פרופ' יוסף לוין

כוחה של הציפייה: מרפאים יוצאי דופן שהשתמשו בסוגסטיה, דמיון והיפנוזה

נכתב ע"י פרופ' לוין

השנה נתגלגלתי לכנס בצפון הארץ של אוהדי ברונו גרונינג. ישבתי מסוקרן בשורות האחרונות, ספקן מחד אך קשוב מאידך, מנסה לפענח את הרכיבים הטיפוליים [בניגוד למיסטיים] בגישתו של האיש לחולים. תמונתו נחה על שולחן המנחים, מציגה מראה נוכח, חזק, מצח גבוה, עיניים חודרות ותפיחות בצוואר, כביטוי לגויטר [הגדלה רבה של בלוטת התריס] שהוסיפה עוצמה למראהו וממה שהבנתי טען [בלא בסיס רפואי] שעצמת האנרגיות שהלכו ונתרכזו בו תרמו לכך.

בקהל ישבו בדריכות אנשים מגוונים שהמשותף להם היא אמונה באיש וביכולות הריפוי שלו. חלקם הקטן, בודדים כנראה, האמינו לעיתים עד תמימות, כך מישהי בקהל, שהטרנזיסטור שלה שנתאלם ולא פעל כלל זה זמן , והחל להפתעתה לפעול שוב בלילה אחד, קמה ממקומה ובהתרגשות דיווחה על כך ביחסה זאת… לאמונתה בתורתו וכוחותיו של האיש שמת זה עשרות שנים [אם הבנתי נכון כמובן].

עם זאת, בכנס תואר למשל טיפולו באישה עם הפרעת אכילה קשה, ומה שעניין אותי לבד מטקסי הריפוי והסוגסטיות, הייתה בין היתר יכולתו של ברונינג לשדר לה שכשמופיע אצלה רצון לאכול כבולמוס [בולמיה] יש להתייחס לכך כסימן לתחילתה של החלמה מן התופעה, דבר שעזר לה להתמודד, בעצם הגדירו מחדש את התופעה החולנית באופן חיובי.

ברונו גרונינג (Bruno Gröning, ‏1906–1959, שנולד בשם ברונו גרונקובסקי בדנציג, כיום גדנסק שבפולין, היה אחת הדמויות החריגות והשנויות במחלוקת בתחום הריפוי הרוחני באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מצויין כי הוא לא היה רופא ולא רכש הכשרה רפואית מסודרת. בצעירותו עסק בעבודות שונות, ובהן נגרות, עבודה בנמל ובמפעלים. ובכתובים עליו מופיע כי לאחר המלחמה הגיע למערב גרמניה כפליט, ובתוך שנים ספורות הפך מדמות אלמונית לתופעה ציבורית. הפריצה הגדולה שלו אירעה ב-1949 בהרפורד, לאחר שמשפחה הזמינה אותו לנסות לסייע לילד חולה. הדיווחים על "ריפוי" התפשטו במהירות, ואלפים, ולעיתים רבבות, הגיעו למפגשיו. באותה שנה התאספו המונים גם באחוזה ליד רוזנהיים כדי לשמוע אותו ולבקש את עזרתו.

גרונינג טען למעשה שאינו המרפא עצמו. לדבריו קיימת בעולם אנרגיית חיים או כוח אלוהי, שאותו כינה Heilstrom, " או זרם הריפוי". האדם החולה אמור היה לפתוח את עצמו לזרם זה, לשבת בתנוחה מסוימת, להימנע מהצלבת ידיים ורגליים, להפנות קשב לתחושות הגוף ולהאמין שהבריאות יכולה לשוב. הוא הרבה להשתמש במסרים קצרים ובטוחים כגון האמונה בכך שאין מחלה שהיא בהכרח חשוכת מרפא. תורתו העניקה משמעות גם לתחושות גופניות שהופיעו בזמן המפגש, ולעיתים כאב או החמרה רגעית פורשו כאמור כחלק מתהליך הריפוי.

ברונו גרונינג

מבחינה פסיכולוגית, כאן נמצא כנראה אחד ההיבטים המעניינים ביותר של גרונינג. אף שהוא עצמו לא תיאר את עבודתו במונחים של "סוגסטיה", רבים ממרכיבי המפגש מתאימים היטב למנגנונים מוכרים של סוגסטיה וציפייה: דמות כריזמטית בעלת ביטחון מוחלט, קהל גדול המצפה לנס, סיפורי הצלחה של אנשים אחרים, מיקוד קשב בתחושות הגוף, פרשנות חיובית לכל שינוי גופני והציפייה המפורשת להחלמה. במצב כזה עשויים לפעול מנגנוני פלצבו, שינוי בקשב לכאב, עוררות רגשית, למידה חברתית וציפייה טיפולית. במיוחד בתסמינים כגון כאב, חרדה או תלונות תפקודיות, מנגנונים אלה יכולים ליצור שינוי סובייקטיבי ואף פיזיולוגי ממשי. עם זאת, אין בכך הוכחה לקיומו של "זרם ריפוי" חיצוני, והדיווחים על ריפוי מחלות אורגניות קשות אינם שקולים לניסוי רפואי מבוקר. חשוב גם להפריד בין תיעוד של אדם שדיווח על שיפור לבין הוכחה שהשיפור נגרם על ידי גרונינג.

הפופולריות העצומה שלו הביאה גם לעימות עם הרשויות הגרמניות בשל פעילות רפואית ללא רישיון, והוא היה מעורב בהליכים משפטיים ובהגבלות על פעילותו. גרונינג מת בפריז בינואר 1959, בגיל 52.

