לקוראינו שלום רב
תסמונת שטוקהולם מתארת את מצבו הפסיכולוגי של האדם הקורבן המזדהה עם השובה או המתעלל ומטרותיהם. תסמונת שטוקהולם היא נדירה יחסית; דיווח של ה-FBI, האמריקאי מעריך כי המצב מתרחש בכ-8% מקורבנות בני הערובה.

איור בעזרת AI
שמה של התסמונת נגזר משוד בנק כושל בשטוקהולם, שבדיה. באוגוסט 1973 הוחזקו ארבעה מעובדי Sveriges Kreditbank כבני ערובה בכספת הבנק במשך שישה ימים. במהלך העימות התפתח קשר בלתי הולם לכאורה בין השבוי לשובה. אחת מבנות הערובה, במהלך שיחת טלפון עם ראש ממשלת שוודיה אולוף פאלמה, אף אמרה כי היא סומכת לחלוטין על שוביה, אך חוששת שהיא תמות במתקפה משטרתית על הבניין.
להלן פירוט מהלך הדברים בבנק מתוך הכתבה ב https://www.history.com/news/stockholm-syndrome
בבוקר ה-23 באוגוסט 1973, אסיר נמלט חצה את רחובות עיר הבירה של שבדיה ונכנס לבנק הומה, Sveriges Kreditbanken, בכיכר נורמאלמסטורג היוקרתית בשטוקהולם. מתחת לז'קט שלו היה חפץ מארך שנשא בזרועותיו, בהיכנסו לבנק שלף יאן-אריק אולסון תת-מקלע טעון, ירה בתקרה, ובהסוואת קולו כך שיישמע כמו אמריקאי, צעק באנגלית, "המסיבה רק החלה!"
לאחר שפצע שוטר שהגיב לאזעקה שקטה, השודד לקח ארבעה מעובדי הבנק כבני ערובה. היה זה אולסון, פורץ כספות שלא חזר לכלא לאחר חופשה במהלך שלוש שנות המאסר שנגזרו עליו בגין הונאה גדולה. אולסון דרש יותר מ-700 אלף דולר במטבע שוודי ובמטבע זר, מכונית מילוט ושחרורו של קלארק אולופסון, שריצה עונש מאסר בגין שוד ושימש כשותפו במקרה של רצח שוטר ב-1966. בתוך שעות, שילמה המשטרה את הכופר ואפילו הביאה פורד מוסטנג כחולה עם מיכל דלק מלא. גם קלארק אולופסון שוחרר והצטרף ליאן אולסון. עם זאת, הרשויות סירבו לדרישת השודד לעזוב עם בני הערובה בכדי להבטיח מעבר בטוח.
הדרמה המתפתחת תפסה כותרות ברחבי העולם והתרחשה על מסכי הטלוויזיה ברחבי שבדיה. הציבור הציף את מטה המשטרה בהצעות לסיום העימות שנע בין קונצרט של מנגינות דתיות של להקת צבא הישע לשליחת נחיל דבורים זועמות בכדי לעקוץ את הפושעים עד כדי כניעה.
החטופים הסתגרו בהוראתו בתוך כספת בנק צפופה, ועד מהרה יצרו קשר "מוזר" עם חוטפיהם. אולסון עטף מעיל צמר על כתפיה של בת הערובה קריסטין אנמארק כשהחלה לרעוד, הרגיע אותה כשחלמה חלום רע ונתן לה כדור מאקדחו למזכרת. היורה ניחם את השבויה בירגיטה לונדבלד כשלא הצליחה ליצור קשר טלפוני עם משפחתה ואמר לה: "נסי שוב; אל תוותרו".
כשבת הערובה אליזבת אולדגרן התלוננה על קלסטרופוביה, הוא הרשה לה לצאת מהכספת מחוברת לחבל באורך 30 מטר, ואולדגרן אמרה לכתב העיתון ניו יורקר שנה לאחר מכן שלמרות שהייתה קשורה ברצועה, "אני זוכרת היטב שחשבתי שהוא היה אדיב מאוד לאפשר לי לעזוב את הכספת". מעשיו הנדיבים של אולסון עוררו את אהדתם של בני הערובה. "כשהוא התייחס אלינו יפה", אמר בן הערובה סוון ספסטרום, "יכולנו לחשוב עליו כעל אל שהופיע לנו בשעת חרום".
