־שקט קיצוני ותופעות נוספות. תיאורו של למבר דומה לחלק מן התופעות הללו, אך אי אפשר לקבוע אבחנה מלאה מתוך יצירה ספרותית.

גם שאלת הסיבה לתסמונת נותרת פתוחה. תמונות דמויות קטטוניה עשויה להופיע בהפרעות מצב רוח, בקבוצת ההפרעות הפסיכוטיות, במחלות של מערכת העצבים ובמחלות גופניות אחרות. אילו הגיע כיום לבדיקה אדם שמצבו דומה לתיאור זה, היה צורך בבירור רפואי ובבדיקה של תפקוד מערכת העצבים, ולא רק בהערכת האפשרות של פסיכוזה. בכך נבדלת הגישה בת זמננו מגישות שרווחו בעבר, כאשר קטטוניה נקשרה במשך שנים בעיקר לשסעת [סכיזופרניה].

האם מדובר בפסיכוזה

הכתוב מאפשר לחשוד בהפרעה בבוחן המציאות, אך הראיות אינן חד־משמעיות. בלזק והדמויות הסובבות את למבר משתמשים במילה ״שיגעון״, אולם אין תיאור ממשי וברור ומתמשך של הזיות, מחשבות שווא סדורות או הפרעה בצורת החשיבה, העשוי לשמש בסיס מספק לאבחנה בת זמננו של הפרעה פסיכוטית. אפשר לקרוא חלק מן התכונות כמאפייני אישיות סכיזוטיפלית, ויש תיאור של נסיגה קשה, אך אין בכך די לקביעת אבחנה של שסעת.

גם האפשרות של הפרעת מצב רוח המלווה בקטטוניה אינה ניתנת לשלילה. לאחר ההתקף מתוארים פחד עמוק ומרה שחורה, אך אין תיאור ממש מלא של תסמונת דיכאונית או של תסמונת מאנית. לכן הניסוח הרפואי הזהיר ביותר יתמקד בתיאור התופעות, ולא בקביעת סוג המחלה: למבר מתואר כאדם שאישיותו ותפקודי חשיבתו מאורגנים בדרך חריגה. בהמשך הוא מפתח תסמונת חריפה של נסיגה, פגיעה בתקשורת ובפעולה ומאפיינים קטטוניים בולטים, לצד אפשרות של הפרעה בבוחן המציאות.

האהבה כגורם מזרז: סיבה או הקשר

בלזק מייחס חשיבות רבה למעבר מן העיסוק בעולם הרוח אל החושניות והציפייה לנישואים. מנקודת מבטה של רפואת הנפש בת זמננו, מוטב לדבר על נסיבות שעשויות לזרז משבר, ולא על סיבה מוכחת. אירוע רגשי משמעותי עשוי להקדים התערערות של האיזון הנפשי אצל אדם פגיע, אך היצירה אינה מאפשרת להוכיח שהאהבה היא שגרמה למחלה. ייחוס סיבתי נחרץ מדי עלול גם להחמיץ את תפקידה הספרותי של האהבה: כוח המכניס גוף, תשוקה ואי־ודאות אל מערכת שהעדיפה עד אז הפשטה ושליטה מחשבתית.

יסודות תורת קידוד הניבוי

תיאוריות קידוד ניבוי ועיבוד ניבויי מציעה משפחת דגמים שלפיהם התפיסה והפעולה נשענות על דגמים פנימיים מחוללים, המאורגנים במדרג. הרמות הגבוהות במערכת מייצרות תחזיות בדבר הקלט הצפוי ברמות הנמוכות יותר. הפער בין התחזית לקלט נקרא שגיאת ניבוי, והוא עשוי להביא לעדכון הדגם. בעבודתם של ראו ובאלארד (1999) הוצע מנגנון כזה לעיבוד מידע חזותי. בהמשך הורחבה המסגרת לתפיסה, לקשב, לפעולה, לחישת פנים הגוף ולחקר הפרעות נפשיות.

מושג מפתח הוא האמינות המיוחסת למידע. לא די בכך שהמערכת מזהה שגיאת ניבוי. עליה גם להעריך עד כמה אפשר לסמוך על המידע שהיא מייצגת. הכוונה היא, בקירוב, למידת האמינות שהמערכת מייחסת לאות או לאומדן הסתברותי. שגיאת ניבוי שמיוחסת לה אמינות נמוכה עשויה להיחשב רעש. אותה שגיאה, כאשר מיוחסת לה אמינות גבוהה, עשויה לחייב שינוי ניכר בדגם. בחלק מן הדגמים קשורים הקשב והבולטות, כלומר המידה שבה אות מושך את תשומת הלב, להקצאת אמינות לאותות בעלי חשיבות למצב הנתון.