מותו לא הביא להיעלמות התנועה. בשנת 1979 הקימה גרטה האוסלר, שהייתה מתלמידותיו, את Bruno Gröning Circle of Friends הארגון פעיל גם כיום ומקיים קבוצות הנפגשות בדרך כלל אחת לשלושה שבועות, שבהן המשתתפים מאזינים לתורתו, מתמקדים ב-Heilstrom ומספרים על חוויות של עזרה וריפוי. לפי נתוני הארגון עצמו מדובר כיום בפעילות ביותר ממאה מדינות כולל ישראל. הארגון מדגיש כיום שאינו נותן אבחנות או טיפול רפואי ואינו ממליץ להפסיק תרופות או טיפול רפואי.

מנקודת מבט של חקר הסוגסטיה, גרונינג מעניין דווקא מפני שלא השתמש בהיפנוזה פורמלית. הוא יצר מעין מערכת סוגסטיבית קבוצתית: ציפייה חזקה, סמכות כריזמטית, טקס פשוט, קשב פנימה, אמונה משותפת ועדויות של אחרים. מבחינה זו, גם ללא הנחה של כוח על-טבעי, התופעה של גרונינג היא דוגמה יוצאת דופן לעוצמתם האפשרית של ציפייה, משמעות והקשר חברתי בחוויית מחלה וריפוי.

מבוא: כאשר המילים הופכות לחלק מן הטיפול

במשך רוב ההיסטוריה האנושית לא התקיים קו ברור בין תרופה, טקס, אמונה, מגע, תפילה, סמכות רפואית וסוגסטיה. המרפא לא רק נתן חומר פעיל. הוא נכנס לחדר בדרך מסוימת, דיבר בקול מסוים, נגע, הבטיח, הזהיר, התפלל, יצר ציפייה ולעיתים אף ביים אירוע דרמטי שלם סביב הריפוי.

הרפואה המדעית שינתה כמובן את התמונה מן היסוד. אנטיביוטיקה אינה פועלת משום שהחולה מאמין בה, ואינסולין אינו מוריד גלוקוז מכוח הסוגסטיה. ובכל זאת, גם ברפואה המודרנית הטיפול לעולם אינו מורכב מן החומר הפעיל בלבד. כאב, בחילה, חרדה, קוצר נשימה סובייקטיבי, עייפות, תחושת שליטה ואף חלק מן התגובות האוטונומיות מושפעים מהקשר, מציפייה וממשמעות.

מכאן עולה שאלה היסטורית מסקרנת: האם המרפאים המוזרים של העבר טעו לחלוטין, או שמא חלק מהם השתמשו, מבלי להבין זאת, במנגנונים פסיכוביולוגיים אמיתיים?

מחקר הפלצבו המודרני מצביע על כך שציפייה, התניה, הפחתת חרדה, מערכת היחסים עם המטפל והמשמעות שהאדם מעניק למחלתו עשויות להשתתף בתגובה הטיפולית. אין פירוש הדבר ש"אמונה מרפאה הכול". זהו בדיוק המקום שבו יש להבחין בין שינוי בחוויה ובתסמין לבין שינוי במחלה עצמה.

עשרת האישים שלהלן ממחישים את הדרך הארוכה מטקס גירוש שדים ועד להיפנוזה קלינית, דמיון מודרך ואוטוסוגסטיה.

יוהאן יוזף גסנר: גירוש השדים שהקדים את ההיפנוזה

יוהאן יוזף גסנר, כומר קתולי גרמני בן המאה ה־18, נראה במבט ראשון כאדם שאינו שייך כלל להיסטוריה של הפסיכותרפיה. הוא טיפל באנשים שסבלו מעוויתות, כאבים, שיתוקים ותופעות אחרות באמצעות טקסי גירוש שדים.

יוהאן יוזף גסנר

אלא שהדרך שבה פעל מעניינת במיוחד.

גסנר נהג לפנות אל הכוח שלדעתו השתלט על החולה ולצוות עליו לייצר סימפטום מסוים. הוא יכול היה, למשל, להורות לעווית להתחיל, להתחזק, לעבור מאיבר אחד לאחר ואז להיעלם. כאשר הדבר אכן התרחש, הוא ראה בכך הוכחה לכך שמדובר בהשפעה דמונית.

מנקודת מבט מודרנית ניתן לקרוא את אותו אירוע אחרת לחלוטין.

החולה נמצא מול דמות סמכותית ביותר, בתוך טקס טעון רגשית, כשהציפייה ברורה וההוראות ישירות. אצל אנשים בעלי סוגסטיביליות גבוהה, במיוחד כאשר מדובר בסימפטומים פונקציונליים או דיסוציאטיביים, עצם הציווי עשוי לשנות את התופעה.

היסטוריון ההיפנוזה פטר ברקהרד אף הציע באופן פרובוקטיבי שגסנר, ולא מסמר, היה במובנים מסוימים קודמו הישיר יותר של הטיפול ההיפנוטי, משום שהוא לימד למעשה שליטה בסימפטום באמצעות יצירתו והפסקתו באופן סוגסטיבי. זו פרשנות היסטורית, לא עובדה מוסכמת, אך היא מעניינת.

הנקודה המודרנית החשובה איננה אם השד "יצא", אלא שהמטופל גילה לפתע שסימפטום שנחווה קודם כבלתי נשלט ניתן לשינוי. זהו שינוי עמוק בתחושת הסוכנות.

פרנץ אנטון מסמר: מן "המגנטיזם החייתי" אל הפסיכותרפיה

מסמר הוא כנראה הדמות הצבעונית ביותר בסיפור.

