קטגוריה: מחשבות בעברית

הערת מסגרת

הרב־שיח שלהלן הוא יצירה עיונית־ספרותית מדומיינת, ולא שחזור היסטורי של שיחה ממשית. הדברים המיוחסים לקרל גוסטב יונג, מרסל דושן ואריק קנדל אינם ציטוטים, אלא ניסיון ספרותי זהיר לעצב קולות המתיישבים, בקירוב, עם כיווני מחשבה מרכזיים בכתביהם ובספרות שנכתבה עליהם. יונג מדבר כאן מתוך שפת הארכיטיפים, הלא־מודע הקולקטיבי, הצל, המסכה החברתית והעצמי. דושן מדבר מתוך חשדנות כלפי קדושת האמנות, מתוך רעיון החפץ מן המוכן, ומתוך הדגשת חלקו של הצופה במעשה היצירתי. קנדל מדבר מתוך מחקר הזיכרון, הפלסטיות הסינפטית, הזיקה בין גנים לסינפסות, והעניין המאוחר שלו בקשר בין אמנות, הפשטה ומדעי המוח. יוסף לוין מציג כאן השערה בלבד: ייתכן שחלק מן האסכולות החשובות בציור אינן רק המצאות סגנוניות, אלא גם הזדמנות לחשוב, באופן מטפורי וזהיר, על אופני ארגון, דחיסה, שליפה ופענוח של מידע בתודעה האנושית. אין בכך טענה כי אמנות ניתנת לרדוקציה למוח בלבד, או כי סגנון ציורי הוא תוצאה ישירה של מנגנון עצבי יחיד. לאורך הדיאלוג יש להבחין בין מנגנון מוחי, חוויה פנומנולוגית, פרשנות סימבולית ותולדות האמנות כמערכת תרבותית ומוסדית.

פתיחה

חדר. אולי מוזיאון, אולי מעבדה, אולי חדר טיפולים שאיבד את ספתו והחליף אותה במסך ענק. על הקיר תלוי ציור קוביסטי של פנים עגומות: עין אחת מוגדלת בחזית, אף שנראה כאילו נשבר לשתי זוויות, פה שממוקם מעט מוקדם מדי בזמן. מתחתיו מונח גלגל אופניים של דושן. בפינה אחרת עומד מסך המפיק ללא הפסקה דימויים: פסל יווני שנמס לקוביות, דיוקן רנסנסי שמורכב מחלקי זיכרון, רחוב תל אביבי שהפך למעין כדור מוח.

אדון גוסטב יונג יושב ליד שולחן עץ כהה וספריו לצידו. מר מרסל דושן עומד, במבט אירוני וקריר, כאילו כבר התחרט על עצם השתתפותו. המדען אריק קנדל נכנס כבר בתחילת הרב־שיח, בצעדים שקטים של מי שהגיע מן המעבדה אל המוזיאון, ועומד סמוך למסך. בידו דגם של מוח, ובהמשך יניח אותו על השולחן כאילו הוא מבקש לומר שהמוח יהיה נוכח בשיחה, אך לא ישתלט עליה. יוסף לוין נכנס מעט נבוך מן המעמד ומן הנוכחים, נעמד ומציג מחברת שבה רשומות מילים בעברית: דחיסה, הצפנה, שחזור, התבוננות פנימית, אסכולה כגילוי וכיצירה.

ארבעת המשתתפים ברב־השיח הדמיוני. מימין לשמאל: קנדל, לוין, דושן ויונג. ההמחשה נוצרה בעזרת בינה מלאכותית.