ביום השני, בני הערובה כבר דיברו בשם פרטי עם שוביהם, והם החלו לפחד מהמשטרה יותר מאשר מחוטפיהם. כאשר הורשה המפכ"ל להיכנס פנימה כדי לבדוק את מצב בריאותם של בני הערובה, הוא הבחין כי השבויים נראו עוינים כלפיו אך רגועים ועליזים עם החמושים. מפקד המשטרה אמר לעיתונות כי הוא מטיל ספק בכך שהחמושים יפגעו בבני הערובה משום שהם פיתחו "מערכת יחסים רגועה למדי".
אנמרק אפילו התקשרה לראש ממשלת שוודיה אולוף פאלמה, שכבר היה עסוק בבחירות הכלליות המתקרבות ובמשמרת על ערש דווי של המלך הנערץ גוסטב השישי אדולף בן ה-90, והתחננה בפניו שייתן לשודדים לקחת אותה איתם במכונית המילוט. "אני סומכת לחלוטין על קלארק ועל השודד" , היא הבטיחה לפאלמה. "אני לא נואשת. הם לא עשו לנו כלום. להיפך, הם היו נחמדים מאוד. אבל, אתה יודע, אולוף, מה שאני מפחד ממנו זה שהמשטרה תתקוף ותגרום לנו למות".
גם כאשר איימו עליהם בפגיעה פיזית, בני הערובה עדיין ראו חמלה אצל חוטפיהם. לאחר שאולסון איים לירות ברגלו שלסוון ספסטרום כדי לזעזע את המשטרה, סיפר בן הערובה ל"ניו יורקר": "כמה טוב חשבתי שהוא אמר שזו רק הרגל שלי שהוא יירה בה". אנמארק ניסתה לשכנע את חברה בן הערובה ל"קבל" את הכדור: "אבל סוון, זה רק ברגל".
בסופו של דבר, החוטפים לא פגעו פיזית בבני הערובה, ובליל ה-28 באוגוסט, לאחר יותר מ-130 שעות, הזרימה המשטרה גז מדמיע לתוך הכספת והתוקפים נכנעו במהירות. המשטרה קראה לבני הערובה לצאת ראשונים, אך ארבעת השבויים, שהגנו על חוטפיהם עד הסוף, סירבו. אנמארק צעקה, "לא, יאן אולסון וקלארק אולופסון הולכים ראשונים – אתם תירו בהם אם אנו נצא ראשונים!"

שוטרים במסכות גז מלווים את יאן אריק אולסון בן ה-32 מהבנק.
בפתח הכספת התחבקו האסירים ובני הערובה, התנשקו ולחצו ידיים. כשהמשטרה תפסה את שני החמושים, שתי בנות ערובה צעקו: "אל תפגעו בהם – הם לא פגעו בנו". בזמן שאנמרק הובלה משם באלונקה, היא צעקה לאולופסון האזוק, "קלארק, אני אראה אותך שוב".
הקשר הבלתי רציונלי לכאורה של בני הערובה לשוביהם בלבל את הציבור ואת המשטרה, שאף חקרה אם אנמרק תכננה את השוד עם אולופסון. גם השבויים היו מבולבלים. יום לאחר שחרורה שאלה אולדגרן פסיכיאטר: "האם משהו לא בסדר איתי? למה אני לא שונאת אותם?"
פסיכיאטרים השוו את ההתנהגות להלם הקרב שהפגינו החיילים בזמן המלחמה, והסבירו כי בני הערובה היו חייבים רגשית לחוטפיהם, ולא למשטרה, על כך שניצלו ממוות. חודשים ספורים לאחר השוד הכושל, פסיכיאטרים כינו את התופעה המוזרה "תסמונת שטוקהולם",
גם לאחר שאולופסון ואולסון חזרו לכלא, ערכו בני הערובה ביקורים אצל שוביהם לשעבר. בית משפט לערעורים ביטל את הרשעתו של אולופסון, אך אולסון בילה שנים מאחורי סורג ובריח לפני ששוחרר ב-1980. לאחר שהשתחרר, התחתן עם אחת הנשים הרבות ששלחו לו מכתבי הערצה בעת שהיה כלוא, עבר לתאילנד ובשנת 2009 הוציא את האוטוביוגרפיה שלו, בשם "תסמונת שטוקהולם".
קרא עוד: תסמונת שטוקהולם בראי דירקטוריון הדמויות המופנמות