בסוף המאה ה־18 הוא טען כי בגופם של יצורים חיים זורם נוזל בלתי נראה, "מגנטיזם חייתי", וכי מחלה נוצרת כאשר זרימתו מופרעת. תפקידו של המרפא היה להשיב את הזרימה התקינה.

פרנץ אנטון מסמר

בפריז יצר מסמר טיפולים קבוצתיים כמעט תיאטרליים. מטופלים ישבו סביב כלי גדול, ה־ baquet אחזו במוטות מתכת או זה בזה, מוזיקה הושמעה, ומסמר או עוזריו עברו ביניהם. חלק מהמטופלים רעדו, בכו, התכווצו, התעלפו או נכנסו למה שכונה "משבר". לאחר מכן חלקם דיווחו על הקלה.

התיאוריה הפיזיקלית הייתה שגויה.

ב־1784 בחנה ועדה צרפתית מפורסמת, שבה השתתפו בין השאר בנג'מין פרנקלין ואנטואן לבואזיה, את הטענות למגנטיזם. בניסויים שבהם המטופלים לא ידעו אם הם מקבלים את ה"טיפול המגנטי", התופעות לא תאמו את קיומו של נוזל מגנטי בלתי נראה. הוועדה ייחסה חלק ניכר מן האפקטים לדמיון, לציפייה, לחיקוי ולמגע.

דווקא כאן נמצא הפרדוקס.

מסמר טעה לגבי המנגנון, אך ייתכן שהפעיל מנגנונים אמיתיים. הטקס, המוזיקה, סמכות המרפא, ההתמקדות בתחושות הגוף, הציפייה ל"משבר" והדבקה חברתית יצרו סביבה בעלת עוצמה סוגסטיבית ניכרת.

למעשה, המילה האנגלית mesmerized, "או מהופנט", נושאת עד היום את שמו.

ג'יימס ברייד: האיש שהוציא את המגנט מן ההיפנוזה

המנתח הסקוטי ג'יימס ברייד ראה בתחילת שנות ה־1840 הדגמה של מגנטיזם והשתכנע תחילה שמדובר בתופעה מוזרה. אלא שבניגוד לרבים מבני תקופתו, הוא ניסה לברר מה באמת קורה.

ברייד הגיע למסקנה שאין צורך בשום נוזל מגנטי.

ג'יימס ברייד

הוא גילה שהתמקדות ממושכת, צמצום קשב וציפייה יכולים ליצור שינוי משמעותי בחוויה ובתגובה. הוא טבע ופיתח את המושג hypnotism והעביר את התופעה ממסגרת כמעט מיסטית למסגרת פסיכופיזיולוגית.

הדבר החשוב ביותר אצל ברייד הוא השינוי בשאלה. במקום לשאול "איזה כוח יוצא מן המהפנט?", הוא שאל למעשה "מה קורה בתוך האדם המהופנט?"

כתביו המאוחרים הדגישו את חשיבותם של רעיונות דומיננטיים ושל מיקוד הקשב. למעשה, הוא הבין שגם ללא מצב דמוי שינה עמוקה ניתן להשיג תגובות סוגסטיביות.

ברייד השתמש בהיפנוזה גם במקרים קליניים, לרבות שיתוקים שתוארו אז כהיסטריים. אין כמובן לקבל תיאורי מקרה מהמאה ה־19 כהוכחת יעילות במובן המודרני, אך המעבר שביצע היה מכריע: התופעה לא נזקקה עוד למגנט מסתורי.

מכאן ואילך ניתן היה להתחיל לחקור אותה.

אמברואז־אוגוסט ליבו: הרופא שטיפל בעיקר במילים

ליבו היה רופא צרפתי צנוע שפעל בנאנסי. שלא כמו הנאורולוג הידוע שרקו בפריז, הוא לא היה מנהל בית חולים מפורסם. הוא טיפל באוכלוסייה פשוטה יחסית ולעיתים ללא תשלום.

שיטתו הייתה ישירה מאוד.

הוא היה מכניס את המטופל למצב היפנוטי ואז אומר לו שהכאב ייעלם, השינה תשתפר, התיאבון יחזור או הסימפטום ישכך.

הגישה נראית כיום כמעט נאיבית, אבל מבחינה רעיונית היה בה מהלך חשוב. ליבו ראה בסוגסטיה גורם מרכזי ולא תוצר לוואי של תהליך מסתורי.

אמברואז־אוגוסט ליבו

האסכולה שנוצרה סביבו בנאנסי עתידה הייתה לשנות את תפיסת ההיפנוזה. בניגוד לשרקו, שראה בהיפנוזה במידה רבה תופעה פתולוגית הקשורה להיסטריה, אנשי נאנסי ראו בה הרחבה של יכולת פסיכולוגית רגילה: הנטייה האנושית להגיב לסוגסטיה. ההיסטוריה של הפסיכותרפיה בסוף המאה ה־19 קשורה במידה רבה למחלוקת הזאת.

היפוליט ברנהיים: אולי אין בכלל צורך בהיפנוזה

היפוליט ברנהיים היה מי שהפך את רעיונות אסכולת נאנסי לתיאוריה רפואית רחבה.

בתחילת דרכו הוא השתמש בהיפנוזה. עם הזמן הגיע למסקנה רדיקלית יותר: הדבר המרכזי אינו ה"טראנס" אלא הסוגסטיה עצמה.

אם כך, מדוע להכניס אדם להיפנוזה בכלל?