קרא עוד: האסכולה שלא הומצאה עדיין: רב-שיח מדומיין ומתוקן בין קרל גוסטב יונג, מרסל דושן, אריק קנדל ויוסף לוין על קוביזם, זיכרון, מוח ומחשבות על אסכולות עתידיות בציור

לאחרונה צפיתי בסרט קצר בו שטח את משנתו גבר מזוקן בגיל העמידה לבוש היטב בחליפה מערבית כמובן, אשר בהסתמכו על מעמדו כחוקר תרבות ואוצר טען כי יוחזרו מיד ליוון כל היצירות ובמיוחד פסלי השיש האותנטיים שנלקחו בעבר מהפרתנון ביוון אל מוזיאוניים מרכזיים כמוזיאון הבריטי ,מוזיאון הלובר ואחרים. הוא הגדיל לעשות, והציע כי ניתן כיום ליצור העתקים מושלמים [האם אכן ניתן?] וזהים של פסלי שיש אלו בעזרת מדפסות תלת ממדיות גדולות לטובת מוזאונים אלו ואילו הפסלים המקוריים יוחזרו לאלתר ואחר כבוד לפרתנון באתונה יוון שם מקומם הראוי. מה ההבדל טען [אולי בתמימות מעושה] בין המקור לחיקוי המושלם.

איור בעזרת AI : לקראת יצירת החיקוי המושלם

הדבר עורר בי תחילה עוקצנות צינית קלה שהרי ניתן לטעון כנגדו כי אם אין הבדל הרי אפשר ליצור עותקים מושלמים ולשלחם דווקא ליוון ולהשאיר את המקוריים בלובר ובמוזיאון הבריטי. אך בהמשך ביטלתי חשיבה זו והחלתי מהרהר אודות החשיבות של היצירה האותנטית לעומת 'החיקוי המושלם'. וכך נוצר דו שיח זה בין מר חכמוני ומר תמימי בנושא מעניין זה. והריהו לפניכם:

קרא עוד: מר חכמוני ומר תמימי על סודו של המקור: דו-שיח על הפסיכולוגיה של הערצת היצירה המקורית לעומת התחליף המושלם

לאחרונה נקלעתי לסרט בסינמטק תל אביב בשם “אנטון צ'כוב ויצחק לויתן: דיוקן כפול בראי התקופה” (54 דקות, בבימוי גלינה ואנה יבטושנקו). הסרט עוסק בזיקה בין כתיבתו של צ'כוב לציוריו של לויתן. במיוחד משכו את עיני הנופים של אימא רוסיה שלויתן, מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, כה היטיב לצייר. החויה עוררה בי דחף ללמוד ולהבין צייר זה שאגב חווה במהלך חייו תקופות של דכאונות קשים ואף נסיונות אובדניים[ ראו גם כתבה קודמת עם צייר הנוף הארץ ישראלי רוברט רוזנברג המזכיר צייר זה בספרו על ההיסטוריה של הציור הרוסי].

ציור של איסק לויתן בידי ולנטין סרוב  (1893)

למה לויתן חשוב, ולמה חייו הפרטיים קשורים לציוריו

לויתן נחשב לאחד מציירי הנוף המשפיעים ברוסיה בסוף המאה התשע עשרה. הוא לא צייר רק עצים, נהרות ושמים: הוא צייר תחושה. אצל לויתן, הנוף נעשה כמעט דמות ספרותית: לפעמים מנחם, לפעמים מאיים, לעיתים מלא הוד, ולעיתים קודר ושקט עד כאב. גם מי שאינו מומחה לציור מרגיש שהציורים האלה “מדברים מצב רוח”, ולא רק מתעדים מקום.

איסק לויתן: הסתיו הזהוב

במונחים של תולדות האמנות, נהוג לקשור את לויתן למה שמכונה לעיתים “נוף של הלך רוח”, כלומר נוף שבו בחירת המוטיב, התאורה, קנה המידה והתחושה האנושית אינם מקריים, אלא נושאים תפקיד פסיכולוגי: הנוף מתפקד כמנגנון הבעה של חוויה פנימית. ביוגרפיות ומחקרים מציינים גם אצל לויתן תנודות במצב הרוח, נטייה למלנכוליה, משברי חרדה ומחלה לבבית חמורה, ואלה נעשו חלק מן הקריאה הפרשנית ביצירתו.

קרא עוד: איסאק איליץ׳ לויתן: מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, דיכאונותיו, אהבותיו וחברותו עם הסופר אנטון צ׳כוב