חשוב שלא להפוך את העיבוד הניבויי לתורה סגורה שאינה פתוחה לביקורת. סקירתם של הודסון, מהטה וסמית (2024) מצאה תמיכה מחקרית צנועה בלבד בחלק מן הטענות המסוימות של קידוד הניבוי, והדגישה כי אפשר להסביר ממצאים רבים גם באמצעות דגמים אחרים. להסקה פעילה כוח הסברי רחב, אך מספר הבדיקות המשוות אותה ישירות לדגמים מתחרים עדיין מוגבל. לכן יש להשתמש במסגרת זו ככלי פרשני ומחקרי, ולא כעובדה מוכחת על כל רמות הארגון הנפשי.

למבר כמערכת מחוללת עשירה במיוחד

למבר מתואר כאדם שאינו מסתפק בפרטים. הוא מחפש עקרונות, מבנים וקשרים רחבים. במונחי העיבוד הניבויי אפשר לומר כי הוא נוטה לבנות דגמים מחוללים עשירים במיוחד ברמות הגבוהות של המערכת. הוא מנסה לחבר בין זיכרון, רצון, תחושה, גוף, חלום והגות על יסודות המציאות, ולכנסם לשיטה אחת. נטייה זו אינה מחלה. היכולת לחרוג מן הנתון המיידי ולבנות השערות מופשטות היא תנאי חשוב ליצירתיות, למדע ולאמנות.

הקושי האפשרי מתחיל כאשר המשקל היחסי של הדגם ושל הקלט נעשה פחות גמיש. היצירה מציגה בהדרגה מצב שבו החוויה הפנימית מושכת יותר קשב, מקבלת יותר משמעות ונזקקת פחות ופחות לבחינה באמצעות פעולה משותפת עם אחרים. אפשר לקרוא זאת כהשערה על שינוי בשקלול האמינות: לא בהכרח מצב פשוט של ״הנחות מוקדמות חזקות מדי״, אלא שינוי בתהליכים שבאמצעותם מקבלים אותות פנימיים וחיצוניים מעמד של מקורות ידע שאפשר לסמוך עליהם.

פסיכוזה, שגיאת ניבוי ואמינות מיוחסת: מדוע נדרש הסבר דו־כיווני

הסבר פשטני של פסיכוזה באמצעות קידוד ניבוי גורס לעיתים שהאדם נשלט בידי הנחות מוקדמות חזקות מדי, ולכן ״רואה את מה שהוא מצפה לראות״. אולם הספרות החישובית מורכבת יותר. פלצ׳ר ופרית (2009), קורלט ועמיתיו (2009), ובהמשך סטרצר ועמיתיו (2018), הציעו כי פסיכוזה עשויה לערב שיבוש בהסקה מדרגית ובעדכון הנשען על שגיאות ניבוי. בחלק מן הדגמים, דווקא ירידה יחסית באמינות המיוחסת להנחות מוקדמות, לעומת קלט חושי או שגיאות ניבוי המקבלים משקל חריג, הופכת את העולם לבלתי צפוי ואת הגירויים שבו לבולטים יתר על המידה. בהמשך עשויה המערכת לבנות הסברים ברמה גבוהה יותר, הנעשים מקובעים ובעלי השפעה חזקה כדי להפחית את אי־הוודאות.

קריאה כזו מתאימה ללמבר יותר מן הנוסחה הפשוטה של ״עולם פנימי חזק מדי״. אפשר להציע, בזהירות, תהליך דו־שלבי. בשלב הראשון עשויות רגישות גבוהה ואי־ודאות ליצור שפע של שגיאות ניבוי ושל הקשרים אפשריים. אירועים רגילים מקבלים משמעות, והמערכת מחפשת הסבר כולל. בשלב השני, לאחר שנבנה דגם־על, עשויה המערכת לייחס לו אמינות הולכת וגוברת ולהפוך אותו למסגרת שבאמצעותה מתפרש כל קלט חדש. כך עשוי להתרחש מעבר מפתיחות לקישורים בין רעיונות אל נוקשות של ההסבר.