ברנהיים הראה שאפשר לקבל תגובות סוגסטיביות גם במצב ערות. ההיפנוזה, לשיטתו, אינה כוח מיוחד של המטפל אלא מצב שבו היענות לרעיונות מוצעים עשויה להתחזק.

היפוליט ברנהיים

מבחינה היסטורית היה בכך שינוי עצום. המרפא איבד מעט מן המסתורין שלו והמטופל נעשה שוב אדם בעל מערכת פסיכולוגית רגילה.

מעניין שהמחקר המודרני מספק תמיכה חלקית לרעיון הזה. מחקרים לאורך עשרות שנים הראו שתופעות רבות המופיעות תחת היפנוזה ניתנות להפקה גם באמצעות סוגסטיה ללא אינדוקציה היפנוטית, וכי האינדוקציה עצמה מוסיפה בממוצע רק חלק מן האפקט.

ברנהיים למעשה העלה שאלה שעדיין לא נפתרה לחלוטין: כמה מן ההיפנוזה נמצא במצב התודעה, וכמה נמצא ביחסים בין ציפייה, קשב, הקשר וסוגסטיה?

אמיל קואה: "מדי יום, מכל הבחינות, מצבי הולך ומשתפר"

לפני שנים רבות נתקלתי בסיפרון קטן בשם "האוטוסוגסטיה" שתרגם פלדנקרייז, אותו אחד שהעמיד את דויד בן גוריון על הראש. נטיתי מידי פעם לספר אודותיו למטופלי הסקרנים כקוריוז, שאם ירצו יוכלו לחזור מידי לילה כעשרים פעם על משפטו המפורסם בהיותם במצב של נים ולא נים, לפני הרדמם[ראו בהמשך].

אמיל קואה היה רוקח צרפתי ולא פסיכיאטר. הוא הבחין, לדבריו, שאופן מסירת התרופה משפיע על תגובת החולה. תרופה שנמסרה עם מסר מעודד נתפסה אחרת מתרופה שנמסרה באופן ניטרלי.

מכאן פיתח את רעיון האוטוסוגסטיה המודעת.

המשפט המזוהה עמו נעשה מפורסם בעולם:

"Tous les jours, à tous points de vue, je vais de mieux en mieux."

בקירוב: "מדי יום, מכל הבחינות, מצבי הולך ומשתפר."

קואה המליץ לחזור על המשפט שוב ושוב, בדרך כלל בבוקר ובערב, באופן כמעט מכני ולא מתוך מאמץ רצוני עז.

אמיל קואה

מדוע דווקא ללא מאמץ?

קואה סבר שכאשר הרצון והדמיון מתנגשים, הדמיון עשוי לנצח. אם אדם הסובל מנדודי שינה אומר לעצמו בכוח "אני חייב להירדם", עצם המאמץ עלול להגביר עוררות. לעומת זאת, חזרה רכה ואוטומטית על מסר עשויה, לדעתו, לעקוף את המאבק.

קואה הפך בשנות ה־1920 לתופעה בינלאומית. שיטתו נתפסת לעיתים כיום כגרסה מוקדמת ופשטנית של "חשיבה חיובית", אבל זו קריאה חלקית בלבד. מקורות היסטוריים מראים ששיטתו הייתה מערכת מסודרת של הדרכה קבוצתית, סוגסטיה, חיזוק תחושת מסוגלות ואימון באוטוסוגסטיה.

אין ראיות מודרניות התומכות בטענות גורפות שלפיהן משפט כזה מסוגל לרפא מחלות אורגניות. עם זאת, הרעיון שאופן הציפייה והדיבור העצמי יכולים להשפיע על כאב, חרדה והתנהגות קרוב מאוד לתחומים הנחקרים כיום תחת ציפייה, פלצבו, ויסות רגשי ותחושת מסוגלות עצמית.

פייר ז'אנה: לדבר אל חלק אחר של הנפש

פייר ז'אנה היה כבר מדען וקלינאי מסוג אחר. הוא עסק בהיפנוזה, דיסוציאציה, זיכרונות טראומטיים ו"תת־מודע" עוד לפני שחלק מן המושגים הללו קיבלו את צורתם המודרנית.

ז'אנה התרשם שמטופלים מסוימים מסוגלים לבצע פעולות, לחוש תחושות ואף להגיב להוראות בלי שכל החוויה תהיה נגישה באופן מלא למודעות הרגילה.

פייר ז'אנה

הוא עשה שימוש בסוגסטיות היפנוטיות ולעיתים פוסט־היפנוטיות. אדם יכול היה לקבל הוראה בזמן היפנוזה ולבצעה לאחר מכן בלי לזכור במפורש את ההוראה.

מבחינת ז'אנה, הדבר לא היה קסם. הוא הצביע על פיצול או דיסוציאציה בין מערכות פסיכולוגיות.

כאן אנחנו מתקרבים מאוד לשאלות עכשוויות על מודעות, סוכנות ופעולה. אדם יכול לחוות פעולה כמתרחשת "מעצמה" אף שמנגנונים מוחיים שלו עצמו מייצרים אותה.

זהו גם אחד המקומות שבהם נפגשות ההיסטוריה של ההיפנוזה וההיסטוריה של הפסיכותרפיה. הספרות ההיסטורית מצביעה על קו התפתחותי מברייד דרך ז'אנה ועד לשיטות מאוחרות יותר של היפנוזה טיפולית.

מילטון אריקסון: הסוגסטיה שמתחפשת לסיפור

מילטון ה' אריקסון היה פסיכיאטר אמריקאי והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיפנוזה הקלינית של המאה ה־20.

בניגוד לקואה או לברנהיים, הוא לא תמיד אמר למטופל באופן ישיר מה עליו להרגיש.

הוא יכול היה לספר סיפור.

להשתמש במטפורה.

לעבור לכאורה לנושא אחר.

לשתול בתוך משפט אפשרות לפעולה חדשה.

למשל, במקום לומר "הכאב שלך ייעלם", הוא יכול היה להפנות את תשומת לבו של המטופל לשאלה האם יהיה מעניין לגלות "באיזה חלק של היד תופיע תחושת נוחות ראשונה".

שינוי קטן כזה הוא משמעותי. הוא מחליף את השאלה "האם הכאב ייעלם?" בשאלה "היכן תתחיל הנוחות?". מבחינה לשונית, עצם קיומה של נוחות כבר הונח מראש.

מילטון אריקסון

אריקסון השתמש גם בהשראת בלבול, מטפורות, סיפורים כפולי משמעות, שימוש בהתנגדות המטופל במקום מאבק בה, ושינויים עדינים במיקוד הקשב.

גישה זו הולידה מסורת טיפולית עצומה.

אך כאן יש צורך בביקורת מדעית. ההשפעה ההיסטורית והקלינית של אריקסון אינה שקולה להוכחה שכל הנחותיו נכונות. סקירה ביקורתית מוקדמת לא מצאה תמיכה מספקת בטענה שסוגסטיה עקיפה עדיפה באופן כללי על סוגסטיה ישירה או שמיומנות המטפל יכולה לבטל הבדלים יציבים בסוגסטיביליות.

גם בשנת 2026 כתבו עורכי גיליון מיוחד שהוקדש לגישתו של אריקסון כי השפעתו על התחום עצומה, אך פיתוח פרוטוקולים סטנדרטיים ומחקר מבוקר פיגרו במשך שנים אחרי הפופולריות הקלינית של השיטה.

זו הבחנה חשובה: מטפל יכול להיות יצירתי ומשפיע מאוד בלי שכל טענה תיאורטית המזוהה עמו תהיה מוכחת.

יוהנס היינריך שולץ: לגרום לגוף "לשכנע את עצמו"

הפסיכיאטר הגרמני יוהנס היינריך שולץ פיתח בשנות ה־1920 וה־1930 את ה־Autogenic Training, האימון האוטוגני.

בשיטה זו המטופל חוזר בשקט על נוסחאות הקשורות לתחושות גופניות:

הזרוע כבדה.

הזרוע חמה.

הלב פועם בשקט.

הנשימה רגועה.

המצח קריר.

אין כאן לכאורה מהפנט. האדם יוצר בעצמו את התנאים.

המעניין הוא שהמשפטים אינם רק תיאור של מצב קיים. הם גם סוגסטיות. האדם מצפה לתחושת כובד, מפנה אליה קשב, מזהה סימנים עדינים המתאימים לה, ובהדרגה עשויה להיווצר תחושה סובייקטיבית חזקה יותר.

הדבר מזכיר את מנגנון הפרדיקציה [הניבוי] בתפיסה: המוח אינו רק מקבל מידע מן הגוף אלא מפרש אותו לאור ציפיות והקשר.

יוהנס היינריך שולץ

האימון האוטוגני שרד עד ימינו ואף נחקר באופן אמפירי. התמונה אינה אחידה. סקירה שיטתית מוקדמת מצאה שרבים מן המחקרים היו באיכות מתודולוגית נמוכה מכדי להסיק מסקנות חזקות.

לעומת זאת, מטא־אנליזה רחבה יותר מצאה השפעות בינוניות במספר מצבים, ביניהם חרדה, הפרעות שינה, כאבי ראש ומספר תסמונות גופניות, אם כי ההטרוגניות בין המחקרים וההשוואה לטיפולים פעילים מחייבות זהירות.

שולץ מייצג שלב חשוב: הסמכות החיצונית מתחילה לעבור פנימה. המטופל נעשה המפעיל של הסוגסטיה.

קרל סימונטון: לדמיין את מערכת החיסון נלחמת בסרטן

אחד היישומים השנויים ביותר במחלוקת הופיע באונקולוגיה.

הרופא האמריקאי Carl Simonton ואחרים פיתחו בשנות ה־1970 תוכניות שבהן חולי סרטן התבקשו להשתמש בהרפיה ובדמיון מודרך. המטופל עשוי היה לדמיין את הגידול, את הטיפול הפוגע בו ואת מערכת החיסון מסלקת את התאים הסרטניים.

מדובר ברעיון בעל כוח רגשי רב. כשאבי חלה בהיותו בן 85 בסרטן המעי הבאתי לו את ספרו של סימונטון שתורגם לעברית וכיום קשה להשיגו. בהיותו נשען על הסברים רציונליים, הסברתי לו שיש עדויות שתחושות דיכאון וחוסר אונים עלולות להיות קשורות בתפקוד ירוד יחסית של מערכת החיסון האמורה להלחם בסרטן, ושגישה זו תאפשר לו לצאת מתחושות חוסר האונים מול המחלה. אמנם הסבר זה פשטני במקצת אך הוא נטה לקבל אותו. הוא דמיין שהוא מגייס את תאי מערכת החיסון לתקוף את תאי הסרטן, כאילו הם כדורי אבן המוטלים בעצמה לרסק את תאי הסרטן, ואף נעזר בדמות דמיונית של חסיד יהודי דתי שאבי ראה רק את גבו ואחורי ראשו ולא את פניו למלאכה. הוא התמיד בכך פעמיים ביום ימים רבים עד שלא יכל יותר.