אין כאן טענה שלמבר ״סובל ממחשבות שווא״ במובן הרפואי בן זמננו. מדובר בשימוש במסגרת עיונית כדי להבין את מבנה הסיפור: כיצד מערכת המבקשת לצמצם אי־ודאות עשויה לעבור מחשיבה יצירתית, דרך ריבוי משמעויות, אל דגם סגור יותר, המתקן את עצמו פחות ופחות.

קשב פנימי, בולטות ומעגל של הגברה עצמית

למבר מפנה חלק גדול ממשאבי הקשב שלו פנימה: למחשבות, לזיכרונות, לרעיונות, לדימויים ולחוויות הקשורות בתורת הנסתר. במסגרת העיבוד הניבויי אפשר לחשוב על קשב כעל מנגנון המשנה את האמינות המיוחסת לאותות. אם קשב פנימי ממושך מעלה את האמינות הנתפסת של תוכן פנימי, עשוי להיווצר מעגל של הגברה עצמית. הפניית קשב רבה יותר אל המחשבה מגבירה את בולטותה, הבולטות המוגברת מושכת קשב נוסף, והמערכת מקבלת פחות מידע מתחרה מן הסביבה.

בשלב יצירתי עשוי מעגל כזה לתמוך בריכוז עמוק ובהפקת רעיונות. הוא נעשה בעייתי כאשר אינו מלווה ביכולת להסיט את הקשב, לבדוק את המחשבה, לשנות את ההקשר ולחזור לפעולה בעולם. ההבדל אינו נעוץ אפוא בעצם קיומו של עולם פנימי עוצמתי, אלא בגמישות המעבר בין מצבים וביכולתו של מידע חיצוני להשיב את המערכת לאיזון.

הסקה פעילה: מדוע הפעולה חשובה להבנת גורלו של למבר

הסקה פעילה מרחיבה את רעיון ההסקה מעבר לתפיסה. יצור חי אינו רק משנה את אמונותיו כדי להתאימן לעולם. הוא גם פועל כדי לדגום מידע, לצמצם אי־ודאות וליצור מצבים חושיים התואמים את תחזיותיו ואת העדפותיו. הפעולה היא אפוא חלק מן המנגנון הבוחן את הדגם. היא מאפשרת דגימה לשם בירור, כלומר איסוף מידע באמצעות פעולה כדי לבדוק אם ההשערה נכונה.

כאן מתחדד הניגוד בין בלזק ללמבר. בלזק היה אדם שהוציא את עולמו הפנימי אל החוץ. הוא כתב, פרסם, התווכח, נכשל, ניסה שוב, ניהל עסקים, צבר חובות והעמיד את דמיונו ללא הרף לבחינה באמצעות משוב מן העולם. למבר נע בכיוון ההפוך, אל ההתכנסות פנימה. ככל שהוא נסוג, פוחת מספר המצבים שבהם נדרש הדגם הפנימי שלו לעמוד למבחן באמצעות פעולה וקשר.

אפשר לנסח את התהליך כמעגל משוער: דגם פנימי עשיר מוביל לנסיגה יחסית, הנסיגה מצמצמת את איסוף המידע מן הסביבה ומאנשים אחרים, וצמצום זה מפחית את שגיאות הניבוי העשויות לתקן את הדגם. בעקבות זאת נעשה הדגם עצמאי יותר, ועצמאותו מגבירה עוד את הנסיגה. אין זו נוסחה רפואית מוכחת, אך היא מציעה דרך מדויקת יותר לתאר את ההיגיון של היצירה מן האמירה הכללית שלמבר ״שוקע במחשבותיו״.

אהבה וחישת פנים הגוף: כאשר הגוף נכנס לדגם

המפגש עם פאולין מכניס לעולמו של למבר מקור חדש של אי־ודאות. מערכת הגותית ניתנת, לפחות בדמיון, לארגון בידי אדם אחד. קשר קרוב אינו כזה. אדם אחר מעורר בנו חוויות ומספק אותות שאינם בשליטתנו: נוכחות, היעדרות, תשוקה, אפשרות של דחייה, ציפייה, תלות ואי־ודאות בנוגע למצבו הנפשי. מנקודת מבטו של העיבוד הניבויי, קשר קרוב הוא סביבה העשויה לעורר שגיאות ניבוי חברתיות ורגשיות רבות.