כך, בגישת טיפול זו האדם שאך לפני רגע חווה את עצמו כפסיבי מול מחלה מפחידה נעשה בדמיונו משתתף פעיל בטיפול.

קרל סימונטון

מבחינה פסיכולוגית יש לכך היגיון: דמיון מודרך עשוי להפחית חרדה, להגביר תחושת שליטה ולהשפיע על ההתמודדות עם כאב וטיפול רפואי.

אולם כאן נדרשת הבחנה חדה במיוחד.

אין ראיות משכנעות לכך שהדמיה של מערכת החיסון מחסלת גידול באופן שמאפשר להחליף טיפול אונקולוגי או שהיא כשלעצמה מאריכה הישרדות.

לעומת זאת, דמיון מודרך כטיפול משלים עשוי לשפר משתנים פסיכולוגיים. סקירה מוקדמת של ניסויים מבוקרים בחולי סרטן מצאה אפשרות לשיפור בנוחות ובחרדה אך לא ראיות משכנעות להשפעה על תסמינים גופניים מרכזיים.

מטא־אנליזה שפורסמה ב־2025 וכללה תשעה ניסויים אקראיים ו־837 משתתפים מצאה ירידה בחרדה ובדיכאון ושיפור באיכות החיים, אך המחברים עצמם הדגישו הטרוגניות וחוסר סטנדרטיזציה של ההתערבויות. מדובר אפוא בטיפול משלים אפשרי לרווחה פסיכולוגית, לא בטיפול אנטי־סרטני.

מה משותף לעשרת המרפאים?

כאשר מסירים את השפה ההיסטורית השונה, מתגלה מבנה מפתיע בעקביותו.

גסנר קרא לו שד.

מסמר קרא לו מגנטיזם.

ברייד דיבר על קשב ורעיון דומיננטי.

ליבו וברנהיים על סוגסטיה.

קואה על אוטוסוגסטיה.

ז'אנה על דיסוציאציה.

אריקסון על תקשורת היפנוטית עקיפה.

שולץ על ויסות אוטוגני.

סימונטון על דמיון טיפולי.

התיאוריות שונות מאוד, ולעיתים הן סותרות זו את זו. אולם רבים מההליכים המעשיים מפעילים מספר מרכיבים משותפים:

1. ציפייה לכך שמשהו עומד להתרחש.
2. הקצאת קשב לתחושה או לתגובה מסוימת.
3. סמכות או אמינות של המטפל.
4. יצירת מסגרת המסבירה למטופל כיצד לפרש את תחושותיו.
5. חזרה על הצעה או על דימוי.
6. הפחתת תשומת הלב לאפשרויות אחרות.
7. יצירת חוויה מוחשית של שינוי.
8. חיזוק השינוי באמצעות תגובת המטפל והסביבה.
9. בניית תחושת שליטה או סוכנות.
10. שחזור בדיעבד של האירוע כעדות לכך שהטיפול פעל.

היפנוזה אכן יכולה להשפיע, אך לא כפי שתוארה בעבר

חשוב שלא להגיע מן הביקורת על התיאוריות הישנות למסקנה ההפוכה, שלפיה כל ההשפעות היו דמיוניות במובן של "לא אמיתיות".

כאב הוא דוגמה טובה.

מטא־אנליזה של 85 ניסויים מבוקרים שכללו יותר מ־3,600 משתתפים מצאה שלהיפנוזה הייתה השפעה משמעותית על כאב ניסויי. האפקט היה גדול במיוחד אצל אנשים בעלי סוגסטיביליות היפנוטית בינונית או גבוהה ובשימוש בסוגסטיות אנלגטיות ישירות.

גם בתחום תסמונת המעי הרגיז קיימים ניסויים מבוקרים ומטא־אנליזות התומכים בתועלת של hypnotherapy בחלק מהמטופלים.

כלומר, העובדה שאין "נוזל מגנטי" אינה אומרת שאין אפקט.

אותו עיקרון הופיע כבר בביקורת ההיסטורית על מסמר: ועדת פרנקלין צדקה ככל הנראה בשלילת המגנטיזם החייתי, אך מכך לא נובע שהטקס עצמו אינו יכול לייצר שינוי פסיכולוגי או פיזיולוגי.

האם סוגסטיה פועלת מן המחשבה אל הגוף?

המוח שלנו אינו רק צופה בעולם ומקבל ממנו מידע. הוא גם מנסה לנחש, בכל רגע, מה עומד לקרות ומה אנחנו עומדים להרגיש. לאחר מכן הוא משווה בין הציפיות שלו לבין המידע שמגיע מן החושים ומתקן את עצמו בהתאם.

מכאן אפשר להבין טוב יותר כיצד סוגסטיה פועלת.

כאשר אומרים לאדם בצורה משכנעת שהיד שלו נעשית כבדה, המוח עשוי להתחיל לחפש סימנים המתאימים לציפייה הזאת. תחושה קלה של עייפות, מתח בשרירים או שינוי בתנוחת היד יכולים לקבל פתאום משמעות אחרת ולהיחוות ככובד ממשי.

אם אומרים לאדם שהיד נעשית חסרת תחושה, גם כאן הציפייה ותשומת הלב עשויות להשפיע על האופן שבו המוח מפרש את התחושות המגיעות מן היד. התחושה אינה בהכרח "מומצאת". המוח באמת עשוי לעבד את המידע בדרך שונה.

אבל כאן חשוב להציב גבול.

המוח אינו יכול לשנות כל דבר בגוף רק מפני שהוא מצפה לכך. הוא אינו יכול לגרום לחיידק להיעלם מן הדם, לבטל שינוי מזיק בחומר התורשתי של תא, או לגרום לגוף שאינו מייצר אינסולין להתחיל לייצרו רק באמצעות אמונה או ציפייה.

אפשר לומר שככל שהתופעה תלויה יותר בדרך שבה המוח מפרש את המתרחש, כך לסוגסטיה יש יותר מקום להשפיע. כאב, חרדה, בחילה, תחושת מאמץ, תשומת לב, תחושת הגוף ואף התנהגות מושפעים במידה רבה מן האופן שבו המוח מפרש את המידע.

לעומת זאת, ככל שמדובר בתהליך גופני עצמאי יותר, שאינו תלוי בעיקר בפרשנות או בציפייה, כך כוחה של הסוגסטיה מוגבל יותר.

אולי כאן עובר הגבול החשוב בין הכוח האמיתי והמעניין של הסוגסטיה לבין הטענות המיסטיות המייחסות למחשבה יכולת בלתי מוגבלת לשנות את הגוף.

המרפא עצמו כחלק מן התרופה

הלקח המעניין ביותר מן הסיפור ההיסטורי אולי אינו קשור להיפנוזה כלל.

המטפל המרפא עצמו הוא חלק מן ההתערבות.

הבעה של ביטחון יכולה לשנות ציפייה.

הסבר משכנע יכול להקטין אי־ודאות.

טקס רפואי יכול לתת משמעות לכאב.

קול רגוע יכול להפחית עוררות.

מסגרת טיפולית יכולה להפוך תחושה בלתי מובנת לתופעה שניתנת לניבוי ולשליטה.

אין צורך לכנות זאת "פלצבו" במובן המזלזל של המילה. חלק מן המחקר העכשווי רואה בהקשר הטיפולי מערכת פעילה בפני עצמה, שבאמצעות ציפייה, למידה והתניה יכולה להשפיע על סימפטומים ועל תגובות פיזיולוגיות מסוימות.

אולם אותו כוח בדיוק יוצר גם סיכון.

מטפל כריזמטי יכול לייחס לעצמו את פעולתה של החלמה טבעית.

שיפור תנודתי יכול להתפרש כנס.

תסמין פונקציונלי יכול להיעלם בטקס ולהיתפס כהוכחה לתיאוריה שגויה לחלוטין.

הצלחה אחת יכולה להיזכר בעוד שעשרות כישלונות נשכחים.

בכל מקרה האדם שמול המטפל אינו צופה ניטרלי. הוא משתתף פעיל בבניית החוויה.

מן המגנט של מסמר אל הרפואה המודרנית

במבט של יותר ממאתיים שנה ניתן לראות מהלך כמעט אירוני.

תחילה חשבו שהכוח נמצא במרפא.

מסמר העביר כביכול נוזל מגנטי אל החולה.

בהמשך עבר הכוח למצב המיוחד של המטופל.

אחר כך לסוגסטיה.

אצל קואה הוא עבר לאוטוסוגסטיה.

אצל שולץ הוא נעשה אימון עצמי.

במחקר המודרני הוא מתפרק למנגנונים מדידים יחסית: ציפייה, קשב, למידה, התניה, ויסות רגשי, תחושת סוכנות, תפיסת גוף ואינטראקציה חברתית.

ייתכן שזה השינוי העמוק ביותר בתולדות הסוגסטיה: המעבר מן השאלה "איזה כוח מסתורי מפעיל המרפא?" לשאלה "באילו תנאים מוח אנושי משנה את החוויה שהוא עצמו מייצר?"

סיכום

עשרת האישים הללו אינם שווי ערך מבחינה מדעית. חלקם החזיקו בתיאוריות שאנו יודעים כיום שהיו שגויות. אחרים הקדימו עקרונות הנחקרים כיום באופן אמפירי. חלקם היו רופאים וחוקרים, אחרים מרפאים שפעלו בתוך מסגרת דתית או כמעט מיסטית, אולם רצף היסטורי אחד עובר ביניהם.

גסנר גילה שאפשר לצוות על סימפטום.

מסמר גילה את כוחו של הטקס.

ברייד הוציא מן התהליך את המגנטיזם.

ליבו וברנהיים העמידו את הסוגסטיה במרכז.

קואה העביר את הסוגסטיה אל האדם עצמו.

ז'אנה חיבר אותה לדיסוציאציה.

אריקסון הפך אותה לשפה טיפולית מתוחכמת.

שולץ הפך אותה לטכניקת ויסות עצמי.

סימונטון שילב אותה בדמיון טיפולי מול מחלה גופנית קשה.

המדע המודרני אינו מאשר את כל הטענות שלהם. רחוק מכך. אבל הוא גם אינו מאפשר לפטור את כל הסיפור כשרלטנות.

הממצא המעניין יותר הוא שהמוח האנושי ניתן להשפעה. מילים יכולות לשנות ציפייה. ציפייה יכולה לשנות קשב. קשב יכול לשנות חוויה. חוויה יכולה לשנות התנהגות ולעיתים גם תגובות פיזיולוגיות.

הגבול המדעי מתחיל במקום שבו עוברים מן הטענה הצנועה הזאת אל הטענה שמחשבה יכולה לבטל ללא אמצעי נוסף פתולוגיה ביולוגית שאינה תלויה בה.

במובן זה, ההיסטוריה של הסוגסטיה אינה הערת שוליים משונה בתולדות הרפואה. היא אחת הדרכים המעניינות ביותר ללמוד כיצד מוח, גוף, תרבות והיחסים עם המרפא נפגשים ברגע שבו אדם מצפה להירפא.