האהבה משנה גם את משקלו [משקל במשמעות של מתן אמינות]של הגוף. בארט וסימונס (2015), סת (2013) ואחרים הציעו דגמים של עיבוד ניבויי של תחושות פנים הגוף. לפי דגמים אלה, גם חוויית הגוף נוצרת מתוך יחסי גומלין בין תחזיות לבין אותות המגיעים מאיברי הגוף הפנימיים. אצל למבר מדגיש בלזק את המעבר מן העיסוק בעולם הרוח אל החושניות. אפשר להציע כי התשוקה והציפייה לנישואים מעמיסות על המערכת אותות מתוך הגוף המקבלים בולטות גבוהה: עוררות, מתח, תשוקה, פחד ואולי תחושת אובדן שליטה.

מכאן אפשר לתאר מעגל הגברה משוער: תחושה גופנית מעוררת שגיאת ניבוי, ותשומת הלב המופנית אל התחושה מגדילה את האמינות המיוחסת לה. התחושה נחווית כמשמעותית יותר, פרשנותה מגבירה עוד את העוררות, והעוררות מחזקת את הפרשנות. גם כאן אין מדובר באבחנה של מצבו של למבר. זהו דגם פרשני לאופן שבו מציב בלזק את הגוף ככוח המערער מערכת שנבנתה סביב שליטה מחשבתית.

קטטוניה והסקה פעילה: השערה עיונית, לא דגם מבוסס

המהלך המפתה ביותר, אך גם הרגיש ביותר לטעות, הוא הניסיון לפרש את הקהות העמוקה ואת הקטטוניה באמצעות הסקה פעילה. בדגמים של הסקה פעילה אפשר לתאר פעולה כמימוש של תחזיות בדבר מנח הגוף ותנועתו וכבחירה בין דרכי פעולה אפשריות. מכאן עולה האפשרות העיונית לחשוב על קהות קיצונית כעל מצב שבו משתבש תפקודה של המערכת הבוחרת פעולה, או משתבשת האמינות שהיא מייחסת לדרכי הפעולה האפשריות. במונחים ספרותיים אפשר לומר שהדמות מפסיקה ״לשאול שאלות על העולם״ באמצעות פעולה.

אולם כאן יש להציב גבול ברור. אין בסיס מחקרי מספק להצגת קטטוניה, בכללותה, כ״קריסה של בחירת דרכי פעולה״. קטטוניה היא תסמונת מגוונת המערבת תפקודים נפשיים ועצביים, והמנגנונים הגופניים העומדים ביסודה עדיין אינם מוסכמים. לפיכך, הקישור בין למבר, קהות עמוקה והסקה פעילה הוא השערה מושגית בלבד. ערכו בהצעת שפה לתיאור המעבר מפעילות מחשבתית עשירה לנסיגה כמעט מוחלטת מפעולה, ולא בהצעת מנגנון מוכח של קטטוניה.

גאונות והפרעה נפשית: רצף אחד או שתי תופעות שונות

בלזק מזמין את הקורא לקשור בין כישרונו של למבר לבין התמוטטותו, אך המדע בן זמננו מחייב להיזהר מן האמירה השחוקה על ״גאונות ושיגעון״. אין בסיס לקביעה שגאונות גורמת לפסיכוזה או לקטטוניה. עם זאת, אפשר לשאול שאלה צנועה יותר: האם תכונות חשיבה מסוימות עשויות לסייע להסתגלות בתנאי ויסות מסוימים, אך להגביר פגיעות כאשר תנאי הוויסות משתנים.

היכולת לקשור בין רעיונות רחוקים, להחזיק בדגמים מופשטים, לייחס משמעות לרמזים חלשים ולהתרחק לזמן־מה מן הנתון המיידי עשויה לתמוך ביצירתיות. כאשר המערכת שומרת על גמישות, על ביקורת, על עדכון ועל פעולה, יכולת זו עשויה להיות יתרון. כאשר האמינות המיוחסת למקורות המידע השונים אינה מווסתת כראוי, הקלט המתקן נחלש והמערכת נסגרת על עצמה, אותן תכונות עשויות לתרום ליציבות יתר של הדגם הפנימי. אין זו תורה המסבירה גאונות, אלא דרך להבין מדוע בלזק בונה את יתרונו ואת פגיעותו של למבר מאותם חומרים ספרותיים.

דיון: תרומתו של העיבוד הניבויי לקריאת היצירה

ערכו של העיבוד הניבויי בקריאת ״לואי למבר״ אינו בכך שהוא ״מסביר״ את הספר. יצירה ספרותית אינה ניסוי, ודמות ספרותית אינה אדם המשתתף במחקר. ערכה של המסגרת הוא בכך שהיא מחייבת אותנו לדייק בהבנת היחסים בין פנים לחוץ. במקום לומר שהדמות עוברת מן המציאות אל הדמיון, אפשר לשאול אילו מקורות מידע מקבלים משקל, כיצד הם מתקנים זה את זה, מה מתרחש כאשר הפעולה מצטמצמת, ואיך הגוף והקשר הבין־אישי משנים את יציבותו של הדגם העצמי.

קריאה זו מתקנת גם את הדימוי הנפוץ של תפיסה סבילה. אם המוח הוא מערכת מסיקה, אין ״מציאות טהורה״ מצד אחד ו״דמיון״ מצד אחר. כל תפיסה מערבת השערה. ההבדל בין תפיסה המסייעת להסתגלות לבין דגם מנותק אינו בעצם קיומן של הנחות מוקדמות, אלא באיכות ההתאמה שלהן לראיות. במובן זה, אסונו של למבר אינו נעוץ בכך שיצר עולם פנימי. כל אדם עושה זאת במידה כזו או אחרת. האסון הוא שהעולם הפנימי והעולם המשותף לו ולאחרים חדלו בהדרגה לתקן זה את זה.

מכאן נובעת גם חשיבותו של צווייג. למבר אינו רק מקרה של התפרקות, אלא דמות אופיינית לבלזק שהועצמה עד קצה גבולה: אדם המארגן את קיומו סביב עיקרון יחיד. צווייג ראה בדמויות מסוג זה בני אדם החורגים מן המידה הממוצעת, ״איקרוסים של הרוח״ הרודפים אחר המוחלט. העיבוד הניבויי מאפשר לתרגם את הדימוי הספרותי לשאלה חישובית: כיצד הרדיפה אחר המוחלט עשויה להוביל לירידה בגמישות העדכון ובהיקף איסוף המידע.

מגבלות הקריאה

לקריאה המוצעת ארבע מגבלות מרכזיות. ראשית, היא מחילה במוצהר מושגים בני זמננו על יצירה מן העבר. בלזק לא הכיר את קידוד הניבוי, והצגת רעיונותיו כמבשרים ישירים של מדעי המוח תהיה שגויה. שנית, מדובר בדמות ספרותית, ולכן אין אפשרות לבצע הערכה רפואית, לאסוף תולדות חיים ומחלה מהימנות או לשלול מצבים רפואיים. שלישית, העיבוד הניבויי עצמו הוא מסגרת רחבה שחלק מהיבטיה שנויים במחלוקת. הראיות המחקריות אינן אחידות, ויש מסגרות עיוניות חלופיות רבות. רביעית, הקישור בין הסקה פעילה לבין קטטוניה בספר הוא השערתי במיוחד, ואין לקרוא אותו כהצעה למנגנון מחלה מבוסס.

מגבלות אלה מחייבות להבחין בין רמות ההסבר. ברמה הראשונה עומד הכתוב עצמו: מה מתאר בלזק. ברמה השנייה עומד תיאור התופעות מנקודת מבטה של רפואת הנפש: לאילו תסמונות המוכרות כיום דומה התיאור. ברמה השלישית עומד הדגם החישובי: אילו מנגנונים אפשריים של הסקה, שקלול אמינות ופעולה עשויים לשמש שפה מארגנת. ערבוב בין שלוש הרמות יוצר מראית עין של דיוק. שמירה על ההבחנה ביניהן מאפשרת להסתייע במדעי המוח באופן פורה לצורך קריאה ספרותית.

סיכום

״לואי למבר״ הוא חיבור על גבולותיה של התודעה האנושית. הוא נפתח בילד בעל כושר שכלי חריג, ממשיך בניסיון ליצור שיטה כוללת של רצון ומחשבה, ומסתיים בתסמונת קשה של נסיגה, קהות עמוקה וחוסר תנועה. קריאה מנקודת מבטה של רפואת הנפש בת זמננו מצביעה על מאפיינים קטטוניים בולטים, אך אינה מאפשרת לקבוע סיבה לתסמונת או אבחנה חד־משמעית של מחלה מסוימת. היא גם מחייבת להבחין בין חריגות בהתנהגות, עיסוק בתורת הנסתר וגאונות לבין מחלה.

קריאתו של צווייג מוסיפה את הזיקה לחיי המחבר ואת מקומו של למבר בין סוגי הדמויות של בלזק. למבר הוא במידה מסוימת עדות ספרותית לשנות ונדום של בלזק, אך גם דמות קיצונית של האדם בעולמו הספרותי: מי שכל חייו מאורגנים סביב כוח יחיד, רעיון יחיד או תשוקה יחידה. ההזדהות עם בלזק חשובה, אך אין פירושה זהות בין הדמות למחבר.