מקורות נבחרים

ברוקס, סירוס ה' (C. Harry Brooks). (1985). האוטוסוגסטיה: לפי שיטת אמיל קואה. תרגם והוסיף אחרית דבר: משה פלדנקרייז; מבוא: הוגו ברגמן; הקדמה: הנס קרייטלר ושולמית קרייטלר. מהדורה ה'. תל אביב: הוצאת אל"ף. 151 עמ'.

Acunzo, D. J., & Terhune, D. B. (2021). A critical review of standardized measures of hypnotic suggestibility. International Journal of Clinical and Experimental Hypnosis, 69(1), 50–71. https://doi.org/10.1080/00207144.2021.1833209

Black, M. (2015). A Messiah after Hitler, and his miracles: Bruno Gröning and postwar popular apocalypticism. In M. Black & E. Kurlander (Eds.), Revisiting the “Nazi occult”: Histories, realities, legacies (pp. 205–222). Boydell & Brewer.

Black, M. (2020). A demon-haunted land: Witches, wonder doctors, and the ghosts of the past in post-WWII Germany. Metropolitan Books.

Braid, J. (1843). Neurypnology; or, the rationale of nervous sleep, considered in relation with animal magnetism: Illustrated by numerous cases of its successful application in the relief and cure of disease. John Churchill; Adam & Charles Black.

Coué, E. (1922). Self mastery through conscious autosuggestion. American Library Service.

Ernst, E., & Kanji, N. (2000). Autogenic training for stress and anxiety: A systematic review. Complementary Therapies in Medicine, 8(2), 106–110. https://doi.org/10.1054/ctim.2000.0354

Kaptchuk, T. J., & Miller, F. G. (2015). Placebo effects in medicine. New England Journal of Medicine, 373(1), 8–9. https://doi.org/10.1056/NEJMp1504023

Kravis, N. M. (1988). James Braid’s psychophysiology: A turning point in the history of dynamic psychiatry. American Journal of Psychiatry, 145(10), 1191–1206. https://doi.org/10.1176/ajp.145.10.1191

Loftus, E. F. (2005). Planting misinformation in the human mind: A 30-year investigation of the malleability of memory. Learning & Memory, 12(4), 361–366. https://doi.org/10.1101/lm.94705

Matthews, W. J. (2000). Ericksonian approaches to hypnosis and therapy: Where are we now? International Journal of Clinical and Experimental Hypnosis, 48(4), 418–426. https://doi.org/10.1080/00207140008410370

Oakley, D. A., & Halligan, P. W. (2013). Hypnotic suggestion: Opportunities for cognitive neuroscience. Nature Reviews Neuroscience, 14(8), 565–576. https://doi.org/10.1038/nrn3538

Oakley, D. A., Walsh, E., Mehta, M. A., Halligan, P. W., & Deeley, Q. (2021). Direct verbal suggestibility: Measurement and significance. Consciousness and Cognition, 89, 103036. https://doi.org/10.1016/j.concog.2020.103036

Pailhès, A., & Kuhn, G. (2020). Influencing choices with conversational primes: How a magic trick unconsciously influences card choices. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, 117(30), 17675–17679. https://doi.org/10.1073/pnas.2000682117

Perry, C., & McConkey, K. M. (2002). The Franklin Commission Report, in light of past and present understandings of hypnosis. International Journal of Clinical and Experimental Hypnosis, 50(4), 387–396. https://doi.org/10.1080/00207140208410112

Peter, B. (2005). Gassner’s exorcism, not Mesmer’s magnetism, is the real predecessor of modern hypnosis. International Journal of Clinical and Experimental Hypnosis, 53(1), 1–12. https://doi.org/10.1080/00207140490914207

Spiegel, D. (2002). Mesmer minus magic: Hypnosis and modern medicine. International Journal of Clinical and Experimental Hypnosis, 50(4), 397–406. https://doi.org/10.1080/00207140208410113

Stetter, F., & Kupper, S. (2002). Autogenic training: A meta-analysis of clinical outcome studies. Applied Psychophysiology and Biofeedback, 27(1), 45–98. https://doi.org/10.1023/A:1014576505223

Thompson, T., Terhune, D. B., Oram, C., Sharangparni, J., Rouf, R., Solmi, M., Veronese, N., & Stubbs, B. (2019). The effectiveness of hypnosis for pain relief: A systematic review and meta-analysis of 85 controlled experimental trials. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 99, 298–310. https://doi.org/10.1016/j.neubiorev.2019.02.013

Wiseman, R., Greening, E., & Smith, M. (2003). Belief in the paranormal and suggestion in the séance room. British Journal of Psychology, 94(3), 285–297. https://doi.org/10.1348/000712603767876235

Wood, J. V., Perunovic, W. Q. E., & Lee, J. W. (2009). Positive self-statements: Power for some, peril for others. Psychological Science, 20(7), 860–866. https://doi.org/10.1111/j.1467-9280.2009.02370.x

Yeates, L. B. (2016a). Émile Coué and his method (I): The chemist of thought and human action. Australian Journal of Clinical Hypnotherapy & Hypnosis, 38(1), 3–27.

Yeates, L. B. (2016b). Émile Coué and his method (II): Hypnotism, suggestion, ego-strengthening, and autosuggestion. Australian Journal of Clinical Hypnotherapy & Hypnosis, 38(1), 28–54.

Yeates, L. B. (2016c). Émile Coué and his method (III): Every day in every way. Australian Journal of Clinical Hypnotherapy & Hypnosis, 38(1), 55–79.