תורת קידוד הניבוי מאפשרת לתאר את מסלולו של למבר בדרך נוספת. אפשר לראות בו מערכת מחוללת עשירה במיוחד, שבה היחסים בין הנחות מוקדמות, שגיאות ניבוי והאמינות המיוחסת להן הולכים ומשתנים. קשב פנימי, בולטות, נסיגה חברתית, צמצום איסוף המידע באמצעות פעולה ועוררות של תחושות פנים הגוף סביב האהבה עשויים, ברמת ההשערה, ליצור מעגלים המחלישים את תיקון הדגם באמצעות המידע מן העולם. הקהות העמוקה שבסוף היצירה מסמנת, בספרות ולא במדע, את קצהו של תהליך זה: לא רק נסיגה מן החברה, אלא כמעט נסיגה מן הפעולה עצמה.

הניסוח המדויק ביותר של האסון אינו שלמבר החליף מציאות בדמיון. כל תודעה בונה מציאות באמצעות דגמים. האסון הוא שאצל למבר, כפי שאפשר לקרוא את היצירה, פחתו בהדרגה יחסי הגומלין בין הדגם לבין העולם. עולם פנימי שנועד להסביר את המציאות נעשה, בסופו של דבר, פתוח פחות ופחות נתון לתיקון על ידה.

מקורות

Adams, R. A., Shipp, S., & Friston, K. J. (2013). Predictions not commands: Active inference in the motor system. Brain Structure and Function, 218(3), 611–643. doi: 10.1007/s00429-012-0475-5

Balzac, H. de. (1832/1846). Louis Lambert. In La Comédie humaine: Études philosophiques. Furne edition.

Barrett, L. F., & Simmons, W. K. (2015). Interoceptive predictions in the brain. Nature Reviews Neuroscience, 16(7), 419–429. doi: 10.1038/nrn3950

Bush, G., Fink, M., Petrides, G., Dowling, F., & Francis, A. (1996). Catatonia. I. Rating scale and standardized examination. Acta Psychiatrica Scandinavica, 93(2), 129–136. doi: 10.1111/j.1600-0447.1996.tb09814.x

Clark, A. (2013). Whatever next? Predictive brains, situated agents, and the future of cognitive science. Behavioral and Brain Sciences, 36(3), 181–204. doi: 10.1017/S0140525X12000477

Corlett, P. R., Frith, C. D., & Fletcher, P. C. (2009). From drugs to deprivation: A Bayesian framework for understanding models of psychosis. Psychopharmacology, 206(4), 515–530. doi: 10.1007/s00213-009-1561-0

Fletcher, P. C., & Frith, C. D. (2009). Perceiving is believing: A Bayesian approach to explaining the positive symptoms of schizophrenia. Nature Reviews Neuroscience, 10(1), 48–58. doi: 10.1038/nrn2536

Friston, K. (2010). The free-energy principle: A unified brain theory? Nature Reviews Neuroscience, 11(2), 127–138. doi: 10.1038/nrn2787

Hodson, R., Mehta, M., & Smith, R. (2024). The empirical status of predictive coding and active inference. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 157, 105473. doi: 10.1016/j.neubiorev.2023.105473

Rao, R. P. N., & Ballard, D. H. (1999). Predictive coding in the visual cortex: A functional interpretation of some extra-classical receptive-field effects. Nature Neuroscience, 2(1), 79–87. doi: 10.1038/4580

Rogers, J. P., Zandi, M. S., & David, A. S. (2023). The diagnosis and treatment of catatonia. Clinical Medicine, 23(3), 242–245. doi: 10.7861/clinmed.2023-0113

Seth, A. K. (2013). Interoceptive inference, emotion, and the embodied self. Trends in Cognitive Sciences, 17(11), 565–573. doi: 10.1016/j.tics.2013.09.007

Sterzer, P., Adams, R. A., Fletcher, P., Frith, C., Lawrie, S. M., Muckli, L., Petrovic, P., Uhlhaas, P., Voss, M., & Corlett, P. R. (2018). The predictive coding account of psychosis. Biological Psychiatry, 84(9), 634–643. doi: 10.1016/j.biopsych.2018.05.015

Zweig, S. (2016). Balzac (N. Kol, Trans.). Jerusalem: Carmel. [Hebrew edition; original work published posthumously].